לא סיימתי לקרוא אותו. אני מציינת את זה לטובת אלה שחוות דעתי הפגומה על ספר שלא סיימתי תעצבן אותם - ובצדק. קראתי 100 עמודים מתוך 263 - אפילו לא חצי - ונטשתי. מבחינתי הוא בעל רעיון מדליק אך מבוזבז על כתיבתו כבדת הראש המפורטת והארכנית של באנוויל. בעבר קראתי - ואף כתבתי - על ארבעה מספריו: "המוקצה", "תיק הראיות", "אור קדומים" ו"פשעים קטנים" שכתב בשם בדוי. כשעברתי על ביקורות שלושת הראשונים ראיתי - למרות שסיימתי אותם ואף דירגתי בארבעה כוכבים - שבכל אחת מהביקורות התייחסתי לנקודה שגרמה לי לנטוש את הספר הזה: כתיבה מתישה. באנוויל אינו מוכן לתת לשום רעיון לעבור מתחת ידיו בלי ללוש-לעצב-להתייחס ולפרט אותו לעייפה. ובמקרה של הספר הזה זה היה פשוט יותר מדי עבורי.
איש אחד גוסס. אדם גודלי שהיה בעל בעמיו, מתימטיקאי, גבר של נשים, שוכב היום בביתו מחובר לצינורות מת-חי. העובדה שהוא בביתו ולא בבית חולים כמו כל גוסס ראוי לשמו כולה לזכות אשתו שסבלה מבגידותיו אך אוהבת אותו מספיק כדי לחסוך לו את החרפה ממוות מסחרי. לבית המשפחה נאספים אנשים - בנו וכלתו, בתו ובן זוגה, המשרתת שהיתה בעבר גבירה ומחזרה האיכר. וברקע נמצאים האלים. בראשם יופיטר ואחד מבניו שהוא המספר. האלים מוסיפים נופך פנטסטי לסיפור וגם תובנות: הם משחקים בבני התמותה בהם הם מקנאים על היותם בני תמותה, עושים מה שאלים עושים - מתערבים, בוחשים, מתעלסים בתחפושת ובאופן כללי - עושים דברים שאינם מעלים ואינם מורידים לא לבני האדם ולא לאלים. אחד הרעיונות המדליקים של באנוויל בספר הזה הוא האלים כתופעה חסרת ערך, שהומצאה על ידי אנשים לפי מידותיהם: הם מרוטים ושחוקים, קנאים וקטנוניים, זקוקים להכרה של בני אנוש ועלובים באופן כללי.
שמו של הספר הוא הברקה נוספת של הסופר. הוא דו-משמעי - רומז גם למתימטיקה וגם לאלים בעלי חיי הנצח. הברקות של הסופר מפוזרות בספר הזה - לפחות עד עמוד 100 - למכביר. אבל אוסף שנינויות לא הופך סופר לבעל חוש הומור - למרות מה שכתוב על הכריכה האחורית. ראייתו של באנוויל את העולם רווייה בצורך להשאיר את חותמו על כל דבר בו הוא נוגע. והפרטנות הורגת (מבחינתי) את ההומור.
שני אנשים שלדעתי יתעבו את הספר הזה במיוחד: נצחיה ומחשבות, ראו הוזהרתם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
