אם אתה רוצה להיגמל ממשהו - נניח אלכוהול - הכי חשוב שתהיה עסוק במשהו שבאמת מעניין אותך
האנשים שלכאורה אמורים להיות הקרובים אלינו ביותר הם הזרים לנו ביותר
דעתך על עצמך היא הקובעת. אם תחשוב שאתה עלוב שאינו שווה יריקה - זה מה שתהיה עבור כל העולם
אלה התובנות שליקטתי מהספר. הן אינן חדשות, אתם אומרים? צודקים. הן בנאליות כמו שאר הסיפור המופרך הזה.
בחורה נוסעת יום יום ברכבת הבוקר. היא מאד אומללה. בעלה - אהבת חייה - התגרש ממנה, נשא לאשה את זו שהוא בגד בה איתה וגם הוליד איתה תינוקת. אביה האהוב נפטר עוד קודם, אמה מרוחקת ולא מתעניינת בה מספיק, יש לה חברה אחת שעושה בשבילה הרבה אבל היא לא נחשבת בעיניה "חברה טובה". היא סתם מכרה מזמן הלימודים. נכון שברור (ומוצדק) שהבחורה על הרכבת שותה עד שכחה כדי להתמודד עם חייה האומללים? נכון שברור שהיא מרגישה חסרת ערך וכישלון? נכון שכל מי שפוגש אותה רואה שתיינית עלובה וכך גם יתייחסו לתלונותיה ולעדותה? נכון.
יש סוג של ספרות שמנסה לתפוס מרובה. אלה ספרים שיש בהם תעלומה ומתח, בדרך כלל יש גווייה או שתיים ויש ניסיון מצד הסופרת (הרבה מהם סופרות) לנתח תהליכים פסיכולוגיים של הגיבורים, בנוסף על פתרון תעלומת המתח. ואו שהניתוח - בדרך כלל זה הניתוח - נדפק, או שתעלומת המתח לא מותחת ולא אפשרית או שני הדברים יחד. מעט מדי ספרים מהז'אנר הזה שקראתי הצליחו לטפל היטב בשני הנושאים (אחד שזכור לי היה "חצר עצי התפוח") הספר הזה אינו חורג מספרי הז'אנר. התעלומה לא מותחת באמת והניתוח הפסיכולוגי - אוי...
אפשר לקרוא אותו - הוא לא משעמם. (עגום שמה שמצאתי בזכותו מתחיל ב"לא"...) אבל אם זה לא יום חמסין לוהט, שמטגן לכם ת'מוח יש להניח שהניסיון לעשות התאמות בין ההגיון שלך להיגיון של הסופרת יעייף אותכם. זה בכל אופן מה שהוא עשה לי.

















