אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

ספר שהותיר אותי כלכך נסער,

כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד אחד, ומצד השני ״הוא והיא״ של צ׳כוב, אודות אהבה אמיתית בעין רוסית.

בניגוד לקפקא, כאן לג׳וק יש מוצא, ובאופן כלכך לא אירופאי, המוצא הוא אוניה טרנס-אטלנטית, כאבן בוחן של של האמריקאיות החדשה כתשובה לאירופאיות הישנה, אבן בוחן שלא הגיע לתשובה חד משמעית עד היום, 150 שנים אחרי. כאן לג׳וק יש ברירה, וברגע שהוא הבין שחטאי אימו הפכו אותו לג׳וק, הוא בוחר לצאת מהבית. כמו גם ז׳אן, שבחר לוותר את ירושתו האיש שחושב שהוא אביו. שניהם בוחרים בפעולה גברית, תחת הפשע המהות הנשית. יש כאן שאלה רבת עוצמה, אודות היחס של מופסן לנשים, שכנראה היה חשדני באופן קיצוני, עד כדי דיכאון וקיפאון רגשי מוחלט ובלתי נמנע של איש שבוחר להיות ישר מעצם כך שמוותר על כל טוב שהעולם יכול להציע לו , כפי שמאה שנים אחרים כתב אודותיו אלבר קאמי בספרו הנפלא ה״נפילה״.

מדהים לראות, כמה תוכן אפשר להכניס בכלכך מעט מילים, ממש מעורר קנאה. לא רק שהספר צלח את מבחן את הזמן, זה יכול להיראות כאילו הספר מתאים לימינו אלה, כאילו נכתב עליהם. הריאליזם הפסיכולוגי, כמו עלוקה מתחת לעור, מציגה את המודרנה והרומנטיציזם כמו הסרטן של המשפחה, כמו הדבר שכולנו מתעלמים ממנו, שכולנו לא מוכנים להודות שהוא רצח את נפשנו, ומאיים תמיד לרצוח את עצם קיום המשפחה. ויותר גרוע, איך בחירות נוראיות של בני משפחה יכולים להשפיע בכלכך הרבה אי צדק על בנייה, והכל תחת המודרנה והרומנטיציזם, הכל תחת הכמיהה להחזיק בארוס עבור הבלתי מושג, גם במחיר של הרס כל דבר טוב שקיים. אבל הרי שדוסטייבסקי כתב על זה כלכך הרבה, וכנראה שהיה דן למוות את האמא, ואולי אפילו אחרי שהיא תחזה במות בנה הממזר, או לחלופין הוא היה בוחר לזעזע אותנו, בעזרת כך שהאם ובנה הממזר היו הוגים לרצוח את פייר.

אחת החוויות המרגיעות ביותר שאדם יכול לבחור היא לקרוא את צ׳כוב. חווית הקריאה של הסיפורים היא כמו כניעה לגלים בים, כל סיפור הוא גל, בתוך האוקיינוס שנקרא חיים. אם לסכם במסקנה את כל הספר, הייתי אומר, שכל גל מתחיל וכל גל נגמר, והחיים ממשיכים תמיד כמו שהם, תופעות הן תופעות בלבד, והחיים עצמם חזקים יותר מהכל.

דעה:

החוויה שבסיום הקריאה, מזכירה מאוד את מה שמתרחש בנפש כשקוראים סיפור של צ׳כוב. מין הרגשה של סיום גל בתוך אוקיינוס של חוויה אנושית, הרגשה שקרה משהו נוראי, אך בעצם, לא קרה כלום.

הג׳וק הוא כל אחד מאיתנו, יכול להיות שיום אחד נהיה סעודיים, יכול להיות שיום אחד כל המשמעות של קיימנו תתפוגג בגלל שאנחנו כבר לא יעילים אלא נתמכים, יכול להיות שיום אחד המתנה הכי טובה שנוכל לתת לאחרים היא המוות שלנו? יכול להיות שיום אחד כשנמות, העולם יהפוך להרבה יותר טוב בלעדינו, אולי עצם הנתינה שלנו היא פשע? שואל קפקא. אולי עצם זה שאנשים התרגלו לכך שלנו יש את האחריות, מונע מהם לקחת את האחריות? אולי מי שלכתחילה היינו חושבים שקיבל את כל האחריות, הוא בעצם זה שלקח אותה, או אולי גנב אותה? מנע אותה מאחרים?

כמו כל סיפור של קפקא, יש כלכך הרבה שאלות שמתעוררות על הקיום האנושי, וכמו כל סיפור של קפקא, לא ברור אם יש כאן ביקורת על החברה, על הממסד, על התרבות, או פשוט שיקוף אבסורדי על הטבע האנושי ועל האופן שבו התפתח לכדי ישות כמו ״משפחה״, ועל חוסר המשמעות שבחיי אדם כחיי אדם בלי קשר לערך שהם מהווים לסביבה מסוימת. אני חושב שכל התשובות נכונות, יש משהו שקפקא יודע לעשות שכנראה לא היה כמוהו בתרבות המערב. לכתוב סיפור שמעלה כלכך הרבה שאלות פילוסופיות, שגם 100 שנים אחרי, לאף אחד אין להם לא תשובה ולא פטרון, רק תירוצים.

ספר שהוא חוויה בלתי נשכחת. מסע לתוך מהות הייאוש, לתוך הכאב שביושרה, ולחוסר הפשר של מושגי ״האמת״ ו״הצדק״, מסע סוחף. ספר נדיר, ולצערי לא מוכר מספיק. התרגום של אהרון אמיר הוא ללא ספק דבר שיש לציין כיוצא דופן ומיוחד ביותר, לא הרבה ספרים מתורגמים כך בטוב טעם.

יש כאן ספוילרים.

אני מבין שהספר נחשב לנכס צאן ברזל בתרבות המערב, עם זאת, הקריאה בו מתישה משעממת, וחסרת פשר בעיניי לקורא בימינו אלה (כותב את זה כבחור בן 33). ממש כמו אפשר לומר שהומרוס כתב יצירות מופת, וחווית הקריאה ביחס לאורכה היא חוויה כמעט בלתי נסבלת. ומעולם לא הייתי כלכך חסר סבלנות שגיבור הספר יתאבד בסופו של דבר. כאילו מישהו לקח את השפה השייקספירית והחליט להשחית אותה בגרמניות של המאה ה18, המונולוגים ארוכים ומתישים, חוזרים על עצמם, חסרי טעם, אולי התרגום הוא זה שכשל את המערכה, אני באמת לא יודע, העונג שבקריאת הספר הקצרצר נדירה ביותר, לעיתים רחוקות מאוד. עם כל זאת, ניכר שיש עומק שהיה אפשר לתרגם בצורה קריאה יותר.

אני אנסה לא לעשות לא לעשות ספוילרים,
ואני חושב שאלה שקראו את הספר, יוכלו להפיק שעשוע ממאמר זה. זה פעם ראשונה שאני מפרסם דבר כזה.

רומן שמדבר על שלטון חברה אומנות ספרות וצנזורה בעזרת כלים מיסטיים, כך שכל אלה הנ״ל הופכים למושגים שמבטאים באופן ציני את הרציונליות שאין בה שום דבר שפוי. אני רוצה לומר שזיהיתי בכתיבה מן אמירה, שהאדם הנורמלי המודע לאחריות חברתית באופן שדרכו חברה מגדירה את עצמה (בעיקר על פי הערכים הקומוניסטיים) לא יכול שלא להגיע בסופו של דבר לבית משוגעים. בעיקר, בגלל ממד אי-רציונאלי שקיים בחיים, ודורש מכל אדם בעל שאיפה לביטוי רציונאלי, להתעלם באופן מוחלט מאותם ממדים א-רציונליים. במילים אחרות, רעיון האידיאלים החברתיים, הוא הזיה ותו לא. לא רק שאלה שאמורים להגשים אותו, ושתפקידם מובע מעצם קיום המושג לא עושים זאת, אלא שהוא לכתחילה הוא בלתי אפשרי, ומנותק לגמרי מהאפשרויות האנושיות. דבר שבולט מאוד מאופן ההתרשמות של וולנד מהקהל במופע המאגיה השחורה.

האופן שבו בולגקוב מתאר את היצירה ״ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס״, בעזרת האומן, תואם את הגדרתו של שקלובסקי באשר ל״מהי הגדרה של יצירת אומנות״. בולגקוב בעצם מנסה לתאר ערכים אידאלייסטיים שדרכם אומן יכול להגיע לכדי יצירות אומנות אמיתית. יש כאן מן רצון חבר באופן סמביוטי בין מאהב אידאלי ובין אומן אידיאלי, כך שערכי מוסר מקובלים מאבדים את תוקפם, מפני שלא רק שהם מונעים מאדם להיות אומן, אלא שגם אף אחד לא באמת מגשים את ערכי המוסר מקובלים.

אידיאל הנצח שמציג אפלטון ב״משתה״ בעזרת הדיון של דיוטימה, מקבל כאן משמעות חדשה, באופן שאני רוצה להתיימר לומר שאפלטון היה מתנגד לו. הנצח וחיי הנצח, הן דבר שהאדם לא יכול לתפוס אלא כסוג ייחודי של מוות, והדרך היחידה אליהם הוא האהבה הנובעת מתוך תהליך של יצירת אומנות. האהבה מגיע כחלק מתהליך של יצירת אומנות, והאהבה היא תוצר של תהליך יצירת אומנות וחלק ממנו. דמות האומן היא דמות שעוברת תהליך מיסטי כחלק מתהליך אהבתו למושא אהבתו, והשלמת היצירה עצמה.עצם ההתערבות של מערכות צנזוריאליות ביצירת אומנות, מונעות ממנה להיות יצירת אומנות, ומהאדם להיות אומן, וכך גם מהאפשרות להיות מאהב. בולגקוב מבקש למתוח קו הפרדה ברור בין ״סופר״ לבין ״אומן״, לא כל סופר הוא אומן, ואומן הוא לא בהכרח סופר. ועדיף שסופר לא יהיה סופר, אם הוא לא אומן.

אולי לסיכום: האומן האידאלי, היחיד שמתאים להגדרה של אומן, הוא זה שלא יכול לקבל את המוסכמות החברתיות, ולא יכול להיות חלק מהחברה. כדי שאומן יוכל ליצור את יצירת האומנות שלו, הוא חייב להיות מנותק מהשפעות חיצוניות של חברה ושלטון, ואהבה צריכה להיות מושא חייו העיקרי. אין תפקיד חשוב יותר בחייו של האדם מאשר מאשר התפקיד של ״אהבה״, ולא כל אחד יכול להיות ראוי לה. אני חושב שדווקא בגלל זה, יש כאן מן התנגדות לטולסטוי וכתיבה שרוצה ליצור השפעה חברתית, ואולי גם לדוסטויבסקי, למרות שלדעתי לדוסטויבסקי הייתה פחות שאיפה להשפיע חברתית. אבל זה האחרון, הוא דבר פרשנות.

באשר לתרגום. בתור דובר שפה רוסית, אני חושב שהמתרגם עשה עבודת קודש. התרגום מרוסית לעברית עבור דובר רוסית, הוא דבר שלא יכול שלא להרגיש עומק של ציניות. אני חושב שבעיקר עבור דוברי רוסית שהמח שלהם מחווט באופן סובייטי הספר יהיה לא רק מרתק, אלא משעשע במיוחד. את השעשוע וההומור הרוסי האפל, אי אפשר לתרגם לעברית, באופן שלא הופך את הרוסית להרבה יותר דרמטית ואפלה ממה שהיא מתכוונת להיות משעשעת ומצחיקה. המתרגם עשה עובדת קודש, עם זאת, הפער התרבותי לא יכול לאפשר לתרגום לעשות מה שהרוסית יכולה לעשות.

במקור: פרנץ קפקא
נכתב במקור: 1914-1915
תרגום: אילנה המרמן 2024
מס׳ עמודים: 246
אנסה שלא לעשות ספוילרים. עם זאת, לא ממליץ למי שלא קרא את הספר, לקרוא את המאמר.
הספר הראשון שקראתי מפרות עטו של קפקא,
שללא ספק השאיר אותי עם רעב חולני ביותר.

ספר יהודי, באופן שלא ניתן לדבר אותו בשפה יהודית,
תרגום של יהדות, בעיקר זו המזרח האירופית, לשפה ספרותית.
אני מבין שיש כמה אלפי פרשנים לקפקא,
ואני לא בטוח שאצליח להציג אותו מבלי להתנגש עם כמה מהם,
לא מכיר פרשנויות של קפקא,
עם זאת,
אני חושב שכמות הפרשנויות שאפשר להציג על הספר הזה,
גדולה יותר מכמות האנשים שיכולים לתת פרשנות.
אם עדיין לא קראתם את הספר,
אל תקראו את הביקורת הזו,
פשוט לכו ותקראו את הספר.

ברמת החוויה האישית, הקריאה בספר היא קלילה, השפה ברורה ובהירה, ותוך כדי אפשר להיחשף לאינספור צורות פרשנות שונות שניתן לתת לנכתב, ולנחש את המשמעות שאותה הכותב רוצה לתת. לעיתים הקריאה הייתה מתישה, מפני שלא ברורה הסיבה לפירוט כה רחב של דברים כלכך רבים, שהם שוליים לעלילה עצמה, שהיא עצמה, העלילה, מותחת. כל זאת מתבשל למצב שבן סופו של הספר, הוא שוק שלקח לי 8 שעות לצאת ממנו. אני חושב שעד רגע זה אני בפוסט-טראומה מסופו של הספר, שלפוסט הטראומה הזה קורא קפקא בעזרת הספר, ״החיים עצמם״.

הספר מציג מצב שבו סובייקט מתמודד עם מצב שבו הוא אשם על דבר שאינו יודע, אלא רק שהוא חמור ביותר, ונראה שכולם יודעים עליו חוץ ממנו. שבמהלך הספר, מתואר כאשמה מטפיזית יותר מאשר אשמה בפועל. כאילו להכניס את הקורא להיפנוזה שעצם אי ההכרה באשמה, מצדיקה את האשמה עצמה. העיסוק באשמה קורה באופן שטחי רק בתחילת הספר, ובמהלך הספר הולכת וגוברת ההתעסקות בביטול האשמה, ו״ניצחון״ במשפט, יותר מאשר באשמה עצמה.
הסובייקטואליות של ק׳ (שם המשפחה של הדמות הראשית, שב״מקרה״ היא האות הראשונה של קפקא), הולכת ומתחזקת במהלך הספר כנגד הוויתור של הסובייקטואליות עבור חיזוק הסיכוי להמנעות מעונש. הדמות אשמה כבר בתחילת הספר, אך לא מוגבלת בשום צורה, אלא רק ממושג ה״לא אשם״ֿ, ומפגישה שבועית כביכול (כמו עם כומר, פסיכיאטר, מטפל, וכד׳). והדמות לא מפסיקה לקבל פידבקים מהדמויות האחרות, באופן ששפינוזה היה קורא לו מטפיזי, על כך שהסובייקטואליות של הדמות ק׳, שהולכת ומתחזקת תביא אותו לכדי אשמה.
עצם זה שהקורא לא מבין במה הדמות אשמה, קפקא אומר, מצדיק את העונש שק׳ אמור לקבל, על הקורא עצמו. וכאילו מכריח את הקורא למצוא כלכך דברים שק׳ יכול להיות אשם בהם, כשכל הטענות של ק׳ על האופן שבו המשפט שלו מתרחש, הן מוצדקות ואולי אפילו פותרות אותו מהמשפט. המשפט מתרחש באופן שאפשר לומר שהוא שנוי במחלוקת, על ידי דמויות שניתן לומר עליהם שהן לא מוסריות, אך האם זה מותיר את ק׳ לא להיענש על מה שהוא אשם בו? זה שכל המערכת מושחתת, מסועפת, מסובכת, לא ראויה לשפוט, זה אומר שהפושע אינו ראוי לקבל את מה שמגיע לו? בעיקר אם הוא לא מבין את הפשע. אפשר למצוא כלכך הרבה דברים להאשים אותו, את ק׳, מבלי שאף אחד, בשום שלב, לא אמר שזה פשע. האם פשע מטפיזי, שלא מוגדר כפשע מוסרי או פלילי, יכול למנוע למנוע את העונש ממי שמסרב להכיר בו, והוא היחיד שיכול להכיר בו? זה ספר פילוסופיה, שמוצג באמצעות סיפור, טיכול להכתב על ידי כל קורא באופן אחר ולהגדיר אינספור חטאים ופשעים שהאדם אחראי להם מבלי שיש להם תוקף ככאלה. אך יש פשע אחד, שכולם יכולים להסכים עליו.

סובייקטואליות.

עצם כך שק׳ הוא ״עצמו״, באופן שמבקר את כל מה שאומרים לו שהוא צריך להיות וצריך לעשות ומה יכול לעזור, בלי קשר לתוקף חוקי או לא חוקי, הוא פשע. קפקא מציג את ק׳ כמי שהוא ״עצמו״, כש״העצמו״ הוא המוביל לתוצאות המשפט, כך שהדבר היחידה למנוע את העונש, היא לוותר על עצמיות זו, ולסמוך על מערכת שנותנת את כל הסיבות לא לסמוך עלייה. אקזיסטנציאליות היא ויתור על סובייקטואליות. עצם ההפקרה של העצמיות לידי מי שמציג את עצמו כלא אמין, היא הדרך היחידה לשרוד.
בית המשפט, הוא לא מוסד, הוא רשת מנהרות אינסופית שמתגלה בכל מקום, רק לאלה ש״מועמדים״ לגזר דין. זה כמו מימד מקום נוסף, שגם הוא כלכך מתאים להיות ״מטפיזי״, למי שאשם. רק למי שאשם, שאילולא לא היה אשם, לא היה צריך לצאת מדלת הסתרים שנמצאת מאחורי המיטה, וגלות מסדרונות נוספים של בית משפט, במקום שאף אחד לא היה מעלה בדעתו שהם יכולים להיות שם, ומתוך כך, להעלות ביקורת על עצם המצאותם שם. להיות ״משהו״, בזכות ביקורת על גוף מאשים.

האשמה שבית המשפט מציג, היא לא האשמה שבגללה המואשם עומד למשפט. האשמה והעונש שבית המשפט מטיל הם קונטינגנטיים, הם רק אמצעים לביטוי של אשמה מטפיזית שהייתה לבוא לידי ביטוי גם באמצעים אחרים שכאן במקרה הזה, בית המשפט ״המערכתי״ ממלא, על אשמה שלא הכרח קשורה לפשע. כולם נותנים לאדם את הרושם שהוא אשם במשהו גדול. ולכן מושא האשמה ש״המערכת״ מטילה, הוא כלל לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי הוא האפשרות של אדם לוותר על ״סובייקטואליות״ כדי שיוכל לגלות את האשמה, מעצם כך שמשהו מקרי גרם לו להרגיש ״מואשם״. כאילו קפקא מנסה להציג באופן פיזי את המטפיזיקה של ״אשמה״ ושל ״משפט״.

לסיכום: על פי הספר, כפי שאני מבין. מי שחשוב לו להיות ״זכאי״ יותר ממה שחשוב לו להבין ״אשמה״, הוא, הוא האשם, אומר קפקא. מי שחשוב לו שהצד הטכני של המשפט יתקיים בצורה ראויה, יותר מאשר שאכפת לו מהסיבה שהמשפט מתרחש, אשם, גם עם עדיין לא אשם בכלום. האשמה אינה פשע או עבירה על החוק, האשמה היא מהות של אדם שיוצר את עצמו מתוך ביקורת טכנית על מה שקורה סביבו, יותר מאשר על עצם הסיבה שהוא נמצא באותה סביבה. אשם הוא אשם, בלי קשר לדבר שהוא מואשם בו, אלא מעצם היותו מחזיק בעמדה שהוא ״זכאי״, שיש ״אני״ שהוא שלו שיכול לנצח מערכת שקלטה אותו בעל כורחו, ושיש מערכת שעושה לו עוול. קפקא מציע, כניעה טוטאלית למציאות ולנסיבות מתוך ויתור על ״סובייקטואליות״, כי הכניעה היא ״הגאולה״, יהיו השלכותיה אשר יהיו. ודווקא הטון האפל, וקבלת הנסיבות הקשות שק׳ לא עושה, הן מה שמונע מן התקווה להיוולד מעצמה. ק׳ מנסה ליצור תקווה מתוך מסיבות שלא מקיימות, ולא לתת לה להתרחש מתוך כניעה לנסיבות. ברגעים הבודדים שהוא כן נכנע לנסיבות, זה תמיד כשכבר אין לו ברירה, כשהוא מבין שהמאבק שהוא מנהל הוא עקר. בכל פעם שנותנים לו קצת ״חופש״ הוא משתמש בו כדי להמשיך את המאבק ״להיות מישהו״, פעם אחרי פעם, לכן הוא לא ראוי לו ואף ראוי להרבה יותר גרוע מכך, כי הוא פוחד ״להרגיש כמו כלב״, להיות ״הכלב״ של דוסטוייבסקי.