הביקורת האהובה של תנחום
האמן ומרגריטה
אני אנסה לא לעשות לא לעשות ספוילרים,
ואני חושב שאלה שקראו את הספר, יוכלו להפיק שעשוע ממאמר זה. זה פעם ראשונה שאני מפרסם דבר כזה.
רומן שמדבר על שלטון חברה אומנות ספרות וצנזורה בעזרת כלים מיסטיים, כך שכל אלה הנ״ל הופכים למושגים שמבטאים באופן ציני את הרציונליות שאין בה שום דבר שפוי. אני רוצה לומר שזיהיתי בכתיבה מן אמירה, שהאדם הנורמלי המודע לאחריות חברתית באופן שדרכו חברה מגדירה את עצמה (בעיקר על פי הערכים הקומוניסטיים) לא יכול שלא להגיע בסופו של דבר לבית משוגעים. בעיקר, בגלל ממד אי-רציונאלי שקיים בחיים, ודורש מכל אדם בעל שאיפה לביטוי רציונאלי, להתעלם באופן מוחלט מאותם ממדים א-רציונליים. במילים אחרות, רעיון האידיאלים החברתיים, הוא הזיה ותו לא. לא רק שאלה שאמורים להגשים אותו, ושתפקידם מובע מעצם קיום המושג לא עושים זאת, אלא שהוא לכתחילה הוא בלתי אפשרי, ומנותק לגמרי מהאפשרויות האנושיות. דבר שבולט מאוד מאופן ההתרשמות של וולנד מהקהל במופע המאגיה השחורה.
האופן שבו בולגקוב מתאר את היצירה ״ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס״, בעזרת האומן, תואם את הגדרתו של שקלובסקי באשר ל״מהי הגדרה של יצירת אומנות״. בולגקוב בעצם מנסה לתאר ערכים אידאלייסטיים שדרכם אומן יכול להגיע לכדי יצירות אומנות אמיתית. יש כאן מן רצון חבר באופן סמביוטי בין מאהב אידאלי ובין אומן אידיאלי, כך שערכי מוסר מקובלים מאבדים את תוקפם, מפני שלא רק שהם מונעים מאדם להיות אומן, אלא שגם אף אחד לא באמת מגשים את ערכי המוסר מקובלים.
אידיאל הנצח שמציג אפלטון ב״משתה״ בעזרת הדיון של דיוטימה, מקבל כאן משמעות חדשה, באופן שאני רוצה להתיימר לומר שאפלטון היה מתנגד לו. הנצח וחיי הנצח, הן דבר שהאדם לא יכול לתפוס אלא כסוג ייחודי של מוות, והדרך היחידה אליהם הוא האהבה הנובעת מתוך תהליך של יצירת אומנות. האהבה מגיע כחלק מתהליך של יצירת אומנות, והאהבה היא תוצר של תהליך יצירת אומנות וחלק ממנו. דמות האומן היא דמות שעוברת תהליך מיסטי כחלק מתהליך אהבתו למושא אהבתו, והשלמת היצירה עצמה.עצם ההתערבות של מערכות צנזוריאליות ביצירת אומנות, מונעות ממנה להיות יצירת אומנות, ומהאדם להיות אומן, וכך גם מהאפשרות להיות מאהב. בולגקוב מבקש למתוח קו הפרדה ברור בין ״סופר״ לבין ״אומן״, לא כל סופר הוא אומן, ואומן הוא לא בהכרח סופר. ועדיף שסופר לא יהיה סופר, אם הוא לא אומן.
אולי לסיכום: האומן האידאלי, היחיד שמתאים להגדרה של אומן, הוא זה שלא יכול לקבל את המוסכמות החברתיות, ולא יכול להיות חלק מהחברה. כדי שאומן יוכל ליצור את יצירת האומנות שלו, הוא חייב להיות מנותק מהשפעות חיצוניות של חברה ושלטון, ואהבה צריכה להיות מושא חייו העיקרי. אין תפקיד חשוב יותר בחייו של האדם מאשר מאשר התפקיד של ״אהבה״, ולא כל אחד יכול להיות ראוי לה. אני חושב שדווקא בגלל זה, יש כאן מן התנגדות לטולסטוי וכתיבה שרוצה ליצור השפעה חברתית, ואולי גם לדוסטויבסקי, למרות שלדעתי לדוסטויבסקי הייתה פחות שאיפה להשפיע חברתית. אבל זה האחרון, הוא דבר פרשנות.
באשר לתרגום. בתור דובר שפה רוסית, אני חושב שהמתרגם עשה עבודת קודש. התרגום מרוסית לעברית עבור דובר רוסית, הוא דבר שלא יכול שלא להרגיש עומק של ציניות. אני חושב שבעיקר עבור דוברי רוסית שהמח שלהם מחווט באופן סובייטי הספר יהיה לא רק מרתק, אלא משעשע במיוחד. את השעשוע וההומור הרוסי האפל, אי אפשר לתרגם לעברית, באופן שלא הופך את הרוסית להרבה יותר דרמטית ואפלה ממה שהיא מתכוונת להיות משעשעת ומצחיקה. המתרגם עשה עובדת קודש, עם זאת, הפער התרבותי לא יכול לאפשר לתרגום לעשות מה שהרוסית יכולה לעשות.
