שנת 2011 בספרים

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

את "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומסטר הייד", קראתי לראשונה לפני הרבה שנים במהדורת קלסיכיס של הוצאת עם עובד, בתרגומה של בתיה גור.
במהדורה החדשה מופיע גם סיפור נוסף, קצר יותר, "השד בבקבוק", עליו אני בוחרת שלא לכתוב.
לפני חודשיים קראתי את "פרנקנשטיין" של מרי שלי, ובמהלך הקריאה לא הפסקתי לחשוב על יצירתו של סטיבנסון. כדי להשוות בין שתי היצירות, הרגשתי צורך לקרוא שוב את האחרונה, ואכן, לא התאכזבתי.
את הנובלה הארוכה הזו כתב סטיבנסון לפחות פעמיים. לאחר שקראה את הגרסה הראשונה, המליצה לו אשתו פאני לשכתב את הסיפור ולהדגיש את הפן האלגורי שלו. הסופר קיבל את עצתה, ועד היום העלילה ידועה ככזו שמתייחסת לדואליות של הרע והטוב בנפש האדם, דואליות שמרחיקה את החברה האנושית מן האפשרות להפוך לאידיאלית ונטולת אכזריות ואלימות. הרע והטוב דרים בכפיפה אחת בנשמתו של כל אדם, במינון כזה או אחר, וגדולתו נבחנת על פי יכולתו לרסן את הדחפים השליליים שבאישיותו. ד"ר ג'יקל נכשל במבחן הזה כישלון חרוץ, ושילם על כך מחיר יקר.
כפי שאני תופסת את שתי היצירות הגותיות הללו, ההשוואה ביניהן מרתקת ומתבקשת, וממנה אפשר להמשיך גם לפואמה של גיתה, "שוליית הקוסם" ומעל לכל, למחזהו "פאוסט".
ויקטור פרנקנשטיין והנרי ג'יקל מתוארים באופן כמעט זהה - שני מדענים גאונים, אנשים טובים שגודלו במשפחות אוהבות ואמידות, מוקפים בחברים אוהדים ובמרצים שהעריכו את יכולותיהם. שניהם גאונים שכוונותיהם אמנם טובות, אלא שיכולותיהם המדעיות המופלגות מלהיטות את יצר הפרסום והתשוקתם לתהילה, ומעבירות אותם על דעתם. הכשל המוסרי של שתי הדמויות הללו, במובן הנוצרי של הביטוי, הוא ששניהם רוצים לחדור אל מעבר לטבעי. בעלילות הספרים, שניהם בוראים חיים: פרנקנשטיין בורא את ה"יצור", וג'יקל, את מר הייד. אלא שהיצור הוא חלק מאישיותו של ויקטור פרנקנשטיין, ומר הייד הוא פיצול ברור מאשיותו של הנרי ג'יקל. במוקדם או במאוחר, שני המדענים מבינים את הטעות הפטאלית שהם עשו ומשלמים עליה את המחיר.
"פרנקנשטיין" יצא לאור לראשונה ב-1818, "המקרה המוזר..." פורסם ב-1886. מרגע פרסומן ועד היום, זכו שתי היצירות להצלחה כבירה והשפיעו על יצירותיהם של אמנים רבים בתחום הספרות, אך גם בתיאטרון ובקולנוע. אין ספק כלל שסטיבנסון הכיר את ספרה של מרי שלי ואף היה חשוף לטרנספורמציה שעברה הפסיכולוגיה מענף בפילוסופיה לתחום המחקר האמפירי, המדעי. אף על פי שד"ר ג'קיל עובר את הטרנספורמציה למיסטר הייד באמצעים כימיים-מדעיים, אפשר לראות את ההשפעה של תופעת השסעת (פיצול האישיות) על תיאור ההשתנות של אישיותו של הרופא האומלל. גם שלי וגם סטיבנסון לקחו את הסיפורים שלהם, ששייכים במידה מסוימת לסוגת המדע הבדיוני המוקדם, לדיונים פילוסופיים על טבע האדם: אחריות אישית, התמודדות עם הצדדים האפלים המודחקים, אלה שלא מקבלים לגיטימציה חברתית וכך הופכים למסוכנים אף יותר, השפעת הנראות החיצונית על הזולת ודרך כך – על האדם עצמו, ועוד ועוד.
לסיכום, הייתי רוצה להתעכב על היבט אחד מעניין בשתי היצירות: היחס למדע.
במהלך ההיסטוריה האנושית ועד היום, היחס למדע עבר שינויים רבים. כיום, המדע והעוסקים בו זוכים לכבוד ולהערצה, לפחות מהמוסדות החילוניים במדינות המפותחות. אך בזמנים עברו קישרו לעתים בין מדענים ובין קסמים וכישוף, ועד היום, מקובלת בתרבות המערבית דמותו הסטריאוטיפית של "המדען המטורף", שרק אלוהים יודע מה הוא עושה שם במעבדה שלו עם כל העשן, האדים הצבעוניים והמבחנות המתפוצצות. האגדה העממית הגרמנית שהתבססה על חייו של ד"ר יוהנס פאוסט (1520-1480), מדען ופילוסוף שעסק גם באלכימיה ובאסטרולוגיה, ושהתפרסמה לראשונה ב-1578 בספר העממי, נוצרה מתוך היחס החשדני של הכנסייה כלפי המדע. המדענים נתפסו כאפיקורסים, ככאלה שמנסים להשתוות לאל, ובקיצור – כחותרים תחת האמיתות, האמונות והעקרונות המסורתיים של הכנסייה הנוצרית. אותו ד"ר פאוסט עוצב באגדה העממית כמדען זקן שמכר את נשמתו לשטן תמורת און נעורים והנאות החיים; כלומר, הוא מתואר כמי עסק במדע מתוך תועלתנות אגואיסטית ונהנתנית ולאו דווקא מתוך אלטרואיזם הומני. למעשה, כך פחות או יותר, מתואר ד"ר פאוסט גם במחזהו המונומנטלי של יוהן וולפגנג פון גיתה.
וכך גם ד"ר הנרי ג'קיל וויקטור פרנקנשטיין. כוונותיהם החיוביות וטוב ליבם נותנים לסיפורים עליהם נופך טרגי. ההיבריס שלהם, במובן המודרני של הביטוי, הנעוץ בכישרונם ובגאוניותם, הוא המביא לאומללותם ולאובדנם. באופן מעט מפתע, בחרו שלי וסטיבנסון, שני סופרים חילוניים ומתקדמים בדעותיהם, להשתמש בתמה הימי-ביניימית של הסכנה שבמדע: המדען שאיבד את מוסריותו - מוסריות שנעוצה בערכי הדת - שעיסוקו במדע הביא להתמוטטותו.

אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.

ואואואו ספר מהממםםם
קראתי אותו מלא פעמים,סדרה שאי אפר להפסיק לקרואאא
אוהבתתת

ספר חכם מעורר מחשבה, נהדר לקריאה והרחבת אופקים

לפני מספר שבועות קראתי את ״נוילנד״ של אשכול נבו, ונזכרתי כמה ספר טוב יכול להיות גם מסע גיאוגרפי וגם מסע פנימי.

זה ספר על אנשים שנוסעים רחוק כדי להבין משהו על הבית. על ישראלים שמחפשים מקום אחר, שפה אחרת, התחלה אחרת - ובסוף מגלים שהדברים שמהם ניסו לברוח נוסעים איתם במזוודה.

מה שיפה ב״נוילנד״ הוא שהוא לא רק סיפור על מסע בדרום אמריקה. הוא סיפור על געגוע, אובדן, משפחה, חברות, אהבה, ועל השאלה הישראלית המאוד עמוקה: האם אפשר באמת להמציא את עצמנו מחדש, או שאנחנו תמיד חוזרים לאותו כאב, לאותה היסטוריה, לאותו בית.

אשכול נבו כותב ברגישות גדולה, עם יכולת נדירה להחזיק יחד אינטימיות וסיפור רחב. הדמויות שלו אנושיות מאוד - פגועות, מצחיקות, מבולבלות, מחפשות. ואף אחת מהן לא באמת יודעת אם היא בדרך החוצה או בדרך חזרה.

בעיניי, ״נוילנד״ הוא ספר יפה ומרגש על החלום הישראלי לברוח לרגע מהכול - ועל ההבנה שבסוף, גם בקצה העולם, אנחנו עדיין מחפשים דרך לחזור לעצמנו.

הספר מספק כלים פרקטיים לסיטואציות יומיומיות: חוצפה, קושי בהירדמות, מריבות בין אחים וסרבנות.
תופעות שכיחות בהתמודדויות של הורים . הספר מלמד איך להגיב בצורה עקבית ושקולה במקום להתפרץ או לוותר.....
ממליצה בחום לקרוא ולאמץ.

ספר מלא ברגשות מרירים של סופר שאף אחד כנראה לא הסכים להוציא את הספר שלו לאור והוא מצא הוצאה לא מוכרת .
חבל על הנייר שנכתב עליו
הספר מציג את ראשי המדינה כאנשים משועממים ואת החיילים כממלאים פקודות ואת המתנחלים החרדים כמייסדי מדינת הלכה
להתרחק

ספר טוב שמתאר את רוח התקופה, אם כי יש לעיתים הרחבת יתר לעניין טקטיקות ותהליכי מלחמה ועניינים דיפלומטיים שקשורים אליה (עניינים מדיניים), שאלי זה פחות דיבר
אבל סה"כ ספר טוב שמראה את הלך הרוח של אותה תקופה, תיאור שדה הקרב, תיאור ההפיכה הבולשביקית בצורה מפורטת, ועוקב אחר חייהם של כמה מגיבורי הספר
היה ניתן לקצר את הספר אם היו מורידים את קטעי הדיפלומטיה שהיו ארוכים לעיתים
אבל תיאור חייהם של הדמויות והתקופה נעשה בשורה תחתונה בצורה מוצלחת.

קראנו בבית, אמא, ילדה בת תשע וילד בן 6. ספר מצחיק, קולח, ומזכיר בהחלט את סופרי הילדים הגדולים

הספר הכי מערער שיש. סטיב טולץ הוא גאון טראגי. משפטי מחץ מדויקים שעושים כואב בבטן, עלילה דיכאונית ודוקרת. הוא מביא את דמות האיוב לדרגה חדשה של סבל נפשי. ספר פולחן בעיני, אבל קשה לסווג אותו כסיפורת. הוא עמוס בדיאלוגים פילוסופים המורכבים ממשפטים עמוקים ומושחזים. אני מסתכל על הספר הזה ביראת כבוד, אך מתלבט עם זה ספר סיפורים.