אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.

חופה שקטה הוא יותר מכל מעשה חסד - הכתיבה רגישה, עדינה, מעוררת מחשבה, כדי להבין באמת את החלק השלישי של הספר, לתחושתי נדרשת היכרות עם ארון הספרים היהודי, יש בו רעיונות מאלף מקורות ואני משער שרק מעט קוראים יוכלו באמת להבין ולהיכנס לעומק, בסך הכל ספר יפה מאוד ויותר מהכל חשוב מאוד להיכרות עם ההיסטוריה של העם שלנו, עם החלקים שמנסים להסתיר מהציבור.
ודאי אחד הספרים החשובים שנכתבו בשפה העברית

גיליתי סופר, ואיש מעניין ביותר, עם עבר משפחתי מעניין באיכותו, ובעיקר, קראתי את ספרו האחרון, אשר שבה את ליבי, וברור לי שאקרא את שלושת ספריו האחרים.
הספר "חוּפּה שקטה" מספר על פרק אפל בתולדות העם היהודי - את סיפורן האמיתי של מאות (אם לא אלפי) נערות יהודיות ממזרח אירופה, שנלקחו ממשפחותיהן באמצעי רמיה שונים, והועברו לדרום אמריקה, בעיקר ברזיל וארגנטינה למטרת הפיכתן לזונות. סיפורים קורעי לב.
הסופר בחר נערה אחת - אסתרה סימנוביץ', ודרך גורלה וחייה יספר את סיפורן הנורא של אותן הנערות.
גם שפתו ואופי כתיבתו שבו את ליבי.
ממליץ מאוד מאוד לאוהבי הספרות הטובה.

להיות חוה אלברשטיין זה טייטל מחייב. לכתוב ספר זה כבר מעורר ציפיות ומבחינתי הציפיות לא התגשמו. לצורך ההגינות אציין שקראתי חצי ספר ולא המשכתי.
היא זמרת אדירה, יש לה רפרטואר מדהים ומרגש, אבל הספר לא ריתק אותי, ככל הנראה משום שהוא בנוי קטעים-קטעים, פרקים-פרקים, בתיאורים די יבשים של באנו, היינו, שרנו, הלכנו. אין קשר בין הדברים, אין רצף, אין עומק רגשי, אין באמת גילוי של תחושות אמיתיות. חבל

לפני הרבה שנים הייתי עובד כשומר לילה במלון, המטרה המרכזית בעבודה הייתה להישאר ער , כדי לא להחמיץ את המטרה הייתי קורא, אחרי כמה שנים בעבודה ככל הנראה בשנה שהתגלתה בדיעבד כשנתי האחרונה במקום העבודה הנפלא הזה, גיליתי עותק בלוי שלי "פיתוי" מאת רם אורן, מונח שם בעמדה ליד הקבלה,( לא אל דאגה , לא טעיתי בביקרות הספר, אני מבטיח שיש כאן נקודה שאני מנסה להעביר).
לקחתי את הספר המהולל משנות התשעים לידי וקראתי אותו ב 2 משמרות, אולי 3 , כשסיימתי הבנתי את מה שהייתי צריך להבין עם הקריאה, שכבר קראתי אותו, יכול להיות שיותר מפעם אחת, ניסיתי להבין מתי קראתי אותו ובמחשבה מדיטטיבית עצמאית הבנתי שקראתי אותו בתיכון, וקראתי אותו בתחילת העבודה במלון, זאת אומרת 3 פעמים סך הכל! ולא זכרתי!
זה הטריף אותי לגמרי, היה זה גם היום שהחלטתי להשקיע את כל האנרגיה שלי בכתיבת רשימת הספרים שקראתי מהילדות ועד היום, הרשימה זאת מן הסתם מתארכת עוד גם בימים אלה.
הבושה הגדולה עבורי הייתה היא שלא רק שלא זכרתי שכבר קראתי, אלא העובדה שהייתי זקוק לחתום נוסף של קריאה על מנת להבין את זה!, לא סימני זיכרון, לא בילבול עמום, פשוט מחיקה של העלילה מראשי.
כיצד ספר מצליח לא להשאיר חותם?
ועכשיו לעיקר, למה הסיפור הטרחני שלי קשור ל"ספרים מחוקים" ?
ספרו הקצר, כמעט כמו מזון מהיר לקוראים מיומנים של חיים וייס נותן לנו זווית שככל הנראה כבר נשמעה, עלילות סיפורים שאולי כבר סופרו, בבתים של אחרים, בשיחות בבתי קפה, אולי אפילו כמעט כמן ציזבט ירושלמי מקורי שהשאיר רושם.
בספר נוכחים משוגעי ירושלים וגם אלו הנורמאלים, טיפוסים טובים מעניינים ועמוקים ובתוך זה, ישנה התחושה שלא קיבלתי מהדוגמה שהבאתי מהספר שמצאתי במלון.
במשך כל הקריאה חזרה אצלי השאלה "רגע, לא קראתי את זה פעם?" אני שואל את עצמי גם כעת, האם בליל הסיפורים ששמתי בילדותי ונעורי בירושלים התגבשו לכדי זיכרון ערפילי שהיו עתידים להתגבש בספר הזה שאפגוש אי שם בעשור הרביעי לחיי?
אני לא יכול לענות על השאלה הזו. אני רק מקווה שאני אצליח לזכור, שהספר הזה השאיר את החותם המוכר, זה שגורם לי לא לקורא בשנית, בנתיים אני זוכר, אני מקווה שזה לא ימחק.

הם לא בדיוק זוג אבל הם אוהבים לבלות ביחד. הגבר היה סולן של להקת רוק והיה מפורסם שנייה בערך. כיום הוא חסר אונים, ילדותי וכל הזמן עושה שטויות.
האישה מספרת את הסיפור המתרחש בתל אביב בכל מיני מקומות: חוף הים, מועדוני מין וקניונים. מתפתחת ביניהם מערכת יחסים יפה אך מוזרה. היא נעשית תלויה בו למרות הקפריזות שלו למרות התקפי הזעם והאופי הלא מפותח עד הסוף. קשה לו עם זה שפעם ידעו מי הוא והיום אף אחד לא זוכר אותו ואף אחד לא סופר אותו.
גם לאחר שהוא מרגיז אותה היא סולחת לו ומחפשת את קרבתו. הם שותים הרבה יין יוצאים לפאבים והכול כדי לשכוח את זה שהם לבד בעיר הגדולה ולכל אחד מהם יש בעיות נפשיות קשות ורצון למחוק את הקושי בשוטטות חסרת מעש בתל אביב.
הספר כתוב בלשון פיוטית בעברית יפה.
סך הכול ספר טוב קצר ולא מעיק על המוח.

מצד אחד הפתעה נעימה להכיר טוב יותר זמרת אהובה שהיא גם אדם טוב. מצד שני הספר כתוב באופן קצת בעייתי ללא איזשהו סדר מסוים. יותר אוסף של אנקדוטות מחייה תוך שמירה די קפדנית על פרטיותה ולכן קצת התאכזבתי כי רציתי שאם כבר היא חושפת את חייה אז עוד קצת... אז באמת ספר בסדר, חביב ובהחלט מתאים כמתנה לאיש/ה אהוב/ה. עניינו אותי עוד קטעים מחייה שלא חשפה - וזו זכותה המלאה. הכרונולוגיה לא בדיוק הצד החזק של הספר. דילוגים בזמנים כך שקשה קצת לעקוב אחר סדר החיים שהיא מתארת אבל זה שולי לגמרי. בסה"כ נחמד.

אשתי קנתה את הספר הזה והביאה לי אותו.
ואני קפצתי על המציאה כי חווה אלברשטיין היא זמרת
שאני מאוד אוהב! אני זוכר אותה בתחילת צעדיה;
כנער צעיר הייתי הולך למופעי שירה בציבור עם נחום היימן,
שהתקיימו במועדון צוותא הישן, במרתף ברחוב מאפו בתל אביב.
היא הייתה מופיעה שם וזה היה כיף גדול! כי כבר אז חשבתי שהיא נהדרת...
בדרך-כלל אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות וביוגרפיות
אבל הספר הזה איננו ממש אוטוביוגרפי במובן הפשוט של המילה; אלא בנוי בצורה של אפיזודות שונות
שקרו בעיקר בקריירה שלה וקצת פחות בחייה האישיים. (שדווקא מאוד מסקרנים...)
מוזכרים שם אנשים שהכירה רובם מפורסמים ורובם כבר הלכו לעולמם
וגם חלק מהשירים והתקליטים שלה; כל תקליט והסיפור שלו ושירים מסוימים
בעיקר כאלו שהצליחו מאוד...
אז זהו, כפי שכבר הבהרתי אלברשטיין היא זמרת נהדרת אבל איננה סופרת;
רשימותיה בדרך כלל די מעניינות לא כל-כך בגלל ה"ברק הספרותי" שלהן
אלא פשוט בגלל ההצצה שאנחנו מקבלים, למה שקורה "מאחורי הקלעים" של תעשיית הבידור בארץ
וזוהי כבר סיבה טובה להשיג את הספר ולספק את סקרנותנו.