“בואו נדבר רגע על כללי התנהגות הרווחים בחברה מסויימת. אלה שאומרים לך מה מותר ומה אסור, בלי שתשאל. ואם מישהו עובר על הכללים - או שהוא יישפט לחומרה - או שפשוט יניחו - בדרך כלל בצדק - שהוא זר למנהגי המקום ובטעות עבר על הכללים.
לצורך הדגמה אפשר לקחת את המגיבים לביקורת, פה בסימניה. בין אם התגובה היתה מחמאה קצרה, התייחסות עניינית לתוכן הביקורת או ויכוח על מה שכתוב בה, התגובה מבטאת רצון להגיד משהו נוסף על ה"לייק", שגם הוא אומר משהו. המבקר מקבל התגובה היה עונה בעבר אישית לכל תגובה לביקורת. והיום? הכללים השתנו. לאחרונה ה"בון טון" מעריך חיסכון. כותבי ביקורת מודים "לכל המגיבים". וראיתי אפילו מישהו שהודה "למגיבים, למלייקים ולאלה שעוד יגיבו". בשורה אחת הוא כיסה את כל האפשרויות, והודיע בזאת לכל המגיבים שהוא עסוק מאד, ושיגידו תודה שהוא הודה להם בכלל... ומי שממשיך לענות לכל תגובה באופן פרטני? יש לו, כנראה, עודף זמן פנוי...

הספר מתאר את תרבות תלמידי התיכון מזווית ראייה של מישהו שהוא כבר מזמן לא, ובגלל זה, כנראה, טועה בדרך בה הוא מפרש את התרבות הזו - טעות שהרבה אנשי חינוך עושים כשהם מפרשים התנהגות של בני עשרה בדרך שמתאימה להשקפת עולמם הבוגרת. יש פה גיבורה בת 17 שלפני עשר שנים איבדה את אמה ואת מאור עיניה בתאונה. לפני שלושה חודשים איבדה את אביה שהיה משענתה בעולם, בנסיבות לא ברורות, וקיבלה את דודתה ומשפחתה כשותפיה לדירה. יש לה כמה חברים וחברות מסורים, והיא צריכה לעשות משהו ממש קשה - להודות בטעות. וגם להתאים את ההתנהגות שלה - שבאופן כללי היא בוטה וחצופה - לכללים חדשים החלים על ההתבגרות. מצד שני הוא לא משעמם ומנסה לבסס את האמירה שבשביל לראות לא צריך עיניים, צריך מוח, אמפתיה ומעט גמישות.

אז מה אני אומרת? הספר סביר, עוסק בין השורות בכללי התנהגות מקובלים, בחברת בני נוער, ובדרך לבטא אותם. הוא מבטא היטב את ההבנה שכדי להבין לעומק התנהגות מסויימת, צריך להיות יליד, לא מספיק להיות אנתרופולוג. ובסימניה? להיות יליד זה לא מספיק. צריך להפעיל את "עקוב אחרי השינויים"”

“אני לא מפסיקה להפתיע את עצמי בזמן האחרון, קודם ספר מנקודת מבט של כלב ועכשיו ספר מנקודת מבט של נערה עיוורת, לא שיש לי משהו נגד שינהם...

אני לא אשקר, הסיבה היחידה שקראתי את "להתראות מחר" היא מפני שהדמות הראשית היא בחורה עיוורת. למרבה הצער, הספר יותר עוסק בדרמות בלתי נסבלות של נערה בתיכון ולא מתמקד בפועל בעיוורון של גיבורת הסיפור.
פרקר גרנט היא נערה עיוורת, אבל מסרבת בכל תוקף שיתייחסו אליה אחרת בגלל זה. כאשר סקוט – נער שרימה את פרקר לפני מספר שנים בגלל העיוורון שלה – חוזר במהירות לחייה, פרקר תוהה לעצמה האם שפטה אותו יותר מידי בחומרה.
העניין בסיפור הזה הוא שאין באמת הרבה עלילה. אין שום קונפליקט או נקודת שיא שבה הקורא יושב כאוב ומלא מתח לקראת מה שעומד לקרות. במקום זאת, הדפים מלאים בתיאורים אינסופיים של דרמות טיפשיות בגיל העשרה – התאהבות, ידידות, פרידות, שיברון לב וכ'ו.

בנוסף לכל זה, נורא קשה לחבב את הדמות הראשית, פרקר. היא גסת רוח לכל הסובבים אותה, ולמען האמת, לא אכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה. היא שקועה רק בחייה וברחמים העצמיים שלה, עד למצב שהיא לא שמה לב שגם אנשים אחרים עוברים תקופות קשות ומצבים קשים. הייתה נקודה בסיפור שבה היא הבינה סוף סוף כיצד היא פעלה וניסתה להשתנות, אבל בשלב הזה זה כבר היה מאוחר מידי.

אני מעריכה את מה שהסופרת ניסתה להוכיח - שעיוורים חיים חיים נורמליים בדיוק כמוך וכמוני, אך בסופו של דבר, אין באמת הבדל בין הספר הזה לבין כל רומן צעיר אחר.

לא מומלץ.”

“אם תהיתם פעם לצורך מה כותבים את עמוד או עמודי התודות בסיום הספר, ומי בכלל קורא אותם, אז הנה התשובה: אני קוראת אותם. כל מילה ומילה מהם. זה עונג נפרד מקריאה של הספר, סוג של "מאחורי הקלעים כזה". כמובן, יש כאלה שעושים את זה יותר טוב וכאלה שפחות, אבל אני תמיד מקפידה לקרוא, גם אם זו סתם רשימת שמות של אנשים שאני לא מכירה ולא אכיר. אריק לינדסטרום כותב המון המוני תודות, וכולן לנשים. אולי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהוא כתב ספר בגוף ראשון עם גיבורה. מן הסתם משהו שחייבים לקבל בו המון ייעוץ מהמין הנכון.

לא יודעת איך קרה שקראתי באותו יום שני ספרים על ילדות עם לקויות, אבל זה מה שקרה. אולי היקום רומז לי משהו. אולי כי אלה הספרים החדשים בספריה. אולי סתם אקראיות. איך שלא יהיה, כך זה קרה. ובכן, פרקר גרנט היא עיוורת. לא כבדת ראייה, לא רואה צללים, עצבי ראייה קרועים. חושך ושחור וזהו. בהתאם לכך היא מנהלת את חייה, פעולת עם אבא שלה ועם החברות שלה, וקובעת כללים מאיך מותר ואסור להתנהג אליה. אנחנו פוגשים את פרקר לאחר שני אירועים משמעותיים שחלים בחייה: אבא שלה נפטר, והדודים באים לגור איתה בבית, והתיכון שבו היא לומדת מתאחד עם תיכון אחר בעיר, מה שמביא הרבה אנשים חדשים לרדיוס הקרוב אליה. כל הדברים האלה לא באים לה בטוב ודורשים התמודדות גדולה.

לא כיף להיות בסביבה של פרקר. היא כועסת, היא קוצנית, היא חסרת כל חוש של טקט ואומרת כל מה שנראה לה מתאים. יש אנשים שצריכים את זה, והייעוץ של פרקר שווה הרבה. אבל הוא לא מביא לה הרבה חברים. הספר הזה הוא בקצרה ספר-תיכון, ספר על אהבה תיכונית, וגם ספר על ההתבגרות הרגשית של פרקר. הוא בסדר כזה, מהסוג שרואים שנכתב אחרי תחקיר מעמיק ושיחות עם הרבה עיוורים ועיוורות. איך הם מתלבשים? איך הולכים? איך יודעים שמישהו בסביבה? האם שומעים מוזיקה, האם קוראים ספרים, וכך הלאה. הקפדה גדולה כל כך בפרטים מעלה תהיות על מה שלא הוקפד. למשל בת כמה פרקר שלומדת בכיתה י"א והיתה בת 13 לפני שנתיים. או שלוש. או התבלבלתי. ולמה לעזאזל, אם מישהי התייתמה מאם והתעוורה באותה הזדמנות, וכמה שנים אחר כך בהיותה מתבגרת התייתמה גם מאבא, למה אין לה פסיכולוגית צמודה, לפחות בחודשים הראשונים.

אבל בסדר. כספר נוער, הכוונה.”

“תכירו את פרקר גרנט, נערה בת 17 שאיבדה את הראייה שלה ואת אימה באשמת האם עצמה, איבדה את אביה באשמת הכדורים אבל הצליחה לא לאבד את עצמה במציאות הזו. כבר שנים שהיא מתמודדת יפה מאד עם העיוורון המלא שלה ועשתה זאת בעזרת משפחה וחברים קרובים, בעזרת חוקים שקבעה לעצמה ולסביבה ובעיקר בעזרת החוזק הנפשי שלה עצמה.

ספר נוער, שלא מיועד רק לנוער, אשר מספר לנו את קורותיה של פרקר בתקופת חיים קצרה, 3 חודשים לאחר מותו הפתאומי של אביה – עלילה שבה אהבה נכזבת, חרדה, התמודדות עם מציאות קשה ותובענית ונעורים הם המכלול שלה.

מדובר בספר שהוא טרגדיה רומנטית חביבה וקלילה, ללא קונספט מוגדר וללא הפתעות שישאירו אתכם פעורי פה. אחותי בת ה15 התרגשה מהספר נורא ובהמלצה שלה גם קראתי אותו. אני למשל, פחות מצאתי בו עניין. נכון, הוא נחמד מאד ומתורגם בצורה טובה ומובנת אבל לא היה בו שום דבר שמשך אותי או גרם לי להחסיר פעימה, ובטח שלא נדבר על להתרגש.

אם אתם לא בגילאי 12-17 לדעתי זה די בזבוז זמן, אם אתם אכן בטווח הגילאים האלה ומחפשים התרגשות קלילה ונקודת מבט אחרת מוזמנים לעיין. לשיקולכם.”