החל מהרגע שבו הבחנתי בספר לראשונה, הבנתי שאני כנראה לא חי בימי הביניים.
השם הנשי - "<mark>דונה וולפולק קרוס</mark>" - התנוסס בגאון על הכריכה הקדמית שלו. כלומר, אישה כתבה את הספר הזה. בתקופת ימי הביניים, דבר שכזה לא היה קורה, משום שהמעשה נחשב אז לפשע חמור, שכן חל איסור על נשים לעבוד בעבודות שנחשבו אז לעבודות גבריות. כתיבה, קריאה, שקידה, למדנות - כולם תכונות גבריות שלא אמורות להימצא אצל נשים. המקסימום הוא לגדל

חמלה נשית

בילדותי התגוררה בחדר בביתי מרסלה, אמנית צעירה ורעבה בתחילת דרכה. באיזה אופן מפתיע ולא ידוע, היא התגלגלה להיות משחזרת ריצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית עתיקה שרצפתה שולבה בכנסיה החדשה שהוקמה מחדש כמבנה מונומנטלי באחד מאתרי הנצרות המקודשים לבתולה מנצרת. לעתים בלילות ראיתי את אדריכל הכנסייה, אדם מבוגר, מתגנב מאחור לחדרה של מרסלה, לזמן לא ארוך שלאחריו הוא חמק בחשאי ונבלע לתוך החשכה. אותה תמו

על הספר הזה שמעתי לראשונה מפי מדריך התיירים שלי במהלך סיור בותיקן. הדבר עורר את סקרנותי ומיד עם שובי ארצה השגתי את הספר.
אפיפיורית? האמנם? ובכן, על פי תעודות היסטוריות מהימנות ב - 80% בערך, אכן ישבה (מי שיקרא את הספר יבין מדוע הדגשתי מילה זו!) אישה על הכס הקדוש בסביבות השנים 853-855 לספירה.
כיצד הגיעה יוהנה, בתו של כומר כפרי נוקשה שעשה את כל אשר לאל ידו על מנת למנוע ממנה ללמוד, למשרה הרמה ביותר

זהו סיפורה של יוהנה אנגליקוס - ילדה דעתנית שבדרך פתלתלה ויוצאת דופן הגיעה למעמד של אבי הכס הקדוש.

הסופרת ערכה מחקר מעמיק אודות יוהנה ואודות התקופה בה חיה, ימי הבינים המוקדמים סוף המאה התשיעית.
זוהי תקופה של תהו ובוהו בחיי הרומאים מלווים עוני, הרג, רצח וחוסר יציבות ובעיקר מקור לזלזול והתאכזרות לנשים.

בכסות של סיפור הסטורי מגישה לנו <mark>דונה וולפולק קרוס</mark> רומן רומנטי למהדרין או אם תרצו רומן למשרת

ספר נהדר, חזק ומרתק המספר על עידן של שנאת נשים, בו הופצו התקפות חריפות
כנגד נשים מפיהם של אבות כנסייה חשוכים!!
יוהנה הקטנה הגיחה לאוויר העולם בלידה קשה שסיכנה את חיי אימה האהובה,
לתוך עולם ימי הביניים האפל וחסר התרבות.
אביה הכומר הגס והמרושע, קיבל במורת רוח את לידתה של בת קטנה
שנולדה אחרי שני בנים. מבחינתו, בנות היו נחותות.

יוהנה הייתה שונה. היא הייתה מבריקה וחכמה.
תבונתה הטריפה את דעת

"כל מה שהיום ישן היה חדש בעבר, החדש קודם תמיד לישן. האם אין סכלות בלעג לקודם והערצת הבא אחריו?" (יוהנה, עמוד 349).

זה לקח כמה פרקים אבל משלב מסוים מאוד נהניתי מהספר. השפה, שחששתי שתחווה כעיונית וקדומה בקטע מעיק, הייתה זורמת ונעימה לקריאה. אפשר לשפוט את הספר לפי קו העלילה המרכזי שנטווה בו, הכולל גם סיפור אהבה כואב ובלתי אפשרי (לכאורה קיטשי, אבל להנאת הקוראים לא מדי מורגש ככזה) אבל ההתרשמות האמית

10 שנים היה מצוי הספר ברשימת הקריאה שלי. בכל אותו הזמן, גם כששמו ריצד מול עיני, לא בער לי ובי לקרוא אותו.
לפני מספר שבועות ראיתי בספריה עותק חדש של הספר. הוא קרץ וחייך אלי ואספתי אותו אל חיקי.

הסופרת ראויה להערכה רבה על התחקיר המעמיק שערכה על התקופה. היא מצליחה להעביר בצורה יפה וטובה את אכזריותם של ימי הביניים החשוכים; את רוח התקופה והלכי המחשבה ששלטו בה כולל היחס הנורא לנשים; את התככים והרי

ספר מצויין, סיפור מצויין, כתוב מצויין, מתורגם מצויין.
סיפור על תקופה במאה ה 9 באירופה של האימפריה הרומית הקדושה, מיום מותו של קרל הגדול.
הספר מכיל תיאור מלמד על החיים בתקופה זו באירופה, שהובילו לעלייתה של אשה לכס הקדוש.
לא ברור אם אכן היתה אפיפיורית אישה או לא - הנטייה שלי היא להאמין שכן, בעקבות דברי המחברת המובאים בסוף הספר.

מיד אח"כ ראיתי גם את הסרט. הסרט די צמוד לעלילה של הספר, למרות שיש

הטעות הגדולה ביותר (לדעתי לפחות) שאפשר לעשות בספרים עם עלילה היסטורית, היא להעתיק התנהגות מוסרית, אנושית והומאנית של היום כדבר לגיטימי והגיוני בתקופה של לפני מאות או אלפי שנים.
אני מבינה למה, אני מבינה שלאנשים קשה לתפוס חשיבה שונה משלנו, אני מבינה שסיפור שרצוף באכזריות ובחוסר אנושיות יכול להרתיע הרבה מאוד אנשים. קשה לאנשים להבין עולם בו מוסר ורחמים נתפסו כחולשה, עולם בו אלימות נחשבה לגבורה וגדולה