“אציין ש-וי סי אנדרוס היא אחת הסופרות האהובות עליי.
את הספר קראתי בפעם השלישית, אחת מהן באנגלית.
אני אנסה לא לעשות ספויילרים:
הספר מספר על ילדה בשם אודרינה, ילדה מיוחדת, שאביה החליט למחוק לה את הזיכרון, עקב אירוע טראומטי.
לאורך הספר יש רמזים למה שקרה, כולל פלאשבקים של אודרינה.
אנו לומדים על מערכות היחסים והתככים במשפחה (מוטיב שחוזר הרבה פעמים בספרים של אנדרוס).
לאורך הספר יש התפתחות של הדמויות ויש עלילות משנה שמעבות את הסיפור ונותנות הרבה חומר למחשבה.
יש מתח שנמשך עד השורות האחרונות של הספר, וקראתי אותך בימים ספורים.
לאחר הקריאה ראיתי את הסרט שנעשה ואני חייבת לציין שהסרט מאכזב מאוד. הרבה מהעלילות והדמויות לא מופיעים, יש הרבה חורים שבסרט נראים הדיוניים, אבל מי שקרא את הספר יבחין בהם.
ממליצה לקרוא את הספר לפני הצפייה בסרט.”

“רציתי הרבה זמן לכתוב על הספר הזה ביקורת, אבל המון פעמים משהו עצר אותי.
אולי בגלל התוכן הקשה של הסיפור. אולי אלה היו בכלל הדמויות שבו. או הסוף.
(זהירות, עלול להכיל ספיילרים)).
.
.
.
.

את הספר קראתי כשהייתי בחטיבה(סביבות גיל 13-14). האמת היא, שמשום מה וי.סי. אנדרוס היא הסופרת שגרמה לי להיכנס ולאהוב את עולם הספרים.
לפעמים אני טיפה מצטערת שדווקא היא זאת שגרמה לי. הספר הראשון שלה שקראתי היה הספר השני בסדרת הפרחים.
משום מה אני מצאתי את הספרים שלה כממש מעולים(כמעט יצירת אמנות או משהו...). היום, אולי הייתי קוראת אותם, אבל לא הייתי נותנת לילדים שלי לקרוא אותם. לפחות עד גיל 16-17(וגם זה לא בטוח).


הספר מספר על אודרינה. ילדה "מיוחדת" , לפי דברי אביה, אשר מאבדת לעיתים את הקשר שלה עם הזמן.
לאודרינה יש אבא מגונן יתר על המידה(ברמה ממש חולנית), אמא ודודה אשר תמיד מתנהל בינהן מאבק שקט בת דודה ממזרה(ואני לא מתכוונת מבחינת הקללה, אלא שהיא בת בלתי חוקית)אשר מקנאה לאודרינה, שמקבלת יחס מועדף מכל סובביה,אחות שנולדה עם פיגור, והייתה לאודרינה אחות שנרצחה בצורה אכזרית 9 שנים לפני היוולדה, אשר אודרינה נקראה על שמה.
במשך הסיפור, אודרינה מכירה את ארדן(שם מוזר שהיה לי טיפה קשה לבטא) שמתגלה כבן טוב שעוזר לאמו הנחה.
ובין כל העלילה מגלים כל מיניי סודות אפלים מן העבר וגם, למה לאודרינה קשה לעקוב אחרי הזמן.

הסיפור עצמו היה כמו(לא, הוא באמת היה) סיפור בלשות שנאספים בו כל מיניי רמזים לתעלומת חייה של אודרינה.
אני לא יודעת אם אני לגמרי יכולה להמליץ עליו. הוא היה דווקא ספר טוב.
במון פעמים חזרתי אליו.
אבל(ותמיד יש אבל)הוא גם במובן מסוים, הרס לי חלק מהתמימות.
כמו כל ספריה של וי.סי, הספר הזה מדבר באופן ממש מופגן ומתואר בצורה כ"כ מוחשית על כל מיניי דברים שנחשבים לטאבו(סקס, אונס, גילוי עריות ועוד כמה דברים מזעזעים).
הספר הזה היה אחד הספרים הקשים ביותר שלה שאני קראתי. הוא משתווה אל סדרת הפרחים מבחינת רמת הגועל והזעזוע שהוא משאיר.

האמת, מה שהכי הרס לי את הסיפור, זה היה הסוף.(מכיל ספויילר):
אודרינה מגלה את האמת בקשר לכל חייה ומחליטה לעזוב את בית אביה ובעלה.
כאשר היא עומדת עזוב, היא בסוף מחליטה להישאר, כי היא מפחדת שאם תעזוב, אז משהו נורא יקרה לאביה.

זה הרס לי את הסיפור, כי הרגשתי ש"הרעים" ניצחו.
זה הרגיש כאילו שהסופרת השתפנה לסיים את הסיפור בזה שאודרינה עוזבת ומתחילה בחיים חדשים ודף חדש.
זה סוף לא הוגן.

בקיצור, אני ממליצה(עם טיפונת הסתייגת קלה).
תקראו את הספר(ואת ספריה של וי.סי בכלל) כשאתם כבר בגיל יחסית בוגר, בשל(מבחינה נפשית ורגשית) ושאתם
יכולים לקחת דברים בפרופורציות.”