ספרות עילאית, שמובנת יותר ככל שקוראים אותה שוב ושוב. כמו בחיים האמיתיים, ההווה הוא כל שיש לנו, וקפקא מיטיב ללכוד את ההווה בתוך מיכל שנקרא "סיפור". איך אפשר לכלוא את האינסוף בתוך מיכל? כנראה שסתם אדם לא יוכל לדעת. אבל קפקא יודע, כל סיפוריו מערימים על הקורא ונדמה שלעיתים הם מערימים גם על הסופר עצמו. כך משפט בן ארבעה משפטים יכול להיקרא סיפור, וסיפור בן חמישה דפים יכול לגרום לקורא לשנות את נקודת המבט שלו לגמרי עד לסופו.

הספר מגולל את מחשבותיו של הפרופסור ניקולאי סטפאניץ'— מדען מוערך,
מפורסם, בן שישים ושתיים ומרגיש שהוא עומד למות...
הפרופסור ניקולאי סטפאניץ' מתואר, לא כגיבור גדול, אלא כאדם מותש,
חד־מחשבה וחסר אהבה — ובעיקר מודע לכישלונותיו המאוחרים.
הספר כמעט נטול עלילה, והכוח שלו נמצא בעיקר בתודעה של הגיבור: בחשבון הנפש,
בחרטה, בניכור ובחיפוש אחר נחמה שלא מגיעה.
היחסים שלו עם קטיה הם הנקודה היחידה שמפעימה מעט חיים
ומזכירים כמה אחריות רגשית יש לנו כלפי אנשים שתלויים בנו — גם כשאין לנו מה לתת.

הנובלה הזו כבר תורגמה ע"י נילי מירסקי בשנת 1981 ופורסמה בקובץ סיפורי צ'כוב "פריחה שנתאחרה" שהופיע בהוצאת עם עובד. 15 שנים מאוחר יותר בשנת 1996 עם עובד רצו להוציא שוב את הסיפור והפעם כספר בפני עצמו בסדרת "קלאסיכיס", מירסקי בחנה את התרגום והחליטה שהתרגום של 1981 שנראה נאה וקולח בשעתו, נראה ב-1996 כמעט כמוצג מוזיאוני לדבריה, משום כך בחרה לתרגמו שוב. הספר הודפס שוב ב-2025 עם התרגום של 1996.

זהו סיפורו של פרופסור ניקולאי סטפאניץ', רופא בכיר, מרצה בכיר בעל מעמד חברתי גבוהה ואותות הצטיינות רבים, כה מפורסם היה ששמו תמיד הוזכר כ"הנודע", "המכובד". בסיפור זה הפרופסור הוא הרחק מעבר לשיאו והוא בשנות חייו המאוחרות, גבר מזדקן בשנות השישים שלו (בסוף המאה ה-19 שהסיפור נכתב גברים בשנות השישים לחייהם נחשבו זקנים), הוא הופך קנטרן בלתי נלאה, חולה בכל מיני מחלות דמיוניות, לא ישן בלילות, בקיצור רואה את קיצו מתקרב.
סטפאניץ' גר בבית מכובד, נשוי לואריה ואב לליזה. יש לו גם בת חורגת נוספת קטיה שהוא למעשה האפוטרופוס שלה. ארבע דמויות אלו והיחסים בניהם הן לב הסיפור, כשלעיתים משתלבים בסיפור חברים של הפרופסור, חבר של ביתו ליזה ועוד מספר דמויות רקע.

הכתיבה הדוקה מאוד, אין כמעט מילים מיותרות. בכ-122ע"מ הכתובים בפורמט גדול על דפים קטנים צ'כוב מצליח ליצור סיפור מלא ומרתק המתאר את התמודדות האדם המזדקן עם גורלו הבלתי נמנע וכיצד גורל זה משפיע על אישיותו של האדם באחרית ימיו. קראתי מספר סיפורים של צ'כוב, מכולם נהנתי.

ספר מעולה. סיפור הטרגדיה הבלתי אפשרית של איתן פרום, תוך תיאור מרשים של חיי גבר בחווה בודדת בניו אינגלנד, יחסיו עם שכניו בעיירה ומעבר לכל סיפור מערכת היחסים שלו עם אשתו והמטפלת הצעירה שנשכרה לטפל בה. כתיבה מעולה ומרשימה.

"גם בנסיבות המוזרות שהייתי נתון בהן, ההתלבטות הזאת עתיקה ורגילה כימי האדם; כמעט אותם הגורמים והחששות מכריעים את גורלו של כל מתפתה ורועד; ולי קרה, מה שקורה לרוב כה גדול של בני־אדם, שבחרתי בצד הטוב יותר אך כוחי לא עמד לדבוק בו."

את העלילה כל בר דעת מכיר בקווים כלליים לכל הפחות, אז נשאלת השאלה שקיימת לגבי כל יצירה תרבותית שזכתה להשפעה רבה כל כך שהיא נספגה במחזור הדם התרבותי והגנום שלה התגלגל במשך מאות שנים ליצירות רבות אחרות; האם היצירה עצמה בתור יצירה, נקייה מהשיח על "השפעה" או "חשיבות", מעוררת רגשית את הקורא נטו בתור עבודת אמנות?

אז לגבי הספר הזה, התשובה מעורבת.
מצד אחד, הקונספט שהיצירה הזו היא החלוצה שלו אכן נחקר באופן יותר מעמיק ונרחב ביצירות מאוחרות יותר (שגם זכו לא מעט לתוספת משקל בזכות הפסיכואנליטיקה של פרויד ויונג, שבזמן שהסיפור הזה נכתב לא הייתה שם כדי להתוות את ההבנה), אבל זו עדיין יצירה אפקטיבית בדיון שהיא מעוררת, במידת מה בגלל הפשטות היחסית של הסיפור הזה. באחרית הדבר המתרגמת משווה את הסיפור הזה לטרגדיה יוונית עתיקה, ואני חושב שזו השוואה נהדרת.
הסיפור הזה ממחיש במינימליות קונספט עמוק ומורכב מאוד, כפי שהטרגדיות היווניות עשו בשעתן. יש עוצמה מסוימת שבאה לידי ביטוי בפשטות.
אפילו שהסיום של היצירה ידוע מראש, המסע אליו היה די מעניין, עם תיאורים קודרים של לונדון הוויקטוריאנית, והיעדר "שומנים" בסיפור. מה שלא נחוץ לעלילה הפשוטה הזו פשוט לא נוכח כאן.

מהצד השני, אי אפשר להתעלם מהמגושמות של חלקים בעלילה, ומה"צניעות" היחסית בה רשעותו של הייד מוצגת לעומת מה שאנחנו כקוראים מודרניים רגילים אליו.
התמימות הוויקטוריאנית שמאפיינת חלק מהספר הזה דורשת קפיצות אמון מהקורא המודרני כדי לקחת ברצינות. ואכן, המהות העיקרית של הספר הזה, כך נדמה לי לאחר אחרית דבר קצרה ומופתית מאת המתרגמת, שמנתחת את משמעות היצירה ותרמה בדיעבד לחוויית הקריאה שלי וההבנה, היא ביקורת על החברה הוויקטוריאנית.
אני לא יודע עד כמה כל מאפייני הביקורת האלו רלוונטיים היום, כשיש קוד חברתי הרבה פחות תובעני כלפי בני אדם, יש אפילו שיגידו שאנחנו נמצאים בקיצוניות שנייה, ואני לא לגמרי אחלוק עליהם, לפחות במקרים מסוימים.

בכל מקרה, זו קריאה מומלצת, ולו רק בזכות הפרק האחרון המופתי והמחשבות שעולות על מקומו של הרוע בטבע האדם והדרכים להתמודד איתו, תוך אזהרה מהדחקה ושאיפה בלתי אפשרית לשלמות, שדווקא הן-הן יכולות להגביר את הרוע הלא מבוטא.

"אתה שואל שאלה, וזה כמו לדרדר אבן. אתה יושב לך בשקט על ראש גבעה; והאבן יוצאת לדרכה, מדרדת אחרות; ומיד איזה זקן נעים־הליכות (האחרון שהיית מעלה בדעתך) חוטף חבטה כראשו בגינה האחורית של ביתו והמשפחה צריכה להחליף את שמה. לא, אדוני, עשיתי לי חוק: ככל שהעניין משונה יותר, כן שואל אני פחות."

4 חלש.

מה קורה כאשר לוקחים אשמה, תשוקה ואובססיה, ומכניסים את כל אלו לסיפור אחד? אין סופר היודע לעשות זאת טוב יותר משטפן צווייג .

זו אחת הנובלות הפסיכולוגיות היותר טובות שלו שקראתי וכדרכו של צווייג, גם כאן הוא מפליא ביכולתו לחשוף את הסערות הפנימיות של האדם בנקודות קיצון של התמודדות מוסרית ונפשית.

הפעם בעומד מרכז הסיפור רופא אירופי החי בקולוניה אסיאתית והקורס תחת עומס רגשותיו והחלטותיו לאחר מפגש גורלי עם אישה המבקשת את עזרתו.

הנובלה מסופרת בגוף ראשון על ידי מספר חסר שם על גבי אונייה, ומציגה סיפור וידוי מלא של התפרצות רגשות קטלני. הכתיבה של צווייג מדויקת, עשירה בניואנסים ומלאה באינטנסיביות רגשית. הוא מיטיב לתאר את הדמות הראשית – הרופא – כאדם שמודע לאובססיה שלו, אך נמשך אליה ללא שליטה עד שהוא מגיע אל התהום. הקונפליקט הפנימי שהוא חווה בין תאווה, אשמה, מוסר ונאמנות למקצועו – מתפתח לכדי טרגדיה.

ממש כמו ביצירות אחרות של צווייג, אולי בעקר כמו במכתב של אלמונית, עולה גם כאן דמותו של הגבר מול דמות נשית חידתית והיכולת (או חוסר היכולת) שלו להכיל אותה רגשית ונפשית.

"ריצת אמוק" היא יצירה קטנה אך טעונה: היא מצליחה לזקק דרמה פנימית קיצונית בתוך עלילה מהודקת. זוהי דוגמה מצוינת נוספת ליכולתו של צווייג לחדור אל תוך נפש האדם ולהפוך רגשות עזים לספרות עשירה. זהו לא סיפור קל ובכלל נראה לי כי למרות יכולתו של צווייג לטוות עלילות סבוכות, הוא יותר סופר של סערות פנימיות. כך גם כאן בנובלה ריצת אמוק המצליחה בתמצית של כמה עשרות עמודים להחזיק מטען פסיכולוגי רב עוצמה. זוהי יצירה שמתאימה במיוחד לקוראים המתעניינים בנפש האדם, בשאלות מוסריות, ובמילים מדויקות האומרות גם את מה שלא נאמר.

אך טבעי שכך זה יהיה אצל צווייג שהוא אינטלקטואל וינאי שהושפע רבות ממשנתו של פרויד.

הנובלה הזו מתרחשת ב-1912. הסיפור מתחיל במה שמוגדר כ"תאונה מוזרה", בעת עגינת הספינה "אוקייניה", שנמל המוצא שלה באוסטרליה, בנמל נאפולי. איש מהנוסעים לא היה עד לתקרית, שכן כולם ירדו לחוף, אבל איש אחד, המספר – הוא היחיד היודע את הסיפור המלא מאחורי התקרית. התחלה זו היא, בדיעבד, סופו של הסיפור.

המספר, לאחר ביקור תיירותי עמוס רשמים בהודו, נחוש לשוב לאירופה בכל מחיר. הוא הצליח להשיג תא גרוע, אך נסיונותיו להנות מאוויר צח על הסיפון לא צולחים בשל המון הנוסעים הרעשנים בשעה שהוא רוצה לעכל בשקט חוויות חדשות מהביקור בהודו: "זה לא כבר ראיתי עולם חדש, בלעתי אל קרבי תמונות שרדפו זו את זו במהירות מסחררת, ורציתי להרהר בהו כעת, לפרקן, למיינן, לשחזרן וליצור צורה לגודש שנכנס בלהט אל המבט...". בעת לילה שליו - וצווייג מיטיב לטייל את יפי בלילה הטרופי מוצף באור ירח -הוא נתקל במתבודד נוסף. לאחר זמן קצר, המתבודד הזה, רופא גרמני, איש לייפציג, הלום צער וכאב, חש צורך עז לפרוק את אשר על ליבו, וחלק עם המספר את סיפורו הכואב.

הסיפור של הרופא התרחש בקולוניה ההולנדית שהיא אינדונזיה של היום ולא בהודו כפי שנכתב על הכריכה האחורית של הספר ובאתר סימניה. הרופא, שהסתבך בגרמניה בעקבות פרשת אהבים לא מוצלחת עם אישה דומיננטית וכתוצאה מכך קריירה שלו בגרמניה הסתיימה, החליט לצאת כשכיר של ממשלת הולנד לקולוניה באינדונזיה. אין הוא מוצב בבאטוויה או סוראביה, המרכזים הקולוניאליים, אלא בכפר נידח. הוא למד כל מה שרופא יכול ללמוד בתרבות אקזוטית "....רק כל עוד פעל בי הכח מאירופה, אחר-כך הלכתי והתייבשתי, האירופאים המעטים שיעממו אותי, ניתקתי את הקשרים איתם, שתיתי ושקעתי בחלומותי. הרי נותרו לי עוד שנתיים, שלאחריהן עמדתי להיות אדם חופשי המקבל קצבה, יכולתי לשוב לאירופה...". וכך כשהוא יושב "...ברשת הארורה...כעכביש בקוריו" ללא קשר עם אירופים וגעגועים גוברים לנשים אירופיות, לפתע הגיעה אישה לבנה. היא רוצה בקור-רוח, בלי תחינות ומענות, לטפל בה בדיסקרטיות. הרופא הבין שמדובר בהריון לא רצוי ובלתי ניתן להסברים (הבעל נמצא בנסיעת עסקים מזה מספר חודשים וחוזר 4 ימים לאחר המפגש הזה...) תמורת סכום כסף נכבד, אבל העלילה הזו מקבלת תפנית הגאוותנות של האשה הקרה והיפה מעוררת ברופא רצון אז להכריח אותה לבקש ממנו מפורשות מה שהיא רוצה ואחר-כך דחף בלתי נשלט להכניעה והוא כמי שכפאו שד רומז לה שיעשה זאת תמורת התמסרותה לו – צווייג פרס באופן מרשים את הפסיכולוגיה שמאחורי התנהלות זאת הסותרת את הדחף כרופא לסייע. "נשביתי ברעיון אחד להשפיל אותה...מאותה שניה ראיתי את גופה העירום מבעד לשמלתה....מאותה שניה התמצו כל חיי במחשבה לכבוש אותה..". האנגליה דחתה בבוז את רמיזותיו והסתלקה. הרופא מושפל ואחוז חרטה וזעם נכנס להתקף אמוק במטרה להשיגה, כדי לתקן את מה שקילקל.

ואכן השימוש של צווייג בהתקפת אמוק תואם את זירת ההתרחשות. המונח המקובל היום אמוק מקורו במילים MENG AMUK שפירושן בשפה המלאית הוא בקירוב "לנהל מרדף זועם ונואש". בתרבות המלאית מגלים הבנה לאלו הנתקפים בכך, משום שעל פי האמונה המקומית רוחו של טיגריס רע משתלטת על האדם ולכן הוא לא אחראי למעשיו (וויקיפדיה). ואכן הרופא המשיך במרדף אחריה גם לעיר המחוז בניסיון נואש לכפר על התנהלותו הגסה. לבסוף היא קראה לו ובפיה בקשה אחת, אותה הרופא הבטיח למלא....

צווייג בנה את הסיפור באופן מרשים. הדמויות מתוארות ביד אומן, מניעיהן מנותחים באופן מרשים והמקומות השונים, המשמשים רקע חי לפריסת העלילה הדרמטית, מתוארים באופן ציורי וחי. הדילמות העומדות בפני הרופא – החובה לעזור בכל מקרה מול דחפיו האנושיים מתוארים באופן מרשים בחשבון הנפש שהרופא הגרמני פרס בפני המספר.

לסיום הסופר קשר באופן נפלא את הסיפור כולו עם הסיום שהציג בתחילה. והסיום עצמו, עד השורה האחרונה, הוא מלאכת מחשבת.

אחרית הדבר של יונתן ניראד, שגם תירגם את היצירה, מוסיפה רקע מעניין על צווייג, במיוחד למי שלא קרא את "העולם של אתמול", אך פחות על הסיפור עצמו, למעט מספר היבטים פסיכולוגיים. התרגום קריא מאד.

השורה התחתונה: העלילה על רבדיה השונים, אמינה ומעוררת מחשבות בנוגע לטבע האדם, הדמויות מעוצבות היטב ותיאורי הרקע מרשימים. מומלץ מאד.

שני דברים הניעו אותי לקרוא את היצירות הללו של גוגול: האחד, התפעלותי מהסיפור "נשמות מתות" והשני, השם המזמין שך אסופה זו - "רשימותיו של מטורף".

הסיפור הראשון "מעשה במריבה שרב איוון איבנוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'", הוא הסיפור הארוך מבין השניים. הסיפור מתרחש בעיירה מירגורוד, שהוא שמה הרוסי של עיירה נידחת באוקראינה. כבר בפתיח הסופר משתמש בתנית פטור (DISCLAIMER) שרווח כל כך בימינו. במקרה הזה הפתיחה עוררה אצלי ציפיה לסאטירה שנונה ומושחזת על רוסיה באותה תקופה. ואכן, גוגול הפליא להצליף באדם הרוסי, בין אם הוא עשיר או עני ובמערכת הרוסית המסורבלת והמושחתת. במרכז הסיפור שני אדונים ששמותיהם מופיעים בכותרת הסיפור. שניהם מופת לחברות אמת, למרות השוני הרב ביניהם. חברותם מגיעה לקיצה הנמהר בשעה שאיוון ניקיפורוביץ' מעז להשוות את חברו לאווז לאחר שהוא עצמו נעלב מעסקת חליפין שאיוון איבנוביץ' מציע לו תמורת רובהו (חזירה + שני שקים שיבולת שועל). מכאן השניים הופכים ליריבים מרים ומגישים תלונות לשופט המחוזי. גוגול היטיב לתאר את הנפשות הפועלות וגם דמויות אחרות המאכלסות את הסיפור השופט, מפקד המשטרה, דמויות מכובדות, לכאורה, וקבצנים. התיאורים כל כך מושחזים שנעלמה מהן לחלוטין סוג כלשהו של חמלה אנושית. אף לא דמות אחת מתוארת באופן חיובי – כולן דוחות במראה, נלעגות או בהתנהלות. וגם כאשר, לכאורה, משבח גוגול את איוון איבנוביץ' על דבקותו הדתית ואת "טוב ליבו" הבא לידי ביטוי בהתעניינותו בקבצנים, הקורא מבין שמדובר בלעג: הוא מתאר שיחה גרוטסקית בין איבנוביץ' לקבצנית זקנה המתחננת לאוכל – הוא התעניין במצבה אבל לא היה מוכן לתת לה ולו גרגיר....

גם מערכת הצדק, כפי שהיא מתגלמת בבית המשפט ובמפקד המשטרה, מתוארת באופן נלעג. וכך תיאר גוגול את פעילות טחנות הצדק: "...אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל-כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש....". תיאור ההגעה של מפקד המשטרה לביתו של איבנוביץ' לצורך חקירה לאחר שהחזירה של איבנוביץ' נכנסה לבית המשפט וחטפה את תלונתו של ניקיפורוביץ' היא מחזה סוריאליסטי נפלא. גם הסוף, מסכם באופן אירוני את תולדות הסכסוך ובעיקר מציג את דעתו של גוגול על בני האדם בכלל, תערובת של תיעוב ולעג מר.

הסיפור השני "רשימותיו של מטורף" מאכזב למדי. הוא מתאר את חיי הפקידים בעיניו של פקיד המנהל מעין יומן באמצעותו מתואר המציאות כפי שהיא נראית לו וזו הולכת ונעשית סוריאליסטית יותר ויותר ככל שהגיבור מאבד את שפיותו. הסיפור מאכזב למדי.

למקרא הסיפורים הללו הקורא עשוי להתרשם שמדובר בסאטירה חברתית נוקבת, אך לפי אחרית הדבר של נילי מירסקי, "...לא היה דבר רחוק מליבו של גוגול יותר מביקורת חברתית, אף שאין כמוהו לעיצוב קאריקטורי של כל שפלות אנושית וכל שחיתות ונלוזות למיניהן". לדבריה, הוא היה ריאקציונר תומך המשטר הרוסי והכנסיה הפרבוסלאבית וסיפוריו משקפים את עולמו הפנימי המסויט. הערותיה של מירסקי מעניינות מאד, חבל שאינן שופכות יותר אור על הרקע לכתיבתן של שתי נובלות אלה.

השורה התחתונה: הסיפור הראשון בנוי היטב ושופע תיאורים חלקם סרקסטיים, חלקם משעשעים וקרנבל הדמויות המופיעות בו מרשים מאד, חבל שנעדרת בו ולו טיפה של חמלה אנושית. הסיפור השני מאכזב ולטעמי משעמם למדי.

אני אוהב ספרים העוסקים בנפש האדם וספרו הידוע של סטינסון הוא בהחלט אחד כזה. נראה לי כי למרות 140 השנים שחלפו מאז נכתב, הוא עדין רלוונטי, והרי אין לה ליצירה כלשהי מבחן חשוב יותר ממבחן הזמן.

הסיפור עוקב אחר ד"ר הנרי ג'קיל, רופא ומדען מכובד המפתח שיקוי המאפשר לו להפריד בין צדדיו המוסריים והאפלוליים. כשהוא שותה את השיקוי, הוא הופך למר אדוארד הייד – דמות פרועה, חסרת מעצורים, אלימה ולעיתים אף רצחנית. ככל שהסיפור מתקדם, הייד משתלט יותר ויותר על חייו של ג'קיל, עד לתוצאה טרגית.

סטיבנסון מתמודד עם הרעיון שהאדם אינו ישות אחת בלבד, אלא מורכב מניגודים: טוב ורע, מוסרי ויצרי, ממש כמו שסמל היין והיאנג מייצג את כל הכוחות המנוגדים אשר ביחד מרכיבים את השלם. אין דבר שהוא לחלוטין יין או לחלוטין יאנג. בכל דבר וענין נכלל גם גרעין של ההפוך ממנו.

ובאמת למי מאיתנו לא בא לפעמים לשבור את המוסכמות, לנסות ולהתנסות בדברים אחרים גם אם אלו אסורים ולתת לצד האפל באישיותנו להשתלט עלינו במידה מסויימת? אמנם כאן לקח המחבר את הרצון הזה עד הקצה ואולי אף מעבר לכך, אך זה טיבה של יצירה ספרותית.

כשסיימת לקרוא התנגן לי בראש שירו של בילי ג'ואל – The Stranger:

Well, we all have a face
That we hide away forever
And we take them out
And show ourselves
When everyone has gone

הסיפור הוא כבר מזמן קלאסיקה, התרגום של בתיה גור יכול לעבור מתיחת פנים אם כי גם כך הספר בהחלט שווה קריאה.