הזמנתי אותו בספרייה בעקבות הביקורת של גלית (תודה!) לא היו לי יותר מדי ציפיות ממנו - השם רמז על איזה סיפור פסטוראלי סוחט דמעות, משהו להעביר את הזמן. טעיתי. הספר הזה מרתק לקריאה ותרם לי די הרבה חומר למחשבה, למרות שמו הבנלי.
יש פה פרשת אהבים המתפתחת בין זוג בגיל העמידה - שניהם נשואים לאחרים. בסיס לא מקובל - לפחות מבחינת הגיל - לסיפור אהבה. הרומן מתפתח מסטוץ מקרי והופך לקשר משמעותי - לפחות בעיני הגיבורה שהיא המתארת אותו. הצד של הגבר נותר עלום. כמו נושאים רבים בחיים, בהם המשתתפים יודעים איך הם נכנסים אליהם, ומדמים לעצמם שיש להם מידה של שליטה באירועים, גם פה הסיפור מתעתע בבני הזוג וגורם נוסף שאינו קשור אליהם הופך פחות או יותר את הקערה על פיה, והם עומדים מול אישומים חמורים, משפט וסיכון כל מה שצברו בחייהם - מקצוע, מוניטין, חיי נישואין.
הספר מעלה דילמות רלוונטיות ביותר לגבי נישואים, לגבי הקשר הארוך והאמיץ הנרקם בין בני זוג נשואים, שאמור לגשר על משברים מסוגים שונים שהחיים מזמנים - אבל רק בחלק מחיי הנישואים זה מה שיקרה. הוא מעלה את נושא הבגידה בבן הזוג החוקי, ושאלות של מוסר וגם מוסר כפול. אבל עיקר הדילמה שהוא מעלה היא הדילמה של הגנה על מי שאהוב עליך ונכונות לסבול ולהקריב עבורו. הדוגמה שדוהטי מביאה בהקשר הזה היא סיפור של ניסוי שנערך. הלוואי שהניסוי הזה הומצא על ידה, אם כי אני יודעת שניסויים אכזרים לא פחות נערכים בתחום מדעי החברה. שימפנזה עם תינוקה הוכנסה לכלוב שברצפתו יש גופי להט התחממו בהדרגה. תחילה השימפנזה קיפצה על הרצפה והתינוק בזרועותיה כדי להימלט מהחום. היא ניסתה להאחז בסורגים בלי הצלחה. הם מדדו כמה זמן יעבור לפני שהשימפנזה תניח את תינוקה על הרצפה ותעמוד עליו... גם בניסויים חוזרים זו תמיד היתה התוצאה.
הספר כתוב היטב. דוהטי יודעת לספר סיפור ויודעת איך לבנות מתח. היא אינה נחפזת להגיע אל מטרתה, עוברת באלגנטיות מהווה לעבר בונה היטב את דמויותיה - בעיקר את דמותה של איבון, המספרת. הכתיבה אמינה והאירועים נראים אפשריים ו"נכונים" מבחינה פסיכולוגית. המסקנה של דוהטי צינית ועצובה. הבייבי שימפנזה - זה המסמל את הצד החלש במערכת יחסים אפילו זו הנראית איתנה - הוא כנראה יוקרב כשהרצפה תתחמם מאד, כשלא תהיה דרך אחרת שהצד החזק יראה כהצלה. ושום דבר שאני מכירה במציאות אינו יכול לסתור את המסקנה העגומה הזו.
*


















