מסתבר שבשביל סיפור אהבה לא צריך דווקא גיבורים משכילים, לבושים היטב שקוראים זה באוזני זה שירה. ואולי הספר הזה אינו סיפור אהבה? זה סיפורו של חוסה מריה (המכונה "מריה") ובת זוגו רוסה. הוא פועל בניין קשה יום ועבר, היא משרתת עם לינה בבית ענק בו חיים - לא בכייף - זוג אנשי מעמד גבוה. מהר מאד "מריה" עובר להתנהגות אינסטינקטיבית - תוקפנית ורוצח בלי משים ובלי רגשות אשם כמה אנשים. כדי להימלט מהמשטרה המחפשת אותו הוא מסתתר - שוב בלי תכנון מראש - בבית הגדול בו עובדת רוסה בלי שהיא מודעת לכך, והופך למין רוח רפאים, רואה ואינו נראה, עוקב אחרי חיים של אחרים בלי שמישהו מודע לקיומו.
תוך כדי הקריאה תהיתי למה הספר מעניין אותי בכלל. אין בו שום פירוט על הדמויות מעבר לעלילה, גם החיים בארגנטינה אינם מפורטים.יש רמזים לא משמעותיים למתח בין מעמדות, לקיפוח ואף להתעללות, רמזים שאינם מתפתחים למשהו שלם. דמותו של "מריה" אמנם עוברת התפתחות תוך כדי הסיפור, אבל גם כשהיא מפותחת יחסית היא עדיין לא ממש מעניינת...
הספר מעניין ונקרא כמו סיפור הרפתקאות. הוא מתאר פנטזיה נפוצה - להיות מין רואה ואינו נראה, נוכח-נפקד כזה, לראות איך חיים אהוביך בלי להתגלות... כשהמחיר על הזכות הזו עולה ועולה ככל שחולף הזמן.
אז מה אני אומרת? הסיפור מעניין. אבל כדי שהוא ייגע בי הוא צריך להיות עוד משהו, שהוא לא. נראה שביסיו - סופר, מחזאי, משורר ארגנטיני עכשווי ונחשב - שלא קראתי שום דבר נוסף משלו - מצליח יופי עם עלילות. עם דמויות קצת קשה לו...


















