המוח שלי עצל ומנומנם, והעיניים, חצי עצומות, רואות את מסך האייפון במטושטש, כאילו המסך נפגם מאיזו תקלה מרהיבה. אני שוכב על מיטת השיזוף סמוך לשפת הבריכה של מלון ״אלוהא״ בלמאי, תאילנד, וכותב ביקורת על ספר שלקח לי שלושה וחצי שבועות לקרוא. ועוד יו נסבו, מיינד יו. אמנם באנגלית, אבל בכל זאת, כמעט חודש לספר.
כן, ייתכן שזה היה שאפתני במקצת לקחת שלושה ספרים לעשרים יום בתאילנד עם ארבעה ילדים. אבל הי, הייתי אופטימי. ונשארו לי עוד כמה ימים.
טוב, לפחות לא נכנסתי כל יום ל׳סימניה׳ או לפייסבוק.
לפחות.
אז אני בחופשה. בימים הראשונים כאן הרגשתי כמו פיתה קפואה ששכבה בפריזר חצי שנה ועכשיו מחממים אותה במיקרוגל על עוצמה מקסימלית. הייתי חייב להפשיר.
החיים האלה בארץ, אוף. המוח שלי היה כבר באמת טחון לגמרי. להיות דלוק כל כך הרבה זמן רצוף, זה מתיש. פה, אני לא... לא. שמעתי משהו בחצי אוזן על אולמרט. אבל למי איכפת, כשיש לך עוד הארי הולה ושייק קוקוס קפוא על השולחן הקטן שליד.
אולי יהיה לי זמן לעוד מסג׳ אחר הצהריים. להבריח את המחשבות המעטות שעוד נותרו אצלי בראש.
גם אצל הארי הולה, מסתבר, די קפוא. סוף דצמבר, חג המולד, שלג, דם, דה יוז׳ואל סטאף. עניינים. חבל שלא קראתי את cockroaches (שמתרחש בתאילנד) עכשיו, ולא לפני חודשיים שלושה. אבל ניחא. זה הארי הולה. הוא נהדר בכל מזג אוויר. וגם כאן הוא בסדר. רצח, תעלומה, קצת בלשות, קצת אקשן, קצת אהבה, קצת דיבורים, חיבוטים, הרבה חשודים, הרבה אפשרויות. לא מבריק, אבל זה בכל זאת יו נסבו והוא יודע להחזיק אותך, גם כשאתה בתאילנד בשלושים וחמש מעלות בצל עם מאה אחוז לחות. ונסבו, גם ביום בינוני הוא לא רע בכלל.
אקיצר, שיהיה לכם, אה, רגע, מה זה תיכף? פורים? פסח? שבועות? אז מה שלא יהיה, שיהיה אחלה. וכשר, וזה.

















