“קריירת הכתיבה של שייקספיר היא מן הפוריות והמרשימות ביותר בעולם הספרות.
הוא כתב כ־34 יצירות לאורך כ־20 שנה, שבר את חוקי הכתיבה המקובלים לתקופתו שנוסחו על ידי אריסטו ב"פואטיקה", יצר עומק רגשי ופילוסופי במחזותיו שעולם הספרות הצליח לשחזר רק באופן מועט גם שנים רבות אחריו, והמשיך להתחדש ולהשתכלל מבחינה מבנית ורעיונית לאורך כל התפתחותו היצירתית.

בשלב האחרון של כתיבתו הוא פנה לרומנסות — סוגה שהייתה מקובלת עוד לפני תקופתו, מעין סיפורי אגדות ומסעות גבורה למשל כמו באגדות המלך ארתור.
אך שייקספיר, כמו שייקספיר, כאשר הוא יוצר יצירה — היא שלו. היא אינה כפופה לחוקים ולהגדרות. הוא בורא דבר חי שפועל לפי ההיגיון הפנימי והמורכב שלו.

הוא שוזר בין קומדיה לטרגדיה, אינו מציית לחוקי הכתיבה המקובלים, ובורא אגדה מלאת קסם על הרגש האנושי ועל מחזוריות העונות.

המחזה מתחיל כטרגדיה. רגש הקנאה חודר לנפשו של המלך לאונטס ומוביל אותו לפעול כנגד הקרובים אליו.
אך בשונה מאותלו, כאן הקנאה חודרת כמו תופעה פלאית — היא פשוט נוכחת לפתע, ללא התערבות חיצונית.

זהו ההרס הקר וחסר הרחמים של החורף.
הרוח הקרה של הקנאה מחריבה והורסת הכול.

הפרא וההרס נוכחים בכל: ספינות שוקעות בים, ודוב טורף את השליח שהיה הסיכוי האחרון לתיקון.
בשלב הזה נופלת ההבנה על לאונטס למה הוא גרם; הוא מתפכח וקורס אל תוך הטרגדיה של עצמו.

אך מתוך ההרס של החורף הכול מתחיל ללבלב מחדש.

שייקספיר נוגע כאן באלמנט חדש — הזמן.
בחשיבותו של הזמן בתהליך השיקום של דברים, בין אם הם פנימיים ובין אם חיצוניים.

הזמן מבשר שהשנים חלפו. לכאורה המצב נשאר אותו הדבר, אך מהרגע שהזמן נכנס לתמונה הכול מתחיל לנוע מתחת לפני השטח.
האנשים כבר אינם אותם אנשים; הדברים התבשלו בתוכם, התפתחו והפכו אותם למשהו חדש.

עם תחילת האביב גם האווירה של המחזה משתנה והופכת כמעט לקומדיה. הדברים מנסים להסתדר, אך עדיין חווים התנגדות מצד שרידי העבר — כמו זיכרון של אותו חורף.

אך הטבע חזק יותר. הוא ממשיך להתפתח ולצמוח למרות הכול, כמעט כמו קסם.

שייקספיר מביא בסוף המחזה את התוצר של כל התהליך הזה — הסליחה.
היא מופיעה כפלא שצמח כנגד כל הסיכויים ובקע מתוך האפלה של הטרגדיה.

שייקספיר מציג באגדה הזאת כיצד ניתן לתקן דברים, וכיצד הזמן אינו רק כוח שמחריב — אלא גם כוח שמרפא ומאפשר לעולם ללבלב מחדש.

אך הטרגדיה עצמה אינה נעלמת.
שייקספיר בוחן כאן האם אפשר להמשיך לחיות גם לאחר חורבן רגשי מוחלט.

הסיום עם הפסל של הרמיוני הוא אחד הרגעים היפים והמורכבים ביותר במחזה. שייקספיר שוזר בו בין יכולת ההתמודדות האנושית לבין יראת הסליחה, אך מותיר את הכול ללא הסבר ברור.

הכול נע בין קסם לאמנות; לא ברור האם מדובר בנס, בתחבולה או בהתגלמות ממשית של סליחה וזיכרון.

הרומנסות של שייקספיר הן השלב הסופי בהתפתחות הכתיבה והרעיונות שלו. הן מורכבות, בוחנות מחדש יצירות ורעיונות קודמים שלו, ואף מוסיפות להם רבדים חדשים.

ההתעסקות שלי כרגע ביצירותיו חושפת בפניי את גדולתו לא רק דרך כל יצירה בפני עצמה, אלא דרך מכלול יצירותיו כתהליך יצירתי שלם ומתפתח.

כפרה שייקספיר, איזה יוצר ענק!”