בואו נדבר רגע על כללי התנהגות הרווחים בחברה מסויימת. אלה שאומרים לך מה מותר ומה אסור, בלי שתשאל. ואם מישהו עובר על הכללים - או שהוא יישפט לחומרה - או שפשוט יניחו - בדרך כלל בצדק - שהוא זר למנהגי המקום ובטעות עבר על הכללים.
לצורך הדגמה אפשר לקחת את המגיבים לביקורת, פה בסימניה. בין אם התגובה היתה מחמאה קצרה, התייחסות עניינית לתוכן הביקורת או ויכוח על מה שכתוב בה, התגובה מבטאת רצון להגיד משהו נוסף על ה"לייק", שגם הוא אומר משהו. המבקר מקבל התגובה היה עונה בעבר אישית לכל תגובה לביקורת. והיום? הכללים השתנו. לאחרונה ה"בון טון" מעריך חיסכון. כותבי ביקורת מודים "לכל המגיבים". וראיתי אפילו מישהו שהודה "למגיבים, למלייקים ולאלה שעוד יגיבו". בשורה אחת הוא כיסה את כל האפשרויות, והודיע בזאת לכל המגיבים שהוא עסוק מאד, ושיגידו תודה שהוא הודה להם בכלל... ומי שממשיך לענות לכל תגובה באופן פרטני? יש לו, כנראה, עודף זמן פנוי...
הספר מתאר את תרבות תלמידי התיכון מזווית ראייה של מישהו שהוא כבר מזמן לא, ובגלל זה, כנראה, טועה בדרך בה הוא מפרש את התרבות הזו - טעות שהרבה אנשי חינוך עושים כשהם מפרשים התנהגות של בני עשרה בדרך שמתאימה להשקפת עולמם הבוגרת. יש פה גיבורה בת 17 שלפני עשר שנים איבדה את אמה ואת מאור עיניה בתאונה. לפני שלושה חודשים איבדה את אביה שהיה משענתה בעולם, בנסיבות לא ברורות, וקיבלה את דודתה ומשפחתה כשותפיה לדירה. יש לה כמה חברים וחברות מסורים, והיא צריכה לעשות משהו ממש קשה - להודות בטעות. וגם להתאים את ההתנהגות שלה - שבאופן כללי היא בוטה וחצופה - לכללים חדשים החלים על ההתבגרות. מצד שני הוא לא משעמם ומנסה לבסס את האמירה שבשביל לראות לא צריך עיניים, צריך מוח, אמפתיה ומעט גמישות.
אז מה אני אומרת? הספר סביר, עוסק בין השורות בכללי התנהגות מקובלים, בחברת בני נוער, ובדרך לבטא אותם. הוא מבטא היטב את ההבנה שכדי להבין לעומק התנהגות מסויימת, צריך להיות יליד, לא מספיק להיות אנתרופולוג. ובסימניה? להיות יליד זה לא מספיק. צריך להפעיל את "עקוב אחרי השינויים"

















