ההתחלה הייתה דווקא סבירה. "אדון וגברת דרסלי ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת שדווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם לא סובלים שטויות מסוג זה". הללויה. לא רק שאין כאן מכשפות ומטאטאים, שדים, כשפים ושאר מרעין בישין, אלא שהדמויות המוצגות במשפט הראשון שונאות שטויות כאלה. אנשים כלבבי.

לצערי, לא היה בכך כדי לבשר את הבאות. כבר לאחר כמה עמודים כחכחתי בג

כשהייתי בהריון ראשון כל ההריוניות שדיברתי איתן חלמו על תלתלים זהובים ושמלות ורדרדות. ואילו אני, הדבר שהכי רציתי זה להקריא סיפורים לבתי, ושהיא תשב לצידי ושתינו נקרא ביחד.
כשנולדה הגדולה הקראתי אינספור סיפורים. הדבר הוביל לכך שהפצפונת הבינה היטב שמה שחשוב לי זה ספרים. לא אשכח איך כשהיתה בת שנה וחצי וכעסה עלי היא לקחה את "האריה שאהב תות", הביטה בי בעיני תכלת זועמות במבט נוקב תוך שהיא קורעת את העמוד

הארי פוטר, הסדרה, לא הספר, כבר מזמן הפך לאזור תעשייה. כריכה קשה, רכה, עיצוב חדש, שלל שפות, סרטים, צעצועים, פאזלים מרהיבים בתלת-מימד ובתלת-מחיר. הבנתם את הרעיון. מסדרה שמורכבת משבעה ספרים יש פתאום שמיני וזה אפילו לא עצרת... המחברת, ג'יי. קיי. רולינג כבר הפכה לסלב והחלה לכתוב ספרי בלשים כעיסוק צדדי והשלמת הכנסה בדרך להפיכתה ל... מאיון עליון.
מכל התשבחות האלה, איך לא לשבח ספר?
הארי פוטר הועבר לקרוב

יש אצלנו בדיור המוגן (שמתם לב שהיום אומרים רק דיור מוגן? המילה בית אבות הפכה להיות מילה מוקצית מחמת מיאוס. כמו שאומרים נוחיות ולא בית שימוש) ספרייה קטנה. לא משהו רציני. חדר אחד קטן עם כמה מאות ספרים שקיבלנו בתור תרומה. לפני כמה ימים הגיע בחור עם תרומה של כמה ספרים ובניהם הספר הזה. אז ורה, הדיירת שאחראית על הספרייה, ישר אמרה לו מה פתאום? זה ספר נוער, לא ספר לאנשים מבוגרים (שמתם לב שהיום אומרים רק א

איזה קטע. מעולם לא חשבתי לכתוב ביקורת על הארי פוטר.

שוב שוטטתי לי בסימניה במקום ללמוד (נדמה שזה כל מה שאני אומרת בחיים. זה לא סתם מוטו, זה בסיס לינארי) ואז הסתכלתי בדף שלי והתברר שרשימת הסופרים שלי משקפת אותי די נאמנה (חוץ מאורנה בורדמן. למה אלו שאנחנו מדרגים הפוך נמצאים יחד על כל החבורה בשמחה וששון?) והחלטתי לערוך מקצה שיפורים. אז נכנסתי לדף של רולינג והלכתי לדרג את הספרים כולם. היה מגניב, הצצ

אילולא קרו לי האירועים המוזרים הללו שיתוארו פה להלן תיכף ומיד, ייתכן והייתי מטילה פקפוק וספק בקוסמות של הארי פוטר. אלא שסדרה זו של התרחשויות לא ברורות שפקדה אותי עת ישבתי לי לתומי בחצר וקראתי לי לתומי את הארי פוטר, שכנעה אותי שאכן יש בו דבר מה קוסמי.


ההתרחשויות המוזרות התחילו עוד טרם ישבתי לי לתומי בחצר עם הארי פוטר, שכן כלל לא הייתה זו כוונתי לקרוא את 'הארי פוטר ואבן החכמים' אלא את 'נערה עם

את הספר קראתי לראשונה כשהייתי בערך בת 12 איך שהספר הגיע לספרייה הייתי הראשונה שהחליפה אותו .
והספרנית הזהירה לא לחרוג מזמן ההחזרה כי הרשימה עוד ארוכה.

התיישבתי על הספה בסלון ופתחתי את הספר והרחתי ריח של חדש.
נהגתי בו בזהירות מרובה , כי שמעתי עליו כלכך הרבה דברים מבת דודה שלי מחו"ל וחלילה שאני שלא אקמט דף מהספר .

התחלתי לקרוא את הספר ונכנסתי לעולמו של הארי ,
עולם בו לא הכל ורוד ויש אף קשי

זה מה שקורה (וגם קורא...) כשסבתא חביבה נתקעת בסוכה בלי ספר אחד לרפואה וכל מאמציה למצוא במדף הספרים שלה ספר ראוי לא צולחים: היא ניגשת למדף הספרים של הנכד שלה, ובין הבחירה ביומנו של חנון 7 להארי פוטר 1 היא בוחרת בזה האחרון.
בהתחלה זה לא עלה יפה ולא ממש עניין אותי, אבל כשהחנון האינפנטילי הוא הבחירה האלטרנטיבית, את ממשיכה לקרוא ולרטון לעצמך שלא דאגת לעצמך לסחורת קריאה ראויה לפני החג.
אבל אז, בסיבו

צלקות הן זיכרון, זיכרון למקרה שהעולם לא רוצה שנשכח.

שנה שעברה בטעות נחתכתי בזמן שחתכתי סלט, לא שמתי לב איך אני חותכת כי היה פרק של חברים ולא הייתי בדיוק ממוקדת. חבל שהייתי לא ממוקדת כי לאחר שעתיים יצאתי בוכה מהבית חולים עם תפרים ביד.
אבל זה זיכרון, זיכרון כואב מאוד אבל זיכרון, מהמקרה ההוא למדתי להתרכז בדבר אחד כל פעם ועם אני מנסה לעשות שניי דברים במקביל אני מסתכלת על הצלקת ומקבלת חזרה אני המוט