הביקורת האהובה של מר

שדים [מהדורת 2003]

אוי כמה שפיודור דוסטויבסקי פוחד מהניהיליזם. שדים הוא ספר שדן בשאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי ברבים מספריו: איך ניתן לבנות מוסר ללא אלוהים? ללא הערך היסודי החיצוני, המטאפיזי, של המוסר, האדם אינו מגיע לחירות אלא לכאוס, אלימות, ניצול ומעשים חסרי היגיון. אין עוגן מוסרי ולכן הכול מותר. מבנה הספר מתחיל מהצגת עולם של ערכים ישנים ומגוחכים — אנשים מבוגרים המתנהלים כילדים, רבים על שטויות ובורחים מהרגשות האמיתיים שלהם, ומנוהלים על ידי האגו והסטטוס החברתי שלהם. בחלקו השני של הספר נכנסת האפלה הריאליסטית עם חזרתו של ניקולאי וסבולודוביץ' סטברוגין לבית אמו. משם הספר צולל לעולם הריקני של השדים הצעירים המהפכנים שרוצים להשמיד את הסדר הישן ולבנות עולם חדש מתוך הכאוס — דבר שמוביל רק לעוד חורבן ומעשי אלימות. מחול השדים הזה מלווה בשלל דמויות בעלות עומק פסיכולוגי ואידאולוגי, כמו שרק דוסטויבסקי יכול ליצור. פיוטר סטפנוביץ' ורחובנסקי הציניקן שיעשה הכול בשביל להביא את המהפכה — כל אמצעי מקדש את המטרה, וככל שהיסודות הישנים ייהרסו ללא זכר, רק מתוך כך יוכל לפרוח וללבלב הסדר החברתי החדש, מתוך הקרקע הפורייה של הכאוס. היעד הוא ערעור היסודות. אלכסיי קירילוב — הלב הפועם של התפיסות האינדיבידואליות אשר מנסות ליצור את האל מתוך עצמן באמצעות רצון ושליטה מוחלטת. ניקולאי סטברוגין — הריק שהכול מתנקז אליו, האין שמושל בכל השדים האידאולוגיים, הניהיליזם הטהור. הוא הדמות, החור השחור, שלתוכו הכול נלכד; הוא חסר ערכים ואידאולוגיה, אך כולם מייחסים לו את האמונות שלהם. הוא התהום שמביטה חזרה אל הנשמות האבודות שמחפשות מטרה בעולם הקר שאליו הושלכו. הוא היסוד הריק שעומד בלב הספר. הכאוס שנוצר על ידי הצעירים המהפכנים אינו מצליח לבסס מערכת ערכים חלופית, ומה שנשאר הוא ריק. לפי דוסטויבסקי, אין אידאולוגיות שיכולות להחליף את האל, וכל ניסיון כזה יוביל בהכרח לכאוס א־מוסרי. הניסוי הפילוסופי של דוסטויבסקי מרתק ומלא עומק פסיכולוגי, גדוש יכולת ספרותית כמו שרק הוא יכול ליצור. כמובן שיש להביט בספר גם מן הזווית ההיסטורית שלו, שכן דוסטויבסקי חי בתקופה שבה האידאולוגיות האנרכיסטיות של מיכאיל באקונין ו־פיוטר קרופוטקין החלו לפעול, והיו לרקע אידאולוגי־פילוסופי ואוטופיסטי — רעיונות שהוקצנו על ידי סרגיי נצ'אייב לפעולות אלימות, דמות שהיא ההשפעה הישירה לכתיבת דמותו של ורחובנסקי. דוסטויבסקי חווה על בשרו את תגובת השלטונות על ניסיונות התאגדות מהפכנית, דבר שהותיר צלקת נפשית עמוקה בחייו. "שדים" הוא ניתוח מוקדם של הניהיליזם — ניתוח שמהדהד אצל פרידריך ניטשה ואצל אלבר קאמי. אצל קאמי הדבר מופיע במיוחד בספרו המיתוס של סיזיפוס, שבו הוא דן בדמותו של קירילוב ואידאולוגיית ההתאבדות שלו. אצל פרידריך ניטשה — בשאלת ההשתחררות מהתאבנות ערכי העבדים המושלים בחברה, וכיצד האדם צריך לפרוח מתוך הניהיליזם ולבנות לעצמו עולם ערכים פנימי. לסיכום, ספר מדהים בכל כך הרבה רבדים — ספרותיים ופילוסופיים — השזורים עמוק זה בזה. הספר נשאר איתך כניסוי מחשבתי מרתק. אולי זה הפחד של דוסטויבסקי מהדהד מכך שבעדר האל האדם יישאר לבד מול התהום ולא ימצא את דרכו בתוך עצמו, ללא שום עוגן חיצוני וקרקע פנימית הוא לא ימצא מה שיעצור אותו מליפול לתוכה.