שיר שכתבתי בגיל 17 אשמח לתגובות

פתאום התעורתי לשמיים הכחולים,לעיינים לפרפרים.

הכחשות נעלמו זה נגמר,ושוב עודני שם.

חולמת בשמלה לבנה שנקטפה מהנסיכות של פעם.

מהנעל שנשכחה בנשף בזיכרון האחרון של הלילה,כמו שעון שעצר מלכת.

והשעה נעצרת על חצות הליל לא עוד נערה תמה ותמימה,שנשארה באגדות של פעם.

אישה שעודנה נערה,או נערה שנותרה ילדה יתומה.

יחפה בעיינים שבורות לתוך עיניו.

תיארה את עצמה שהוא מגיע לו בסוס הלבן אך היא עודנה שוב מחכה לו,אבל היא יודעת שהיא לא תחכה הרבה זמן.

מישום שנסיכות קיימות רק באגדות והיא לא נסיכה.

היא חיה בעולם המריר והכואב,והדחיות והכאב מצמררות את עורה.

מביטה אל העולם בעייני זית אל עיניו שנראו כמו חלום טהור שנקטף מגן עדן היא שאלה את בורא שבשמיים

''האם מותר לאהוב,לא רק את הבורא''לא נשמעה תשובה .

האם הרגשות הטמאים האלו הם אסורים האם מותר להרגיש בעולם הזה?

האם זה מישום חטאה של חווה שאכלה מעץ הדעת,האם זה חומרי ולא רוחני.

האם תיתן לה לאהוב,האם זה בושה שחלמה על הנסיך על הסוס הלבן?.

האם זו בושה שהשתוקקה לקטוף את התפוח מכל העצים בגן?

האם זהו תפוח אכול,או נעל זכוכית שבורה?