בית הוא מושג מרכזי בתרבות, בפסיכולוגיה וכתוצאה מכך גם בספרות. אינספור ספרים נכתבו בשפות ותרבויות שונות שמרכזם הבית וגם נקראו על שמו: בית הולנדי, בית הרוחות, בית קטן בערבה ועוד. בית הוא מקום פיזי ורגשי, משפחה וגם מולדת. באנגלית קוראים לארץ הולדתו של אדם homeland, ובכך מחברים בין הקרקע למושג הבית. אך מה קורה כאשר מי שחי בבית אינו בעל הבית, או אינו שייך לו באמת? התוצאה עלולה להיות מבעיתה.
ברומן הנוקב, הסינמטי, הכתוב בשפה קולנועית ובמקצב כמעט פיזי, ביסיו מפגיש אותנו עם שתי דמויות שוליים בחברה הארגנטינאית של שנות השמונים, ארגנטינה מוכת אינפלציה תחת שלטון החונטה הצבאית האלים. רוסה וחוסה מריה הם אנשים מתחתית הסולם החברתי, שמוצאים נחמה ואהבה זה בזרועות זו, וגם מוצאים את עצמם באותו בית, מבלי להיות בהכרח מודעים לכך.
רוסה היא עוזרת בית של זוג מן הבורגנות המבוססת. חוסה מריה הוא פועל בניין הנמלט על נפשו לאחר מעשה פשע אלים שביצע בקרבת מקום, ומאימת המשטרה בורח אל תוך הבית עצמו. באופן מוזר ומפתיע הוא מוצא מקלט בתוך החדרים הרבים, השוממים והריקים של הבית הזה. שני אנשים זרים זה לזה, החולקים מרחב אחד, מבלי שיתקיים ביניהם מגע ישיר.
רוסה וחוסה מריה הם אנשים בעלי סוכנות מוגבלת מאוד בחברה שבה הם חיים. למעשה, הם מה שהיינו מכנים האנשים השקופים. הם כל כך שקופים, עד שהם חיים באותו בית של המעמד המבוסס, מבלי שבעלי הבית מבחינים בהם כלל. המטאפורה הזו הופכת במהלך גאוני למציאות חיים ממשית. הבית הריק למחצה, שבו נמנעים מלדבר על פוליטיקה ומקפידים לטמון בעקשנות את הראש בחול בכל הנוגע לאלימות ולעוול המתרחשים בתוך ומחוץ לגבולותיו, הופך למטאפורה לארגנטינה כולה, לבית שמכלה את יושביו.
אבל הסיפור אינו רק מטאפורה או אלגוריה. הדמויות אנושיות ומכמירות לב, ורגשותיהן עזים אך מרוסנים: זעם, אהבה, קנאה, פחד ותשוקה. ביסיו נותן לרגשות הללו לפעול מתחת לפני השטח, בלי התפרצות, בלי שחרור, רק נוכחות כבדה ומתמשכת, כזו שמחלחלת אל הקורא באיטיות ומסרבת להציע נחמה.
הסיום חותם את העלילה הסמי סוריאליסטית הזו בסצנה פייטה הפוכה עוצמתית ומטלטלת, כזו שנשארת עם הקורא הרבה אחרי סגירת הספר. זעם הוא ספר קצר יחסית אך דחוס, כזה שהפעיל אותי מאוד ועורר דיון ער ומעניין במועדון הקוראות.
הספר יצא ב 2011 בהוצאת "סמטאות" ובהוצאה מחודשת ב 2025 בהוצאת "תשע נשמות".


















