שנת 2025 בספרים

היי חשבתי על אייך אפתח את הביקורת הראשונה שלי כאן על הספר ולמעם האמת ליווי אותי חששות במקצת בגלל ההתלהבות הרבה שיש מהספר .מן הסתם הבנתם שלא אהבתי את הספר בגלל התרגום שלמעשה עושה עוול לספר אני ממש התעצבנתי, נעלבתי במהלך קריאת הספר יותר מפעם אחת וחבל
נכון שאין אפשרות להעתיק מילה במילה.אך בכל זאת לא "להאכיל אותנו "בכפית של פעוטות .תרגום צולע מגרמנית עצמכם הסליחה
בקצרה חבל שזאת עבודת ,עריכת הספר למי שמכיר את הסופרת וקרא את רוב ספריה יש תחושה של עוול וזלזול מסוים הסופרת הקוראים זאת תחושתי הביקורתי

in memoriam
"דברים בלתי נראים"- 2025. הספר עוסק במסע האוהבים ההומו סקסואלי בין גונט, בחור ממוצא גרמני שיהיה הפסיבי ואלדווד המטר תשעים ומשהו האקטיבי, שתי בחורים צעירים בריטים שיפגשו בפנמיית פרשוט בלונדון, ומסע אהבתם מהתאהבות אפלטונית וטו לו , עד שיגיעו לשוחות מלחמת העולם הראשונה ויתאהבו אחד בשני .
חלק ראשון-
הסיפור מתחיל מפנמיית פרשוט באנגליה. יש מתח מיני מתבשל בין אלווד לגונט. הם משתכרים מויסקי ותוהים על המלחמה הגדולה. אלווד צעיר בשנה מגונט. לפני המלחמה עוד בילו שלושה שבועות מקסימים במינכן. במרס 1915 גונט כבר מתגייס. בהמשך אלווד מתגייס בעצמו. יש את סנדיס החרמן על שתיהם ויעלה על קרני המזבח של העלילה בתחילת הספר.
בתחילת הספר הכול מתנהל במכתבים, של סנדיס הרשע, של מוד – אחותו של הנרי גונט לשתיהם (היא ואלווד עוד השתעשוע שהם יתחתנו) ובין אלווד לגונט. בסוף השתיים חוברים יחדיו וסוף החלק הראשון במעבר לצרפת, הם כבר שוכבים אחד עם השני ומנהלים רומן סוחף. הכול התחיל שישנו יחדיו באותו חדר ומשם התאהבו ושכבו.

חלק שני-
הקרפים יטרפו בספוילר שלא ייתן, וזוג האוהבים יפרדו. אלדווד מתקדם לעמדה של סרן. חיילים נופלים כמו זבובים בהפצצות הגרמניות ויש דיווח מפרק לפרק בפרשטיאן , יומון הפנימייה ששהו בה לפני המלחמה על מתים ופצועים.

"הוא היה מתגייס בכול מקרה," הוא אמר. הוא היה מתגייס ברגע שאני התגייסתי"
מוד הגביהה את עינייה לתקרה.
"הוא תמיד היה קנאי לחברתך הבלעדית", היא אמרה. "לפעמיים תהייתי אם הוא שונא אותי".
מוד ואלווד באנגליה, שאלווד בחופשה. הוא מציע לה נישואין ומרגיש אשם, עכשיו שהנרי גונט , אחיה נעלם. היא מתעלמת מזה והוא חוזר לחזית, לאחר דיאלוג בבית אימו איתה.
לקראת 1916 וסוף המלחמה העיניינים עולים על סאטון בלוס צרפת-

"אתה לא באמת חוזר לחזור לשם! לכל הרוחות , חכה עד שיחשיך!
אלווד לא ניסה להבין אותו. הוא רק טיפס בחזרה לשטח ההפקר והתחיל לחפש חיילים שיש להם סיכוי לשרוד. כשמצא חיילים כאלה גרר אותם חזרה לשוחות. חצי מהם מתו בדרך, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. הדם של הייז ניתז לעיניו. הגוף של פריצ'ארד התפוצץ לחתיכות."
(...) גונט נשען בתוגה על קיר השוחה, לבוש במעיל הכנפות שלו מפרשוט.
אלווד לא היה מסוגל להסתכל עליו. הוא טיפס שוב מעל לשוחה.
הוא לא זכר כמה פעמים וחזר משטח ההפקר כשרסיס פגז פגע בעינייו."
"ע"מ 368-367).

בכך, בסוף החלק השני נפגשים זוג האוהבים מחדש, אחרי שחברי פנימיית פרשוט מתו אחד אחרי השני ואלווד נפצע בפניו ונאלצו להוציא לו עין בהמשך. ("אני בסדר", אמר אלווד. אני לא מרגיש כלום. "עוד תרגיש", אמר הרופא. "חצי מהפרצוף שלך נתלש).
וכך מסתיים החלק השני, שהנרי גונט וסידני אלווד מתראים מחדש, ועוברים על רשימת המתים הארוכה, פריצ'רד בסוף שורד. אלווד וכול הגדוד מאושפזים עם סיוטים קשים בלילות.

חלק 3 ואחרון-
גונט ואלווד חוזרים לאנגליה. מוד ואחיה הנאי גונט מתוודעים אחד לשני, כאשר היא מנחשת שגונט מאוהב באלווד והוא מהנהן בראש והיא צוחקת. גונט הולך להתארח בבית של אימו של אלווד ושל אלווד .

בסוף הרומן אם של אחת משתי החברים מתה באופן טראגי . הזוג מקבל הצעה לנדוד מאנגליה בה הומוסקסואליות מחוץ לחוק וזוכים ב happy ending מושלם.

"בבקשה תגיד לי אם זה רק חלום", אמר אלווד.
גונט צבט אותו. אלווד לא הגיב, אלא רק בהה בזרועו, בנקודה שבה גונט נגע. לראשונה עלה בדעתו שייתכן שזה באמת אמיתי. שגונט באמת יושב ליד מיטתו בבית החולים, ללא פגע".

"דברים בלתי נראים" הינו רומן סוחף ומטעטע בלב. על אהבה ומלחמה השזורות יחד וה
Happy ending שנראה לאורך הספר כבדייה שלא יזכו לה הדמויות המשובבות שכתבה היטב אליס וין.

את "לבד בתיאטרון המוות" אהבתי מאוד. כששמעתי שיצא ספר חדש של טרי הייז, חיכיתי בציפייה שיגיע לספרייה, וכשראיתי שזה לא קורה החלטתי לקנות אותו. אני מודה שבסוף הספר עמד אצלי על המדף הרבה זמן, בכל זאת, 678 עמודים, והיה לי קשה להתחיל.
כשהצלחתי סוף סוף להתחיל, התחרטתי שחיכיתי כל כך, כי הספר נכנס לעניינים די מהר. החצי הראשון שלו (או יותר נכון, שני השלישים הראשונים) באמת זרם מבחינת הכתיבה והיה מעניין. עם זאת, הוא לא חף מבעיות - הוא נראה כמו הרבה סיפורים שחיברו יחד, ולא תמיד הבנתי את הקפיצות ביניהם. בנוסף, כל הזמן ניסיתי להבין מה עוד אמור להתפתח בסיפור.
ואז הגיע החלק השני - לכאורה החלק שאמור לענות לי על התהיות, אבל הכל שם היה תמוה בעיניי והרגיש מאוד לא קשור. הייתה לי תחושה שגם הסופר בעצמו הבין שזה לא הגיוני, אז במקום לנסות לספק הסבר לדברים שקורים, הוא פשוט נתן לדמויות להגיד כמה זה לא הגיוני ואין להן מושג איך זה קרה, אבל שאולי כדאי בכל זאת להשתמש בזה כדי לפתור את הבעיה (מחילה על העמימות, אבל רציתי להימנע מספוילרים).
מצד אחד נהניתי מאוד מהחלק היותר "הגיוני" בספר. מצד שני, החלק האחרון שהיה אמור להיות השיא, הרגיש לי כל כך תלוש, שהוא קצת העיב על כל חוויית הקריאה והשאיר אותי עם טעם חמוץ בסיום.
בדיעבד, האורך של הספר הגיוני מאוד: הוא פשוט מכיל בתוכו שני ספרים שונים שהיו חוויה נפרדת לחלוטין. בעיניי, הסופר היה יכול למצוא דרך לסגור את הסיפור אחרי 400 עמודים, ולא היה שום צורך במריחה הזאת שהייתה חסרת קשר ולא הכרחית. הרגיש לי שהוא פשוט רצה להשתעשע קצת בכתיבת מדע בדיוני, ואני הייתי שפן הניסיונות שלו.

אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

"האם עדיף לדעת את האמת על מי שאהבנו, גם אם היא כואבת – או שלפעמים מוטב להשאיר חלקים מהסיפור לא פתורים?"
כשאדם "מחזיר ציוד", נדמה שהסיפור שלו נחתם. אבל מה אם דווקא שם מתחילה האמת? מה קורה כאשר הדמות שחשבנו שהכרנו מתגלה כאוסף של סודות, חיים כפולים ואמיתות שלא נועדו להיחשף?
העלילה נפרשת סביב מותו של ליאם נון – איל הון ואב לשלושה ילדים משלוש נשים שונות, שדאג כל חייו לשמור על מרחק ביניהם. לאחר נפילתו מצוק סמוך לביתו, הרשויות קובעות כי מדובר בתאונה, אך סאם, אחד מילדיו, מתקשה להשלים עם המסקנה הזו. יחד עם אחותו נורה הוא יוצא למסע לחשיפת האמת – מסע שמוביל לגילוי סודות מן העבר ולבחינת דמותו של אביהם מחדש.
הקשר הנרקם בין נורה לסאם הוא בעיניי לב־ליבו של הספר וחוזקו הגדול. הדינמיקה ביניהם עדינה, מורכבת ורבת רבדים, והיא מעניקה עומק רגשי לסיפור כולו.
זהו אינו מותחן אקשן קלאסי. מדובר במתח שקט, הנשען על מערכות יחסים, רגשות וסודות משפחתיים. לורה דייב מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית לתעלומת עבר באופן מדורג ונגיש, אך הקצב אינו מהיר – ואף מאט במיוחד בחלקו האמצעי, לפני שמתגברת התנועה לקראת הסיום.
מי שמחפש קצב מסחרר או "לילה לבן" של קריאה – לא בהכרח ימצא זאת כאן. גם סיום הסיפור, על אף חשיבותו, אינו מטלטל כפי שמובטח בתקציר. עם זאת, יש כאן מתח אחר – רגשי, מופנם – שנבנה דרך שיחות, גילויים קטנים וזיכרונות.
השאלה המרכזית שהספר מעלה אינה "מי עשה זאת?", אלא עד כמה אנו מסוגלים באמת להכיר את האנשים הקרובים אלינו ביותר. זהו ספר על זהויות נסתרות, על פערים בין מה שנראה למה שנשמר בסוד, ועל המורכבות שבקשרים משפחתיים.
בשורה התחתונה:
קוראים המחפשים מותחן רך יותר, בעל נימה משפחתית ורגשית, עשויים למצוא כאן עניין. מי שמצפה לטוויסטים חדים או דרמה סוחפת – ייתכן שיתאכזב.
והשאלה שנשארת: האם אפשר להכיר באמת את האדם הקרוב אלינו ביותר – או שכל אחד מאיתנו שומר חלקים מעצמו?
קריאה נעימה,
לי יניני

ספר מעולה, שופע תובנות על החיים מנקודת מבט נשית, מבוסס מדע. ספר חובה לכל אישה באשר היא.
נהניתי ממנו מאד כמו שנהניתי לקרוא את קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי. ארוך, אבל שווה כל רגע

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האם בהכרח עליך להאמין גם שאפשר לתקן?
דומני שהתהייה הזו היא לוז הספר ולבו.

אבל רגעעע, אל תברחו!
זה ממש לא ספר שחוטא בדיוני פלסף מייגעים.

בכתיבה מרתקת, בספר שנגמע בשלוקים גדולים, אנחנו מתוודעים לאלי הצעיר שבקושי יצא לעולם המעשה וכבר מוצא את עצמו מאותגר לשמש כאב ואם לנער שדרכו סלולה ...לעולם הפשע.
אנחנו מלווים שנתיים מחייו של האיש הערכי והנפלא הזה, חווים איתו את חווית המילואים הראשונה, תחילת ההורות, אתגרים תעסוקתיים, אבל כל אלו הם רק תפאורה לעיקר.
ליבת הספר היא מערכת היחסים המדהימה שנרקמת בין אלי לשרון, והפיכתו של שרון מעבריינון לאדם ערכי ובנוי לתלפיות.

אני לא יודע איך עובד הקסם הזה, אבל הסיפור עם כל המוני הפרטים שלו - כיף לקריאה. אני מתחיל לקרוא, ו... אופס מגלה שקראתי עשרה פרקים בלי לצרוך זמן מסך או כל טרדה אחרת (לא יודע איך זה אצלכם, אצלי קריאה כזו זה כבר דבר נדיר).
זה לא ספר מתח, אבל כל הזמן יש רמת עניין.

כשהגעתי לשלב מתקדם בספר, התחיל להציק לי משהו שראיתי בו דפוס חוזר ונשנה.
יש בעיה, היא נפתרת. החיים מזמנים אתגר נוסף, ו...הופ שוב יש פתרון שעובד.
זה מתוק, זה כייפי. אבל האם באמת כך זה נראה בחיים?
בעיה, הה?

אבל הספר כדרכו, מיד המציא לי פתרון.
אי שם לקראת הסוף, פתאום הדברים מתחילים להסתבך. פתאום לא הכל נראה ורוד.
והסוף עצמו?
בכלל הופך על פניו את כל הקו שנראה לכל אורך הספר.
בקיצור, ממש אבל ממש נהניתי מקריאת הספר הזה.

היזהרו ממי שאתם מכניסים הביתה!
עוד ספר מצוין של ליסה ג'ואל!!!
ראשית, הכריכה מהממת ומושכת וגם התקציר ממש מסקרן. הספר מחולק לארבעה חלקים ובתחילת כל פרק מופיע תאריך, כך שישנה הרגשה שאתם מלווים את הדמויות באופן צמוד. העלילה מובאת בגוף שלישי לסירוגין מפיהן של הדמויות הראשיות- אליקס סאמר וג'וזי פיר, אשר מגלות שהינן תאומות יום הולדת ומקליטות יחד פודקאסט, אשר קטעים ממנו שזורים בעלילה, יחד עם קטעי ראיונות מתוך סדרה תיעודית של נטפליקס שנעשתה על הפודקאסט. כן, אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל זו רק ההתחלה כי החל מרגע זה גם דרכן המשותפת של אליקס וג'וזי רק הולכת ומסתבכת...
כמו בשאר ספריה, גם הפעם ישנה אווירה קריפית ואפלה שמזדחלת מתחת לעור ישר מההתחלה. הספר פשוט שואב אתכם פנימה בלי יכולת לעצור. כמובן שגם הפעם ליסה מצליחה לחבר את הקורא רגשית לכל הדמויות, גם ל"רעות" כביכול. בעיניי היכולת הזו תורמת רבות לספר, ומעידה עליה כסופרת גאונה. בהיבט מסוים הזכיר לי את הספר "המשפחה בקומה העליונה" של אותה הסופרת שאהבתי מאוד.
נקודה שהפריעה לי לקראת הסוף כאשר הגיבורה דחתה פעולה מסוימת בעקבות תגלית וזה פגם לי באמינות, כי לדעתי לא יתכן שזה היה מתרחש כך במציאות.
סוף מיוחד ומרגש מאוד, עם טוויסט אחרון חביב שמשנה את כל התמונה ממש בעמודים האחרונים. הייתה לי הרגשה שהסופרת פשוט לא הצליחה להתאפק מלהכניס אותו בכל מחיר, אך גם שנכתב בחיפזון, עם מלא חורים, והשאיר שאלות פתוחות רבות ללא מענה.
מחכה בכליון עיניים לעיבוד הטלווזיוני האמיתי בנטפליקס לספר, כדי לגלות עד כמה יהיה נאמן לסדרה של נטפליקס שהופיעה בספר.
קראתי כבר את כל ספריה שתורגמו לעברית עד כה, כך שכעת נותר לי רק להמתין לתרגומים נוספים. מקווה שהתרגום הבא יהיה לספר "The Family Remains"- ספר ההמשך ל"המשפחה בקומה העליונה" המצוין שאני מחכה לו כבר זמן רב 🙏🙏😍
לסיכום, ספר מתח מעולה, גם אם לא קל לעיכול מבחינה רגשית, שמזכיר שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בתוך המשפחה. ושכמעט כל אחד, אפילו המרושע והחולני ביותר, בסה"כ מנסה לעשות טוב.
טריגרים: אלימות במשפחה, פדופיליה, גילוי עריות, רצח

אני מחבבת את אבי שילון פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים ביריד שבוע הספר הוא עבד לצידי בדוכן, הוא היסטוריון ויש לו ספרים שהוא כתב בעיקר על אישים כמו בן גוריון, השיחה האחרונה שלי איתו לפני כמה שבועות שרציתי להשיג את הספר בסוף הזמנתי אותו מאתר עברית.אבי שילון יש לו תוכנית נהדרת בערוץ הכנסת וגיס שלי הוא עורך לו את התוכנית. התרשמתי מאוד מאבי שילון.
ובימים האחרונים הספר הגיע אליי התחלתי לקרוא בו, הוא מגולל את סיפורה של מפלגת הליכוד ומאין היא התחילה החלה מהרבזיונסטים מבית''ר עד שהיום היא נהפכה להיות הליכוד.
הרבזיונסטים נהפכו למחתרת בשם האצ''ל או הלח''י ואז הם התאחדו למפלגה אחת. היו דברים שחידשו לי והיו דברים שנשארתי עם סימני שאלה עם מהותה של המפלגה האם היא חותרת לשלום או שהיא בעד עצמאותה. האם היא מוותרת על שטחים או שהיא בעד להילחם על שטחיה?זה הדבר שלא היה לי ברור. כי כיום הליכוד לפי מה שהבנתי דוגלת באי החזרת שטחים אוי באי הסכמת שלום אבל איך תסבירו את שלום עם מצרים ופינוי ימית?
אז מהי מפלגת הליכוד והאם השלטון עם בנימין נתניהו שינה את מפלגת הליכוד כשהייתה פעם?

מהספר הזה נהניתי יותר, כי רוֹמוּר כבר לא באפלה.
היא יודעת מי זה קינג, היא יודעת שהכוונות שלו לא היו תמימות כשהוא הביא אותה אל המשפחה שלו, ויש בפניה בחירה אם לעזוב או להישאר.
בספר הזה יש יותר מהזוג מאשר הספר הראשון, כי בספר הראשון זה בעיקר להסתיר ממנה את האמת, ולתת לה את השקט להחלים מההתעללות שהיא עברה.
פה היא כבר יותר מעורבת עם המשפחה, ואחד מהדברים שאני לא מבינה לגבי הספרים האלה, זה למה לעזאזל יש כל כך הרבה דמויות ושמות של אנשים, שרק מופיעים לרגע בעלילה.
כאילו זה ברמה שהייתי מצפה שאני אכיר את הדמויות האלה מתישהו, אבל אולי זה בגלל שסופרת עובדת על ספר נוסף בסדרה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את כל השמות האלה מראש אפילו שמחוסר רלוונטיות אנחנו לא נזכור אותם ממש.

יש כל כך הרבה גברים.
הסמאט דווקא די טוב, יחסית לקינק של קינג, שהוא אוהב לשלוט בנשים לקשור אותן וכו', הם מסתדרים ממש יפה ביחד.
מהספר הראשון הוא יודע שאסור לו לגעת בה ושהיא מחוץ לתחום, כי זה מה שהבוס אמר, והוא גם חושב לעצמו: "היא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריך מינית."
כאילו סבבה, לא הגיבור הרומנטי.
כנראה שזה פחות הטעם שלי, ועדיין אני חושבת שיחסית לכל הדברים המיניים הקצת בוטים, כמו זה שהיא במסיבה ואז אחד מהבחורים שהיא מכירה - ומפחדת ממנו - מתחיל לזיין מישהי מול כולם, הסמאט היה סבבה.
והיה מלא ממנו.
לא יודעת אני הרגשתי יחסית שכל סצנה הייתה קצרה, אז בתחושה שלי לא היה פה - מלאאאא סמאט, אבל אולי מבחינת האחוזים יש פה הרבה, אני לא בטוחה.

הקטע של לא להיות דיסקרטיים או צנועים, כשהם "מזיינים" מישהי או שתיים, ואני בכוונה אומרת מזיינים כי שוכבים ממש חוטא לעניין - לא הכי ברור לי.
כאילו, לי זה מרגיש קצת לא אמין, אבל מאיפה לי, אולי מאפיונרים הם באמת קצת בהמות ככה.
היו דברים בעיקר בפן המיני, שהרגשתי שהסופרת קצת הגזימה.
אבל אני מניחה שיש אנשים שיכולים לחשוב שזה לוהט, אז כן, אם סמאט מעניין זה מה שאתם רוצים - אני מניחה שהספר הזה מתאים.

סך הכול נהניתי מהספר הזה והבנתי אותו קצת יותר טוב מאת הספר הראשון.
רוב הספר הראשון זה פשוט להשאיר את רומור באפלה, ולא הכי נהניתי מזה, כי הרי אני כבר יודעת שאלו אנשים מהמאפיה, אז אצלי אין באמת מסתוריות.
אבל פה כשהיא כבר יודעת זה מרגיש שהסיפור באמת התחיל מבחינתי, ולא היה בו משהו יוצא דופן, אבל היה לי סבבה לקרוא.
לא הייתי יוצאת מגדרי כדי לקרוא את הספר הזה, אבל מבחינת להעביר זמן בלבד, הוא העביר לי את הזמן בסבבה.

זה הספר הראשון בדואט, וגם הספר הראשון שאני קוראת מהסופרת הזאת.
קשה לי להסביר מה דעתי על הספר, בעיקר שבשלב זה כבר סיימתי לקרוא את שני הספרים.
זה מאפיה, הדמות הראשית, שמה רוֹמוּר חווה התעללות מבעלה, ואז מישהו יורה בו והיא בורחת מהבית שלהם, כשאחריה רודף קינג, שהוא ללא ספק אדם מהמאפיה.
הוא מנסה להקסים אותה כדי שתבוא איתו, וזה בסופו של דבר מצליח והוא רוכש את אמונה.

כל הקטע של למה הם בכלל רוצים לקחת אותה ושהיא תהיה איתם, לא כזה ברור לי, בספר השני זה קצת מוסבר.
אז היא חיה עם קינג ועם המשפחה שלו, בלי לדעת שהם מהמאפיה, וזהו בערך.
זה לא ספר עמוק במיוחד, זה ספר על מישהי שעברה התעללות פיזית ונפשית, שהתחתנה עם מישהו שריסק את הביטחון העצמי שלה, ומגיעה אל משפחה מוזרה עם הרבה כסף.
יש פה דברים שהם רגילים לספרי מאפיה, כמו הרכושנות, האקדחים, אפילו סקס מול אנשים אחרים.

אני לא בטוחה מה דעתי על כל הדברים האלה, בסופו של דבר זה ספר קצר, ואני לא חושבת שהתוכן בו שווה את ההשקעה של לקנות את שני הספרים האלה במחיר מלא.
הספר השני עוד יותר קצר.
דבר אחד יוצא דופן פה, זה שאנחנו עוקבים אחרי גבר שהוא חלק מהמאפיה, אבל הוא לא זה שעומד בראש, אלא זה שמקבל הוראות.
הוא עדיין גבר חזק ומרשים ומקסים כלפי חוץ, אבל בצורה מאוד שונה מהדמויות הראשיות שקראתי בספרים אחרים.

יש בספר משהו קצת תפל.
אבל מבחינתי אני בסדר איתו, כי קראתי אותו מהספרייה, ואני בתקופה של לקרוא יותר והעיקר שיש משהו לקרוא בשבת - אז ממש לא הטרידה אותי הרמה.
הרי בכל מקרה הייתי מגיעה לספר הזה מתישהו, כשלא הייתי מוצאת שום דבר אחר לקרוא וזמין מהספרייה.

בהתחלה חשבתי שאני אתן לספר הזה שני כוכבים.
נכון, הוא דליל ורפטטיבי ומעייף, כולו אוסף צנוע של תובנות רזות שנופחו לממדים של ספר באופן מלאכותי למדי, באמצעות חזרה על אותו המסר בניסוח שונה, הדגמות פשטניות ואינספור ניסוחים דידקטיים ("מה זה מלמד אתכם? שלאט אבל בטוח..."). אבל בסך הכול, התובנות האלה מעניינות, אם מבודדים ומזקקים אותם מכל הבַּרבֵּרת שרובינס ממלאה בה את הספר. על הנייר The Let Them Theory (שתורגם לעילא "שחררו, זה שלהם") זו פילוסופיה נהדרת בפשטותה – היא מסבירה שאנחנו שורפים כמויות של אנרגיה בניסיון לסדר את האנשים סביבנו, לתקן אותם, לשפץ ולחנך. זה לא עובד, וזה לא יכול לעבוד, כי בני אדם שבחיינו הם לא פרויקטים בניהולינו. והרעיון הזה, להגיד: "זה שלהם", הוא לא רק אקט של חמלה כלפיהם, אלא גם של חמלה עצמית. הוא עוזר לנו להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא.

בהתחלה חשבתי שהבעיה המרכזית שלי איתו זה שהוא פונה למכנה משותף מאוד רחב ולאו דווקא לאנשים שמחפשים רובד אנליטי וערך אינטלקטואלי (השכבות האלה פשוט לא קיימות, לצערי, בכתיבה של רובינס).
אבל לאט־לאט התחלתי להרגיש אי־נוחות, מעבר לקרינג': הייתה איזו חיוביות רעילה בהבטחות הגרנדיוזיות שהיא מפזרת: "הכול שם, מחכה לכם שתושיטו יד. כל שעליכם לעשות הוא הצעד הראשון."
האי־נוחות גברה בפרק "איך להניע אנשים להשתנות". על פניו רובינס מייעצת "לשחרר" מהאנשים היקרים לנו שאנחנו דואגים מדפוסי ההתנהגות שלהם, אבל בתור חלופה מציעה טקטיקות שנשמעות מניפולטיביות להחריד, פסיביות-אגרסיביות, ומתווה תסריטים שיעזרו לנו לזייף את הסקרנות שלנו (דוגמה בולטת במיוחד בעמוד 244).

אבל שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי בפרק "כיצד תעניקו תמיכה בדרך הנכונה". בפרק הזה רובינס מייעצת איך "לתמוך כלכלית נכון" בבני המשפחה וביקרים לכם. היא כותבת:

*מחובתכם להעניק לאדם היקר לכם אהבה, קבלה וחמלה. אבל אתם לא חייבים לו כסף. כי אם תממנו היבט כלשהו מחייו של אדם בזמן שהוא מתמיד בסירובו ללכת לטיפול, או לחפש עבודה, או להשלים את הקורסים שלו, או שאולי הוא ממשיך לשקר או לגנוב, ובוחר בהתנהלות מפוקפקת וחמקמקה – כנראה אתם חלק מהבעיה. אין דבר מאפשר יותר ממתן כסף ללא תנאים.
​אבל מתן כסף תוך הצבת תנאים ספציפיים נתפס בהחלט כתמיכה, וכך תוכלו לעשות את זה נכון: אתה מוזמן לחיות כאן, כל עוד תישאר פיכח. אני אשלם על הטיפול, כל עוד אתה והפסיכולוג שלך תסכימו לדווח לי מדי חודש. אני אשלם את שכר הלימוד שלך, כל עוד תשמרי על ממוצע ציונים של 85. אני אשלם את שכר הדירה, את חשבון הטלפון ואת התשלום על הרכב שלך, אם תסכימי להתאשפז בקליניקה ולטפל בהפרעת האכילה שלך.*

זה שפל שלא ציפיתי לראות בספר עזרה עצמית שיצא ב-2025. ואם כן, רק אם הוא מיועד במוצהר לקהל של נרקיסיסטים מתחילים, ומפורסם תחת הכותרת: "איך להיות אלים בלי להרים יד", "איך להתעלל כלכלית" או "איך להיות חולה שליטה".
תקראו את זה שוב: להתנות עזרה נפשית בהפרת החיסיון הטיפולי, ובהכנסת המממן כצלע שלישית ומפקחת בתוך החדר, להשפלת המטופל?
או התנאי של ממוצע הציונים. להעביר מסר של חוסר אמון. ושהערך של השקעה בהתפתחות ובהשכלה שלך באה לידי ביטוי בממוצע שלך. להפוך יחסי הורה-ילד, או בן זוג, או מה שזה לא יהיה, ליחסי מעסיק-עובד. הספר הזה לא מלמד איך לשחרר, הוא מלמד לאחוז בגרון. זה שיא השליטה. זה מיקרו־מנג'מנט.

ואם חשבתם שהדוגמאות הקודמות היו בעייתיות, חכו עד שתשמעו את הפרשנות של רובינס למושג "גזלייטינג". בפסקה שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין שהיא אכן הודפסה, רובינס כותבת:
אם ביקשתם מההורים לשלם עבור הטיפול שלכם ואז סירבתם להניח להם לשוחח עם הפסיכולוג, זה סוג של גזלייטינג. ואם נמאס לכם לשמוע את הדעות של הוריכם על האופן שבו אתם מתנהלים, אז תתחילו לשלם את החשבונות שלכם בעצמכם. כל עוד אתם קשורים כלכלית לאדם אחר, אתם יכולים לומר "זה שלהם" כמה שתרצו, אבל הכסף שלהם מעניק להם גישה לחייכם, בין שזה מוצא חן בעיניכם ובין שלא. כי בוא נודה בכנות: הסיבה האמיתית לכך שהדעות של ההורים שלכם מתסכלות אתכם היא שאתם זקוקים לכסף שלהם, וגם אתם יודעים את זה. אתם לא כועסים עליהם; אתם כועסים על עצמכם משום שאתם לא עצמאים כלכלית.
לפי רובינס, שמירה על חיסיון רפואי בסיסי היא התעללות פסיכולוגית בהורה המשלם. לשיטתה הקורבן הוא ההורה שלא מקבל דיווח, והתוקפן הוא הילד שדורש פרטיות בחדר הטיפולים. מבחינתה, להגיד: "אני מצטער, מה שאני מדבר עליו בטיפול הוא אישי" זה לא הצבת גבול בריא, זה גזלייטינג.
רובינס מקנחת בהדגמה לא מודעת של מהו גזלייטינג אמיתי, ומסבירה שאם זה מעצבן אתכם, זה רק כי "אתם כועסים על עצמכם שאינכם עצמאיים". לא, מל. אנחנו כועסים כי מישהו מנסה לשכנע אותנו שאהבה וכסף הם אותו הדבר, ושגבולות הם מותרות השמורים רק ל"עצמאים כלכלית".

כוכב אחד זה יותר מדי, כי הספר הזה גרוע מבזבוז של זמן. הוא גרוע מפסיכולוגיה בגרוש. הוא טקסט מסוכן, ומחריד אותי בכמה עותקים הוא נמכר.