שנת 2025 בספרים

דוקטור
בואי אצלי מאת מירה מגן.
הספר מספר את חייה של ד'ר גליה העובדת בבית חולים בירושלים.הוא מוקדש לבעלי החמלה והחסד- הרופאים.
הוא מספר על מורכבות חיי הרופאה המסורה לעבודתה ולבני משפחתה.חברי הקבוצה ציינו את הקריאה הסוחפת והחוויה הרגשית.
אבל ההתייחסות היתה שנויה במחלוקת לגבי הערך הספרותי .הטוענים לרבוי אלמנטים מורכבים אוסף של מקרים ובעיקר הסוף שהוביל לתחושה של פתרון חיובי.גם המפגש עם הזרם הדתי לאומי והיחס לאמונה הדתית כמעצב את הדמויות. הכל שבחו את השפה והכתיבה שהנעימה את העיון בספר

המספרת היא נערה בת 12 בניו-זילנד בשנות השמונים. אמה מתה לא מזמן ואביה מתאבל ושוקע באלכוהוליזם. במקביל, היא מתאהבת (לא בצורה רומנטית) במחנכת שלה בבית הספר, אך המחנכת רחוקה מלהיות מושלמת - היא רואה את הילדים מצד אחד (בניגוד למבוגרים רבים), אך מנצלת את האהבה שלהם לצרכים שלה, נוהגת במניפולטיביות ומנצלת את התמימות של ילדים כנגדם. הסיפור הולך ומסתבך, ומגיע לשיא עוצר נשימה. ספר נפלא, אחד הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. הרבה יותר מסתם ספר מתח. זה רומן התבגרות וחניכה, אך בו זמנית דמות החונכת היא בעייתית והתוצאות הרסניות. במקביל, גם על דמות המספרת לא בטוח שאפשר לסמוך כי האירועים קרו בעבר, הזיכרון אולי נחלש, ויש לה "חורים" בזיכרון.

Karma של סדגורו הוא ספר שמנסה להחזיר את מושג הקארמה אל מרכז השיח הרוחני, אבל עושה זאת בדרך שמערבבת פשטות מפתה עם יומרה גדולה מדי. סדגורו מציג את הקארמה לא כעונש ולא כגורל אלא כמערכת פעולה־תגובה פנימית, כמעט מכנית, שבה כל מחשבה וכל בחירה מייצרת תנועה בנפש. הוא כותב כאילו הוא מגלה את המושג מחדש, אבל לעיתים נדמה שהוא פשוט אורז רעיונות עתיקים באריזה מודרנית ונוחה לעיכול.

הספר מתעקש להציג את הקארמה כמשהו שניתן לשלוט בו לחלוטין, כאילו האדם יכול לנהל את חייו כמו לוח בקרה פנימי. סדגורו מדבר על חופש, על בחירה, על שחרור, אבל עושה זאת בצורה שמטשטשת את המורכבות האמיתית של המושג. הוא מצמצם את הקארמה למערכת של הרגלים, דפוסים, זיכרונות — כאילו מדובר בפסיכולוגיה התנהגותית עם תבלין הודי. זה הופך את הספר לנגיש, אבל גם מפחית מהעומק הפילוסופי של המסורת שממנה הוא שואב.

יש בספר נטייה ברורה לפשטנות. סדגורו מציג את החיים כמשהו שניתן לפתור באמצעות שינוי תודעתי, כאילו כל בעיה נובעת מהתניה פנימית שאפשר לפרק באמצעות מודעות. הוא כותב בביטחון מוחלט, לעיתים מוגזם, כאילו אין מקום לספק, כאילו כל מי שאינו מבין את דבריו פשוט לא מוכן לראות את האמת. הביטחון הזה מעניק לספר כוח שכנוע, אבל גם יוצר תחושה של דוגמטיות במסווה של רוחניות.

הספר מלא באנקדוטות, סיפורים, דימויים — חלקם יפים, חלקם בנאליים. סדגורו משתמש בהם כדי להמחיש את רעיונותיו, אבל לעיתים נדמה שהסיפורים מחליפים את העומק. במקום להתמודד עם שאלות פילוסופיות קשות — חופש רצון, סיבתיות, מוסר — הוא מעדיף להישען על חוויות אישיות שמציגות את הקארמה כמשהו פשוט, כמעט טכני. זה הופך את הספר לקריא, אבל גם משאיר אותו ברובו ברמת השראה ולא ברמת מחשבה.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהכוח שיש לסדגורו ככותב וכמורה. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים מרגישים תקועים, והוא יודע להציע מסגרת שמעניקה תחושת שליטה. הספר מצליח לגרום לקורא להרגיש שהוא יכול לשנות את חייו, גם אם הכלים שמוצעים לו אינם תמיד עמוקים או מדויקים. יש בספר רגעים שבהם סדגורו מצליח לנסח אמת פשוטה אך חזקה — רגעים שבהם הקארמה הופכת ממושג מופשט לכלי מעשי.

אבל מי שמחפש עומק פילוסופי אמיתי, או דיון רציני במסורות ההודיות, ירגיש שהספר עוקף את הקושי במקום להתמודד איתו. Karma הוא ספר שמציע בהירות, אבל לפעמים על חשבון מורכבות. הוא מעניק תחושת כוח, אבל לפעמים על חשבון דיוק. הוא מעורר השראה, אבל לא תמיד מחשבה.

זהו ספר שיכול לשנות משהו אצל הקורא — אבל לא בהכרח את מה שסדגורו מתכוון.

לבנות חיים שראוי לבנותם זה ספר מעולה! ספר מדהים! ספר נדיר! וכל תיאור נוסף שעולה בדעתכם. הסופרת היא אישה אמיצה וגדולה מהחיים שהצליחה לצאת ממקום מאוד נמוך ולהגיע לפסגות גבוהות בעולם האקדמיה. היא פיתחה שיטת טיפול שעוזרת לאנשים עם הפרעות אישיות גבולית. השיטה הוכחה כיעילה עבור אותם אנשים [מה שלא קרה בשיטות אחרות]. בספר היא מתארת את סיפור חייה המדהים. ממליץ מאוד!

הלוואי שלא הייתי חייב לקרוא את הספר הזה. קשה לקרוא אותו. אלי שרעבי מתאר בגוף ראשון את 491 הימים שבהם הוחזק בשבי חמאס בלי לייפות ובלי אפקטים ספרותיים. דווקא הישירות, הפרקטיות והאיפוק הופכים את העדות למטלטלת כל כך.

זהו סיפור הישרדות של אדם שמצליח לשמור על מחשבה צלולה, על אחריות כלפי הסובבים אותו ועל אחיזה במשמעות גם בתוך מציאות בלתי נתפסת. לעיתים התחושה היא שלא קוראים ספר אלא יושבים מול אדם שמספר את מה שאסור לנו כחברה לא לדעת.

לא מדובר בניתוח של המלחמה או של המערכת אלא בעדות אישית חשופה והכרחית מתוך התופת עצמה. ספר קשה, חשוב מאוד, ובעיקר מסמך אנושי שלא מרפה גם אחרי שמסיימים לקרוא.

פלישת הים? שעמום המחץ. אינסוף תיאורים גיאוגרפיים ולא מספיק עלילה.

קומדיה זה לא ואף בקושי סאטירה. זהו מניפסט פוליטי מובהק (למרות ההערה על אי דמיון הדמויות למציאות ) שנכתב בידי אדם שרואה צל הרים כהרים גם אם זה רק במוחו הקודח. בעיני זהו מסמך בלתי נסלח שבהחלט מתכתב עם אירועים וקריקטורות מהמאה ה 19 ומשנות ה 30 של המאה שעברה. ולאחר שכתבתי זאת אני מאמין שזכותו של כל אזרח במדינה להביע את דעותיו בכל דרך שהוא רוצה במסגרת החוקים הקיימים.

לקראת סופ"ש התחשק לי ספר קליל, כמי שהוציאה עכשיו לאור ספר על נושא חשוב "לי-היא בריקוד מרצפות" על נערה שמתמודדת עם אבחנה שהיא אוטיסטית ועל האופן שבו חלק מהאנשים חושבים ומתווכים לה שהיא כבר לא תוכל להיות רקדנית...
רציתי לקרוא ספר בקיצוניות השנייה: בלי מסרים גבוהים, בלי יומרות חינוכיות ומחקרים, הסיפור הידוע והמוכר של בחורה שמכירה בחור מוצלח שכולן רודפות אחריו ומצליחה לגרום לו להתחתן איתה למרות שהיא לא ראתה את עצמה כנחשקת, כי פשוט יש לה חוש הומור מדהים וציני שהוא לא יכול לעמוד בפניו, ומתוך היאחזות במה שכן יפה בה הוא מצליח להשתכנע שהיא יפיפיה הורסת...

שמעתי על הספר הזה כבר לפני זמן מה והרבה זמן התלבטתי אם לקרוא, בגלל הכריכה הוולגרית בעיניי.
אני לא אוהבת תיאורי רומנטיקה מפורטים, ובניגוד לכריכה ולשם - הספר עצמו לא מכיל שום דבר מסעיר. אז הלוואי שזו הייתה הבעיה. הבעיה היא קצת הפוכה...
מבחינת התוכן הדרך היחידה שיש לי להגדיר את הספר הזה: סאחי.
אם סאחיזם היה ספר הוא היה הספר הזה. מאיפה להתחיל?
תיאורי הרומנטיקה המעטים בו פשוט מסבירים בצורה טכנית איך לגרום לגבר לשמור על עניין בך. שזה היה יכול להיות יעיל, אם לא היה ברור שהגבר שבו הגיבורה מתעניינת אינו מעוניין בה בחזרה אלא בהוצאת מידע ממנה. המידע המסווג לא ניתן לו במשך שנים, מתוך שכל שכן היה לגיבורה בשנים האחרונות לשמור לפחות על בטיחותה ויציבותה של ילדתה, והדיסקרטיות הזו נגוזה עם הופעתו מחדש של אהוב נעוריה.
אני לא יודעת אם הסופרת משקרת לקוראים או לעצמה, אבל אין פה קלישאה אחת שלא כוסתה:
הגיבורה היא אם חד הורית, ולמרות שהיא בנאדם בלי יכולות התנהלות בוגרת בחיים גם בגיל שלושים -
היא עושה לבת המתבגרת שלה את ה"שיחות אמא בת" הכי נכונות על החיים, והבת המתבגרת שלה גם ממש מסכימה עם זה ואוהבת את זה, ובגדול שמחה שאין לה חברים ושאמא שלה היא האדם היחיד שמדבר איתה.
הגיבורה משוכנעת שאם תסביר את עמדתה בדרכים רבות של המחשה הגברים מסביבה פשוט ייאלצו לראות את העולם בדרך שלה, שמבחינתה היא הדרך היחידה שנכונה.
כל שאר הנשים מסביב לגיבורה בעיירה הזו פשוט מטורללות, וכשהגבר "שלה" מתפתה אליהן הוא נפגע באופן מידי ולומד את הלקח.
הגבר הבוגדני ורודף הנשים ביותר הופך לגבר שמכין פפרדלה להנאתו, רק מתוך היכרות עם הגיבורה ועם אורח החיים הנכון.

העיירה כולה מביכה ורק הגיבורה היא זו שלא מביכה, גם כשהיא עושה דברים מביכים, כי היא כל-כך שונה ומיוחדת...
היא לוקחת מחברותיה ואחותה שמלות, אבל לעולם לא מתפתה לקחת את השכל, וחבל. היא רוצה לקנות את האחוזה המתפוררת שמשפחתה עבדה בה דורות, כי היא חושבת שלחיות בבית מבודד ומתפורר זה מה שייתן יציבות לילדה.

אולי תחשבו שזה ספר גרוע, אבל הדבר הכי גרוע הוא שהספר באמת לא גרוע. אני אאלץ להשתמש במשפט המורתי ולהגיד שהספר לא מממש את הפוטנציאל שלו.

רומן חדש לוודי אלן בן ה 90 !

אשר באום הוא עיתונאי בן 51 שרוצה להיות גם סופר ולא כל כך מצליח כמו במערכת יחסיו עם נשים.

הוא נשוי בפעם השלישית ואב לבנו החורג שמתעתד גם להיות סופר ובין השניים מתנהלת תחרות סמויה.

במהלך ראיון לעתונאית הוא נושק לה ונחשד בהטרדה מינית, דבר שמסבך את חייו עוד יותר.

בהמשך, מידע שמגיע לבאום על ספרו החדש של בנו החורג מביא לתפנית בעלילה וטורף את הקלפים.

הסיפור אמנם משעשע ומהנה ולא מן הנמנע שיהווה בסיס לסרט נוסף, אבל גרם לי לתהות אם היה בו צורך מהסיבה הפשוטה שמי שראה את סרטיו יקבל מאותו הדבר.

נ.ב מי שאהב שלא יוותר

לו יכולתם לנסוע בזמן, לאן הייתם מכוונים – לעבר או לעתיד? עבורי התשובה ברורה - עתיד האנושות וחותמה על כדור הארץ הרבה יותר מסקרן אותי, אבל למה לבחור כשאפשר לנוע ללא הגבלה לאורך ההיסטוריה.

מדען אנגלי חושף בשלהי המאה התשעה עשרה את ההמצאה החדשה שלו – מכונת זמן. חבריו ספקנים, אך הוא חוזר ומתאר בפניהם את מעלליו בשנת 802,701 לספירה – מסתבר שהמין האנושי התפצל אבולוציונית לשתיים, ליצורים שחיים באור יום על פני האדמה, ויצורים שחיים בלילה מתחתיה (כל זה מסיבות שונות ומשונות שלא ארחיב עליהן כדי לא לספיילר).

ההשראה ששאב ולס מחייו האישיים ומהתמורות בחברה, ניכרת. המהפכה התעשייתית (שיא הקידמה בזמנו) הביאה לחשש מהעמקת הפערים המעמדיים באופן שייצור שתי קבוצות נבדלות (בדומה ליצירה). קריאת התיגר של ולס על הטכנולוגיה, כחרב פיפיות שעתידה להוליד את ניוון האדם, הייתה רעיון מעניין בעיניי, גם אם איני מסכים עמה.

כל עלילה שעוסקת בעתיד האנושות מסקרנת אותי, אם כי העתיד שהסופר חזה לנו, היה מעט פשטני עבורי ולא מספיק משכנע. הרגשתי שוולס מתעלם מיצר האלימות הטבוע באדם וחוטא לבני דמותו – המורלוקים – כאילו הרוע המוחלט הוא ייצוגם הנאמן. ציפיתי לסוף שיחשוף קצת יותר אודות מערכת היחסים בין שתי המעמדות ויפוגג את הדיכוטומיה ביניהן (טובים מול רעים).

סגנון הכתיבה של ולס, תיאורי וציורי, הוא ברא עלילה יצירתית, שילדה תת-ז'אנר חדש במדע הבדיוני. חשבתי שהיה לא פחות מעניין לו היינו מגלים כי הגיבור חזר למעשה לעבר, ושני המינים אותם הוא פוגש הם בעצם ההומו ספיאנס והניאנדרטל. כנ"ל לגבי לו היצורים הנעברים היו בני לא יותר משנה.

סיפור המסגרת העלה תהיות אודות מסע בזמן, מהן נהניתי לא פחות מהסיפור המרכזי. להלן כמה מהן -
כיצד תראה מכונת הזמן עצמה בממד הרביעי – היא אינה נצחית, היא תשבות חיים ותיהרס מתישהו. מה קורה לה ולנוסע במובן המולקולרי?
כיצד הנוסע בזמן יידע לאיזה כיוון הוא נוסע בפעם הראשונה, האם מדובר בציר אחד כזה פשוט?
נניח שמכונת הזמן נוסעת במהירות האור, אם נתעד אותה בה בהילוך איטי מספיק, האם נצליח להבחין בה (אין לאדם כיום מספיק זמן לצפות בסרטון, אך לשם כך ישנם מודלי שפה).

ישנם פרדוקסים רבים במסעות בזמן, לחלק מהן, ולס נותן מענה. לאחרים? עוד דרושים הפתרונים. מי יודע, אולי בבוא הזמן.

ספר פורץ דרך,
ארבעה כוכבים.

הספר הזה, כמו רבים של הרלן קובן לפניו, עובד לאחרונה לנטפליקס, וזו בדיוק הסיבה שקראתי אותו עכשיו.
הספר מחולק לשלושה חלקים. מרבית העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון, מפיו של דיוויד בורוז, המואשם ברצח בנו בן ה-3, מתיו. מדי פעם העלילה מובאת גם מנקודת מבטן של כמה דמויות משנה בגוף שלישי. ואם כבר מדברים על זה, אהבתי מאוד את צמד בלשי המשטרה הצינים והתבאסתי שלא זכינו להופעת אורח של הסטר קרימשטיין, שרק מוזכרת בשמה, ומבחינתי הייתה משדרגת מאוד את הספר.
כרגיל, הקריאה קולחת והדפים מתעופפים במהירות שיא. הרלן קובן ידוע בשילוב סצנות אקשן בספריו, והפעם, מטבע הדברים ובהתאם לעלילה, הן תופסות נפח גדול יותר מבד"כ. אני פחות התחברתי לזה, אבל נו שוין..
מבחינת טוויסטים לא נפלתי מהכיסא, למרות שכן הייתי מופתע לקראת הסוף. הסיום מעלה חיוך עד העמוד האחרון, כולל התודות :)
לסיכום, ספר חביב לאוהבי הרלן קובן. לא גרוע אבל גם ממש לא יצירת מופת. יש לו טובים הרבה יותר. יאללה הלכתי לצפות בסדרה

חיקוי עלוב של גאווה ודעה קדומה לא אהבתי.