בלילה שבו

מכונת התפירה קרקשה,

סליל החוט נכרך סביב צווארי

ולא יכולתי לפרום עוד

את סבך הכעס.

המכונה הלמה תפרים בבד

והבד היה בשרי - - -

והתפר היה עונשי - - -

והחוט היה השופט - - -

ודמעותי היו העדות.

בחדר הזה

הפכתי עבד למכונה

שמעולם לא עייפה כמותי

וסיבוביה לעד יסובו

ואלות הגורל גזרו את החוט.

כל לב סובב סביב שמש

שתאיר על הנם בעלטה,

בלילות בהם אין ירח

ומנורת הרחוב שרופה.

שוב הלב קופא לתוך הקיץ

ואין קול צרצרים

רק הריקבון,

הפרי שנפל,

ושאריות האביב.