שנת 2005 בספרים

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.

קראתי אותו פעם ראשונה לפני 15 שנה או יותר, וקראתי אותו שוב ושוב לאחרונה ונהנתי מכל רגע ,חוץ מהנוסטלגיה , הספר הוא ממש טוב אוהבת את הצורת כתיבה של הסופרת, וכמובן את ספרי ההמשך, מגדלים פורחים באויר היתה לי הפתעה איך שהיא חיברה את הספרים, ממליצה בחום:)

זהו הסיפור הראשון בסדרת להתבגר.
כבר סקרתי לא מעט ספרים בסדרה, ועכשיו מצאתי את הספר בספרייה היישובית והתלהבתי לקרוא אותו מודפס ודווקא בגופן מדליק.
אהבתי את העובדה שהסדרה מתחילה בדמותה של נעמה - נערה בכיתה ט', שיש לה שני צדדים באישיות - מה שהיא מראה בתוך הבית הוא לא מה שהיא מראה בחוץ.

אני משערת שזו הדמות, מכל הנערים בסדרה - שגלילה הכי מזדהה איתה.
גלילה רון פדר החלה לכתוב לילדים מגיל צעיר, וקיבלה הרבה ביקורות על כך שהיא סוג של ילדה בעצמה, היחס אליה לא היה כל-כך רציני...
המילה סופרת בימים ההם הייתה בדרך כלל גוררת יחס רציני - והיעדר היחס הרציני הזה יכול להיות מכה לאגו. מצד שני - גלילה היא זאת שהחליטה להפוך את הדפקט לאפקט:
במבט בדיעבד - אנו רואים שדרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י, אל עצמי, וכמובן גם הספרים המאוחרים יותר בסדרת להתבגר - גלילה מיתגה את עצמה כסופרת קלילה ועממית, כזו שכותבת על החיים תכלס ואפילו שואבת את חומריה מהחיים עצמם!

למה חשבתי שהדמות של גלילה והדמות של נעמה דומות?
נעמה היא ביסודה הילדה הזו שיושבת לבד בקצה הכיתה עם אוזניות, עסוקה בעצמה ובעניינים של דימוי גוף וסובלת מרגשי נחיתות. יש לה אמנם חברות - אבל גם הן לא ממש לוקחות את מה שהיא אומרת ברצינות, ולמען האמת אף אחד לא ממש מתייחס אליה... עד שהיא נבחרת על ידי המורים להקריא חיבור שכתבה מרגש בטקס יום השואה.
פתאום רואים את העומק שלה, וזה הדבר שמשנה את התמונה מול חברותיה ומול הבנים.
היא מתחילה ליצור קשרים עם בנים שמתעניינים בנושאים עמוקים כמוה, וזונחת את השידוכים האומללים שנופר מלכת הכיתה סידרה לה - באצטלה של החברה הכי טובה אך למעשה כל מטרתם היא לחזק את שלטונה של נופר.

לכאורה סיפור די שגרתי אבל עיצוב העלילה הוא מה שמעניין, הדמויות בסדרת להתבגר משותפות לכל הספרים, בכל ספר אנחנו נחשפים לכל הדמויות אך בקונסטלציה אחרת... ומבינים יותר לעומק למה נעמה למשל לא עוזבת את החברות עם נופר למרות כל ההפצרות של צאלה אחותה של נעמה?
צאלה משוכנעת שנופר מורידה לנעמה את הביטחון ומשתגעת מכך שהן ממשיכות להיות חברות, ואמא של נעמה וצאלה דאגנית וחוסמת את נעמה מרוב חרדות מפיגועים -
וזה ממש נוח לנופר, המעגל הזה - כי כך נעמה יודעת שלא כל חברה תתפשר על מישהי שלא יכולה לצאת הרבה מהבית. מעריכה את נופר מעל ומעבר, ונכנסת לתוך המשחקים שלה, שהיא תמיד יוצאת מהם בוכה.
אמנם זה ספר נוער אבל הוא חושף הרבה מהטעויות בבסיס דינמיקות כאלה עם חברה שהיא לא באמת חברה, ועם ההתלבטות והפחדים מול הידיעה שאת חייבת למצוא אנשים חדשים.

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

יוהו! אני ראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. מצאתי אותו כמובן באחת מספריות הרחוב האהובות עלי, והתפלאתי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. מתברר שגם משתמשי סימניה לא שמעו, ואם שמעו לא מצאו לנכון לכתוב סקירה ועל כן קראתי ואני מתכבדת לכתוב.

צ'רלס דארווין, הוגה תיאוריית האבולוציה, אדם שעורר מחלוקות בזמנו והשפיע רבות על התפתחות המדע והבנה של מוצא האדם. התיאוריה שלו עברה שינויים מאז זמנו ודיוקים רבים, אבל מה ששלו - שלו, והוא אבי התיאורייה הזאת. בהתאמה לחשיבות שלו, יש ביוגרפיות על דארווין. לא הזדמן לי לקרוא אף אחת מהן, אבל הן קיימות. זאת ביוגרפייה מיוחדת.

קודם כל - הכותב. רנדל קיינס הוא חימש של צ'רלס דארווין - נכד של אחת הנכדות שלו. כך שזו ביוגרפיה משפחתית. הוא אמריקאי, בעוד צ'רלס היה אנגלי, אבל אין כאן סתירה, אנשים עוברים ממקום למקום וכך גם משפחות. בהיותו צאצא עמדו לרשות קיינס מקורות ומשאבים שאינם בהכרח עומדים בפני הביוגרף הרגיל, בוודאי כשהכתיבה נעשית לאחר למעלה ממאה שנים מזמני ההתרחשות המקוריים. היו לו את סבו ואת אחותה לריאיונות, פריטים אישיים מעזבון המשפחה שלא בהכרח נמסרו למוזיאונים או נחשבו חשובים כדי להימסר ועוד. חוץ מזה יש לו כמו לכל אחד אחר גישה למקורות היסטוריים רגילים, פרסומים בעיתונות התקופה, ספרים ותעודות.

מי שקיינס עושה זו ביוגרפייה אישית. הוא גילה על קיומה של אנני - הבת של צ'רלס ואמה דארווין שנולדה בשנת 1841 ונפטרה מספר שבועות אחרי יום הולדתה העשירי ממחלה לא מזוהה, כנראה סוג של שחפת. לחוות מוות של ילד שלך לא היה דבר נדיר באמצע המאה התשע עשרה. קיינס נותן את הסטטיסטיקה על מוות של ילדים בין גיל עשר ל-14 במאה ה-19 שהוא גדול פי 25 מהסיכוי של משפחה במאה ה-21 לחוות דבר כזה (תמותה של 5 ילדים ל-1000 הפכה להיות תמותה של 1 ל-5000), ועל כן על אף שמשפחת דארווין היתה משפחה אמידה, והיתה לה זמינות לרפואה הטובה של אותו זמן, לא רק שהם חוו את הטרגדיה אלא אף הכירו משפחות נוספות במעגלי מכריהם השונים שחוו דבר דומה.

דרך אנני, בעשר השנים שבה חיה, ובתגובת האבל של אביה ואימה אחרי מותה, ודרך הילדים הרבים האחרים שאמה דארווין הרתה וילדה ואת חלקם גם גידלה עד לבגרות, קיינס מביא תדמית אחרת של המדען והחוקר צ'רלס דארווין. הוא היה אב נוכח בחיי ילדיו מעצם זה שהיה פיזית נוכח - הוא ביצע הרבה מהמחקרים בבית, וחלקם מתוך התבוננות בילדים ובתגובותיהם. למרות שחלק מההשפעות לא בהכרח קיימות, וחלק מהקשרים בין המחקר או הפירסום לחיי המשפחה נראים קצת מאולצים, עדיין הספר פורס זווית מעניינת מאוד של איש חקר ומדע חשוב מנקודת מבט של חיי משפחה, תוך תיאור מפורט של דרכי החיים בלונדון ומחוצה לה במהלך המאה התשע עשרה - המגורים, המנהגים, העזרה בבית, דרכי הנסיעה והתקשורת, ועוד. אז בשורה התחתונה נהניתי ואני ממליצה.

גם בפעם השניה - מדובר בקלאסיקה נפלאה

הגעתי אל "אשתו של הנוסע בזמן" לאחר שצפיתי בסרט מספר פעמים. לכאורה, העלילה הייתה ידועה, אך מהר מאוד התברר שאין דמיון בין החוויה הקולנועית לעומק הספרותי. בעוד הסרט מצליח להעביר את ה"מה", הספר מצליח להעביר את ה"איך" וה"למה", ובעיקר את המחשבות והרגשות שנותרו על רצפת העריכה בהוליווד.
תמצית העלילה:
זהו סיפורם של הנרי וקלייר. הנרי נוסע בזמן בעל כורחו, מופיע ונעלם בחייה של קלייר בנקודות זמן שונות. קלייר, מצדה, מעבירה את חייה בהמתנה דרוכה לאיש שהיא אוהבת. המבנה הלא-ליניארי של הספר בונה פאזל רגשי מרהיב שבו כל פיסת מידע וכל מפגש מקבלים משמעות חדשה ככל שהעלילה מתקדמת.

איכות הכתיבה של אודרי ניפנגר היא מלאכת מחשבת. למרות הקפיצות המרובות בזמן, הטקסט נותר נהיר וקוהורנטי, ומצליח להחזיק את הקורא מבלי לבלבל אותו. הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות. הנרי וקלייר אינם רק "דמויות בסיפור", הם נשמות עגולות ומורכבות. המונולוגים הפנימיים והתפתחות הרגשות ביניהם כתובים ברהיטות אינטליגנטית שחודרת עמוק מתחת לעור.
האנקדוטות הקטנות, הפרטים היומיומיים לכאורה, הם אלו שבונים את האותנטיות של הסיפור. אין כאן "קישוטיות יתר", אלא שימוש מדויק במילים כדי לתאר את הכאב שבחוסר הוודאות ואת העוצמה שבאהבה שאינה תלויה בזמן. החלק האחרון של הספר הוא מלאכת מחשבת של רגש; הוא לא רק "מרגש", הוא מטלטל ומזכך.
הסוף של הספר סיפק לי את אותו "ריסוק רגשי" נדיר שרק ספרות גדולה באמת יודעת לחולל. הוא מהודק, מספק קלוז'ר נפשי עמוק ומשאיר את הקורא עם לב פועם ודמעות שאינן מבקשות סליחה.
שורה תחתונה:
מופת של כתיבה פסיכולוגית ורגשית. ספר שמוכיח שגם בתוך עלילת פנטזיה, האמת האנושית היא הדבר המוחשי ביותר שיש. יצירה מופלאה שחובה לקרוא, גם (ובעיקר) אם ראיתם את הסרט.

ניגשתי ל"סיפורי חייו של מר פיקרי" עם ציפייה לספר "על ספרים", אך גיליתי יצירה שבוחנת את המארג האנושי העדין ביותר. כקוראת שסולדת מכתיבה "רזה" או נוסחתית, גבריאל זווין התגלתה כהבטחה גדולה: היא כותבת באינטליגנציה שחוקרת את הנפש מבלי ליפול למלכודות של קיטש.
תמצית העלילה (ללא ספוילרים):
איי.ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים אלמן וציני על אי מבודד. חייו, המוגנים בתוך חומות של סנוביות ספרותית, מתערערים בעקבות שני אירועים: גניבתו של ספר נדיר ויקר ערך, והופעתה של תינוקת שננטשת בין המדפים. זהו סיפור על טרנספורמציה פסיכולוגית מזהירה, שבו חנות ספרים הופכת ממקצוע ללב פועם של קהילה שלמה.

הכתיבה של זווין היא מלאכת מחשבת. היא מושחזת, בועטת וקלילה, אך מצליחה לשמור על עומק פיוטי. השליש הראשון של הספר הוא לא פחות מגאוני – הדינמיקה בין פיקרי הציני למאיה התינוקת הורבלית ומרתקת, אמיליה הפילפלית שמצליחה לקלף את השכבות של מר פיקרי, יחד עם מאיה המתוקה. עם זאת, הספר חווה "זחילה" מסוימת באמצעו; ככל שפיקרי עובר שינוי והופך ל"נורמטיבי" יותר, הוא מאבד מעט מהקסם המחוספס והשנון שאפיין אותו בתחילה. גם דמויות משנה שפתאום מקבלות מקום של כבוד, כשלא מובן איך הן קשורות תכלס לעלילה...
אך כאן נמדד כוחו של הספר: מה שנראה לרגע כ"חדירה" של דמויות משנה פחות מעניינות, מתגלה כמהלך עלילתי מבריק. הדמויות שמקיפות את פיקרי – הגיסה איסמיי והשוטר המקומי – מתגלות כעמודי התווך של הסיפור. הן אלו שמחזיקות את הסודות הכמוסים ביותר (כולל גורלו של אותו ספר נדיר שנגנב) והן אלו שסוגרות את המעגל בצורה מושלמת בסוף הספר.
הסופרת מצליחה לתבל גם את הרגעים הקשים ביותר, כמו מחלה ופרידה, בשנינות ובהומור דק שמזכיר לנו שהחיים הם לא רק טרגדיה או קומדיה, אלא רצף של סיפורים. הסוף, שבו חנות הספרים עוברת לידיים המוכרות והאהובות, מעניק תחושת קלוז'ר מספקת ואופטימית להפליא.
שורה תחתונה:
"סיפורי חייו של מר פיקרי" הוא ממתק אינטלקטואלי עם נשמה גדולה. למרות נפילת מתח קלה באמצע, הוא מתגמל את הקוראת בעלילה מהודקת להפליא ובדמויות שנשארות בלב הרבה אחרי סגירת הכריכה. ספר חובה למי שמחפשת תהודה רגשית וכתיבה מושחזת. 5 כוכבים בלב שלם.

ת׳אמת שנורא רציתי לרדת על הספר באופן טוטאלי אבל אני חייב להודות שיש שם חלקים מרהיבים לפחות מחשבתית, את זה לפחות אי אפשר לקחת מהסופר.

קצת טירוף שהספר מביא:
האלגוריתם של סוס השחמט השיכור: הספר מתרחש בבניין מגורים פריזאי בו קילפו כביכול את חזית הבניין ואז ניתן לחשוב עליו כמעין לוח שחמט של 10x10. כדי לעבור מחדר או חלל לאחד אחר או מפרק לפרק, פרק (הסופר) השתמש במסע הפרש על לוח שחמט, ז״א 2 ישר ואז ימינה או שמאלה. ובכן, כך הסוס יכול ללכת במהלך שחמטאי שכזה ולעבור על כל משבצת על הלוח פעם אחת בדיוק.

החדר הנעלם: לפי החישוב היבש, 10x10 זה 100. אבל הספר מכיל רק 99 פרקים וסוף דבר. למה? כי הפרש או הסוס של פרק "דילג" על משבצת אחת (הפינה השמאלית התחתונה), כדי לסמל שהשלמות היא בלתי אפשרית או כדי להשאיר פתח מילוט מהמערכת הסגורה.

מטריצת הטירוף: לכל פרק הוכנה רשימה של 42 אלמנטים שחייבים להופיע בו (ציטוט, צבע, רהיט, מאכל, אישיות היסטורית וכו'). הוא סידר אותם בטבלאות קומבינטוריות מורכבות כך ששום שילוב לא יחזור על עצמו. זה לא כתיבה, זה פתרון משוואה עם 4,158 נעלמים.
מתמטיקה של הרס עצמי (פרויקט ברטלבו): הגיבור, ברטלבו, מקדיש 50 שנה לחישוב שתוצאתו היא אפס. אני אסביר: 20 שנה הוא מטייל בעולם ומצייר 500 אקוורלים של נמלים. 20 שנה הוא שולח אותם לאומן פאזלים שחותך כל ציור ל-750 חלקים, כל מקרה לגופו.
10 שנים: ברטלבו מרכיב אותם בחזרה בבניין.
לבסוף: כל פאזל מורכב נשלח חזרה לנמל שבו צויר, שם הוא נטבל בתמיסה שמוחקת את הצבע. התוצאה: דף לבן נקי. 50 שנות עבודה שהופכות לכלום.

בסופו של דבר יש סוג של פ׳נץ אבל לא אהרוס לכם את הסבל שביאוש של לקרוא את הספר הזה אבל כן אומר שזהו החישוב הסופי – המציאות לעולם לא תתאים בדיוק לתבנית שתכננו עבורה.

טוב, אמשיך, התחלתי לקרוא את הספר קצת לפני המלחמה האחרונה ואם לומר את האמת זה היה שידוך טוב שכן כל פרק בפני עצמו הוא קצר, עמוס ומאפשר עצירות תכופות. עכשיו בהפסקת האש החלטתי שזהו, אני לא יכול להמשיך עם העניין הזה וסיימתי את מאה העמודים האחרונים היום ממש ואני שמח שזה מאחורי.

בגדול, תארו לעצמכם פאזל עצום של 375000 חלקים (500 ציורים כפול 750 חלקים כל אחד), נניח שעלינו על מגדל אייפל והבטנו בפאזל כשהוא מונח ממש תחת ראש המגדל על המדרכה, מה שמצויר לעומת רקע בצבעים דומים יהיה משהו בסגנון הזה:

|*********!************|
|************************!*|
|*********!************|
|*********!************|
|***************!******|
|*********************!|
|*!********************|
|***********!*!!***!|
|************!*!*******|
|********!!********|
|*!!***!!*!*****|
|*************************|
|*!*!*************!|
|*************************|
|*************************|
|**!*!****************!|
|*************!**!!|
|**********!*!!****|
|***!!*******!*|
|************************!|
+-----------------------+

אז מה יש לנו בפאזל העצום הזה? המון חלקים חסרי צבע או יחוד: * ופה ושם תוכן: !. זה הספר בקצרה מבחינתי, 95% מהספר חסר משמעות מעבר לרעיונות הבומבסטיים שהסופר מציע למעלה ו-5% די משובח.
הספר מתחכם באופן גס ועל חשבון הקורא ואני לא אשוב אליו אבל מודה שהיו רגעים שהרעיונות קסמו לי משום שנהניתי לראות עד כמה הסופר צוחק על חשבון הקורא שלוקח את הספר ברצינות.

הציון שלי: 4 מתוך 10
אם אתה חובב תאורים גראפיים של חפצים וחדרים אתה תתמוגג מהספר. אם אתה מחפש להעביר את הזמן עם ספר נחשב ללא סיבה, זה ה-ספר עבורך.
אם אתה סתם מחפש לברוח בין אזעקה לאזעקה, זה ספר מצויין לעניין הזה. מעבר לזה? לא, לא מומלץ כלל, אין בספר שום ערך מוסרי גבוה מעבר למסרים מוסווים דרך חידות המספרים והמוח החריף של הסופר שכאמור, בעיני התבדח על חשבוננו.

כתיבה כל כך טובה מבוזבזת על עלילות מחורבנות- קווים לדמותו של מייקל מרשל

אני יודעת שמדובר בספר טוב כשאני מסיימת אותו ולא יכולה להאמין, רצה מיד לעמוד הראשון, להתחיל שוב מההתחלה. לא יכולה להפרד מהדמויות, סקרנית מידי לגילויים המגיעים בקריאה שנייה.
הספר הזה היה כל מה שיחלתי לו. התגעגעתי לספר טוב שישאב אותי פנימה אל הדפים והדמויות, כזה שיהיה לי קשה לסגור, שארצה לקחת אותו איתי לשירותים, שאמצא את עצמי הולכת ברחוב ומגניבה עוד כמה משפטים אחרונים. ובמילים אחרות, המציאות כאן נהיית קשה מנשוא, וכמהתי לסיפור טוב שיקח אותי מכאן. רחוק.
וכזה היה תולדות האהבה עבורי.
נכון, העלילה קצת מבלבלת, יש לא מעט דמויות מספרות והיו רגעים שלא הייתי בטוחה מאיזה לב אני קוראת כעת את המילים. יש שלוש דמויות או יותר העונות לשם עלמה, ולפחות שתיים מהן הן בעצם אותה אחת. ויש ספרות, וסופרים, וזיקנה, געגוע וערגה, פספוס וכאב, תמימות, סופנות, עדינות נפש, מתח, בלשות, רומנטיקה, שואה. מה אין בספר הזה?
היום, ישובה ברבעיה זרה, ברכבת ישראל בדרכי לתל אביב, גמעתי את עמודיו האחרונים ולא יכולתי לעצור את הדמעות. קראוס בעטה לי בלב והדהימה לי את השכל, והאמת שאני לא יודעת איך להמשיך מכאן.

אני רוצה לכתוב כאן את אחד הקטעים האהובים עלי מהספר -
וגם להאיר על התקציר מאחור. אני לא יודעת אם זה בהכרח משנה, שמו של הספר ושל הכותבת הרי הולכים לפניהם. אבל בשביל מי שנתקל באנונימיות בספר וקורא בתמימות את גב הכריכה... אני לא חושבת שהיא עושה חסד עם הסיפור האנטיליגנטי שנרקם בפנים.

"18. אמא שלי אף פעם לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי
אהבתה אליו נותרה חיה כשהיתה בקיץ שבו נפגשו לראשונה.
כדי לשמר אותה, היא פנתה עורף לחיים. לפעמים היא מתקיימת ימים שלמים ממים ואוויר. מאחר שהיא צורת החיים הגבוהה היחידה המוכרת שעושה זאת, צריך לקרוא מין על שמה.
דוד ג'וליאן סיפר לי פעם איך הפסל והצייר אלברטו ג'קומטי אמר שלפעמים רק כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הגוף כולו. בהתחלה עשוי להתקבל הרושם שאתה מגביל את עצמך, אבל כעבור זמן מה אתה מבין שאם יש לך חצי סנטימטר ממשהו, יש לך סיכוי טוב יותר להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמים כולם.
אמא שלי לא בחרה בעלה או בראש. היא בחרה באבא שלי, וכדי להיאחז בתחושה מסוימת, הקריבה את העולם."

דאגלס אדמס שכתב את ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מצטרף לזואולוג מארק קרווארדיין ולצוות BBC, ויחד הם יוצאים למסעות מסביב לעולם בחיפוש אחר 6 חיות הנמצאות בסכנת הכחדה.
אני בדרך כלל לא נמשכת לספרי טיולים או מסעות, אך כאן הכתיבה של אדמס תרמה רבות לספר. בכתיבה זורמת דאגלס מתאר את המפגש עם החיות הנדירות, כמו כן את דרך ההגעה אליהן והבירוקרטיה המייגעת שכרוכה בדבר. זאת תוך שזירת הרהורים פילוסופיים וחוש הומור מצוין. התוצאה היא חווית קריאה מלמדת ומהנה שמתאימה גם למי שאינו בעל מידע זואולוגי קודם.
אהבתי את הדיון על התערבות האדם בהצלחת המינים הנכדים, דבר שחזר בווריאציות שונות בכל פרק. מצד אחד עצם ההגעה, ובייחוד התיירות של בני האדם לסביבת החיים של החיות המוגנות, משבשת את חייהם ופוגעת בהן. אך מצד שני ללא התערבות אדם וללא תיירות מסוימת ופרסום, לא יהיה כסף להשקיע על מנת לאפשר לחיות אלה סביבה מוגנת.
במהלך הקריאה הרגשתי שחסר לי מידע על הגעה למקום מסוים וחזרה ממנו, והייתי שמחה ליותר פירוט.
דירוג 4.5\5 (עיגלתי ל-5)