המוח שלי עצל ומנומנם, והעיניים, חצי עצומות, רואות את מסך האייפון במטושטש, כאילו המסך נפגם מאיזו תקלה מרהיבה. אני שוכב על מיטת השיזוף סמוך לשפת הבריכה של מלון ״אלוהא״ בלמאי, תאילנד, וכותב ביקורת על ספר שלקח לי שלושה וחצי שבועות לקרוא. ועוד יו נסבו, מיינד יו. אמנם באנגלית, אבל בכל זאת, כמעט חודש לספר.

כן, ייתכן שזה היה שאפתני במקצת לקחת שלושה ספרים לעשרים יום בתאילנד עם ארבעה ילדים. אבל הי, הייתי אופטימי. ונשארו לי עוד כמה ימים.

טוב, לפחות לא נכנסתי כל יום ל׳סימניה׳ או לפייסבוק.

לפחות.

אז אני בחופשה. בימים הראשונים כאן הרגשתי כמו פיתה קפואה ששכבה בפריזר חצי שנה ועכשיו מחממים אותה במיקרוגל על עוצמה מקסימלית. הייתי חייב להפשיר.

החיים האלה בארץ, אוף. המוח שלי היה כבר באמת טחון לגמרי. להיות דלוק כל כך הרבה זמן רצוף, זה מתיש. פה, אני לא... לא. שמעתי משהו בחצי אוזן על אולמרט. אבל למי איכפת, כשיש לך עוד הארי הולה ושייק קוקוס קפוא על השולחן הקטן שליד.

אולי יהיה לי זמן לעוד מסג׳ אחר הצהריים. להבריח את המחשבות המעטות שעוד נותרו אצלי בראש.

גם אצל הארי הולה, מסתבר, די קפוא. סוף דצמבר, חג המולד, שלג, דם, דה יוז׳ואל סטאף. עניינים. חבל שלא קראתי את cockroaches (שמתרחש בתאילנד) עכשיו, ולא לפני חודשיים שלושה. אבל ניחא. זה הארי הולה. הוא נהדר בכל מזג אוויר. וגם כאן הוא בסדר. רצח, תעלומה, קצת בלשות, קצת אקשן, קצת אהבה, קצת דיבורים, חיבוטים, הרבה חשודים, הרבה אפשרויות. לא מבריק, אבל זה בכל זאת יו נסבו והוא יודע להחזיק אותך, גם כשאתה בתאילנד בשלושים וחמש מעלות בצל עם מאה אחוז לחות. ונסבו, גם ביום בינוני הוא לא רע בכלל.

אקיצר, שיהיה לכם, אה, רגע, מה זה תיכף? פורים? פסח? שבועות? אז מה שלא יהיה, שיהיה אחלה. וכשר, וזה.

אני מניחה שבחברות קדומות היו פחות פשעים ופושעים. לא מפני שיצר לב האדם הורע עם השנים, אלא כי היו מעט פשעים שהוגדרו ככאלה. הפיתרון היה פשוט. האכיפה היתה מהירה ובוצעה בכוחו של הקרבן. רוב העבירות נענשו בפיצוי - או משהו תמורת הגזל, או חייו של העבריין כאן ועכשיו. וזהו. פשוט מאד.

התפתחנו מאז. ספר החוקים שלנו מלא וגדוש בפשעים ועבירות קשות וקלות. יוצא שעבירות שונות נענשות באותה דרך. אנחנו כבר לא דורשים שהפושע יומת. הרבה פעמים אנחנו סתם מוציאים לו את הנשמה ומעבירים אותו שבעת מדורי גהינום בחייו. ואנחנו זקוקים לאוכפי חוק: אלה שיתפסו את הפושעים, יביאו הוכחות לאשמתם ויעבירו את הפושע לידיהם של אוכפי החוק העליונים - השופטים. כך שאנחנו מעניקים הרבה כוח לאלה שתופסים במקומנו את הפושעים, מאפשרים להם להשתמש בנשק, ומאפשרים להם טווח החלטה ושיקול דעת.
"אכיפת החוק" היא מכונה משומנת היטב, שרבים מתפרנסים ממנה. היא מחייבת שיקול דעת ורמת אתיקה גבוהה. אבל מה אם חלק מהקורבנות או חלק מהשוטרים אינם מרוצים מתוצאות המכונה הזו? חושבים שהעונשים המוטלים על עבריינים הם מגוחכים? או ההפך - חושבים שהעונשים הם קשים מדי ביחס לעבירה או ביחס לכוונה? אהה. על זה הסיפור פה.

לא צריך להציג את נסבו לקוראים. הוא וגיבורו - הארי הולה השוטר האלכוהוליסט המדוכדך תמיד מפורסמים מאד - בצדק - בקהל קוראי ספרות המתח. נסבו שומר על רמה גבוהה של מתח בכל ספריו שקראתי והגעתי למסקנה שאחת הסיבות לפופולריות הגבוהה שלו [מעבר לטוויית הסיפורים המעניינת והכתיבה הטובה] היא העובדה שהוא אינו מתנשא על קוראיו הנאמנים, ואינו עושה עליהם מניפולציות שסופרי מתח רבים נוטים לעשות.

הספר מותח, כתוב מצויין, הוסיף רבות לידיעותי בנושאי "צבא הישע" (והעלה בי תהיות בנושא מי שהקים את הארגון הזה, שחשב שדת צריכה להיות אירגון צבאי, ולהוות רשות אכיפה מטעם עצמה לעברייניה) הסיפור מורכב, עוסק בנאמנות וחברות וגם באכזריות קיצונית. נהניתי לקרוא אותו, כמו שנהניתי משאר ספריו של נסבו, שלמרות הנוסחתיות מרתקים אותי תמיד. וכמו תמיד חשבתי על אחת המדינות העשירות בתבל, בעלת ממשל כה נאור וסובלנות מובנית במנטליות של תושביה, המייצרת מוחות כה קרימינליים וסיפורים כה אכזריים. הסיפור הזה ואחרים משם היו מתאימים יותר למזרח התיכון המהביל וצמא הדם מאשר לסקנדינביה הקרירה והנאורה. לא ככה?



*

שבוע שעבר היינו באילת.
בין טיול לטיול שמענו קצת חדשות על הסערה המתקרבת, אבל אפילו כשמטח גשם פתאומי תפס אותנו לקראת סוף מסלול והחזיר אותנו לאוטו רטובים לגמרי, לא ממש הצלחנו להתרגש מדיבורי הסערה במזג האוויר האילתי הנעים, כשהשמש טורחת מדי פעם להציץ ולשלוח לנו ד"שים חמימים מהקיץ.
בדרך חזור, כבר אי אפשר היה להתעלם, נהיגה ארוכה ארוכה בגשם סוחף שהותיר את הווישרים חסרי אונים ומתנשפים ממאמץ שוא.
אז הגענו הביתה, אל הקור הירושלמי, מזג אוויר מושלם לקרוא עלילה המתרחשת בימים הכי קרים בשנה באוסלו.
אפשר לדמיין שהקור המדובר הוא ממש אותו הקור שאצלנו, גם אם בפועל מדובר על לפחות עשרים מעלות פחות.

***

באחד הפרקים הראשונים של הספר "המושיע" שלוש דמויות שונות דופקות על שלוש דלתות שונות.
הדלתות נפתחות כולן, ושלוש הדמויות ימסרו מסרים שונים לפותחים.
חיתוך הפסקאות והמעבר מדמות לדמות מבלבל, מטריד, מעורר מחשבה.
בסיום הקריאה - חזרתי לקרוא שוב את הפרק הזה, כדי להבין מה בדיוק קרה שם.

באופן כללי, חיתוך הפסקאות, גילוי וכיסוי, חשיפת מידע באופן חלקי - הם האמנות של נסבו.
פסקה אחת תתאר אירוע, תעצור רגע לפני אירוע משמעותי, והפסקה הבאה תשלים לנו את האירוע על ידי תחקור של עד ראיה.
בזכרון שלנו - נחוש כי אנחנו יודעים בדיוק מה קרה, הסיפור הופך מקשה אחת.
כשנשוב לאירוע הזה מאוחר יותר - נגלה שמיהרנו להסיק מסקנות על סמך מה שחשבנו שצפוי לקרות ועל סמך עד הראיה - שלא בטוח שהיה מהימן.
פסקאות שיעסקו בדמות ללא ציון שמה, או במידע שמישהו מנסה להשיג - יקשרו בזכרוננו לדמות מסויימת או לפיסת מידע חסרה מסויימת. אבל אחר כך יתברר כי מדובר בכלל בדמות אחרת או במידע אחר שאושר או הוכחש זה עתה.

אם "תולעת משי" עליו כתבתי לא מזמן היה בעיני חזרה לסגנון הבלש הקלאסי - מקרה רצח יחיד, חבורת חשודים, שפע מניעים וחקירה מאומצת עד לגילוי הרוצח, הרי ש"המושיע", למרות שגיבורו הוא בלש קלאסי, זאב בודד, בעל נטיה לכיפוף חוקים - מודרני יותר.
הסיפור מדלג בין נקודות מבט שונות, גם נקודת מבטו של הרוצח ביניהן. לקורא יהיה לא מעט מידע על הרוצח לפני שזה יהיה בידיו של הבלש, אבל לא בטוח שזה יעזור לו.
המתח לא יתמקד רק בשאלת גילוי הרוצח אלא גם ברציחות נוספות, מניעים, מרדף אחר הרוצח ברחובות אוסלו הקפואים (אוי, כמה שקר שם!) ועוד גילויים שיצוצו מדי פעם ויהפכו את התמונה על פיה. ואז שוב.

אבל במוקד הסיפור עומדת האנלוגיה הברורה מאוד בין הבלש לרוצח.
מסצנות הדפיקה על הדלת והעברת מסר מצמרר בתחילת הספר ועד לסופו.
האנלוגיה הזו תיעשה במפורש על ידי יותר מדמות אחת, ותרחף בחלל האוויר של הספר כל הזמן.

איך מגשרים על הפער בין החוק ובין המוסר?
מתי לגיטימי, אם בכלל, לקחת את החוק לידיים?
איפה חוצים את הגבול ועוברים לצד האפל, והאם אפשר להיות מודעים לזה בזמן אמת? או רק כאשר מאוחר מדי?
וגם כאן - "המושיע" שונה מהבלש הקלאסי.
כשהרקול פוארו, למשל, החליט להימנע מלגלות לעולם את הרוצח ב"רצח באוריינט אקספרס" סמכנו עליו.
אחרי הכל, האיש שכל כולו תאים אפורים ואנינות טעם אינו יכול לעשות טעויות מוסריות של ממש.
אבל כשהארי הולה, השיכור, ההולך על הקצה, הרדוף, מקבל הכרעות נוגדות חוק משלו - גם הוא וגם אנחנו נשארים עם התהיה.

המלך הוא קוסם של עלילה, אמן של אשליות מורכבות, רב מג בהסחת דעת, פעלולן שנזרק מגובה למעמקים בתמונה אחת, מכשף שזוכה באמונינו, אבל קושר אותנו באפסר כחמור גרם ומוביל אותנו בארץ האילוזיות עד הפיתרון המבריק.

המושיע הוא רומן מורכב שעוסק בעבודתו של חיל הישע. ואם גם אתם, כמוני, חשבתם שהחיל הוא מין ארגון וולונטרי של בתי מחסה וחלוקת בגדים משומשים, הספר הזה ישנה את דעתכם. הפעילות ההתנדבותית היא הבימה של ארגון נוצרי דתי, עשיר וחזק, החולש על רכוש רב ועל קהל מאמינים גדול. נסבו חושף את אחורי הקלעים המאובקים המסובכים והמכוערים של פוליטיקה פנים ארגונית, ושל תאוות אנושיות שהאמונה הדתית לא שמה להן רסן.

הוא פותח בשלוש עלילות מקבילות. האחת עוסקת במועמד למשרה מכובדת בצבא הישע, השנייה ברוצח שכיר שמגיע לנורווגיה כדי לתקוע כדור במצחו של מישהו, ובהארי הולה עצמו, המפקח הבלתי נלאה ובלתי אהוד של משטרת אוסלו, שמשתתף במסיבת פרידה למפקדו ביארנה מולר. אבל הולה, מוטרד ממותו של צעיר ממנת יתר, ולכן הוא משוטט בשטח המכולות של הנמל וננשך על ידי כלב שקט להפליא. אבל כלב נושך שמופיע במערכה הראשונה, יפציע במערכה השלישית וישתרבב לתוך הסיפורים האחרים וישמש כחלק מעדויות פורנזיות. ואז נקלעים הסיפורים כמו שלוש הזרועות של צמה ונקלעים הגיבורים זה על דרכו של זה והארי הולה נאלץ לנסוע ליוגוסלוויה כדי לפרק מוקשים עתיקים מימי מלחמת האזרחים ולחשוף את השקר הגדול והסודות הקבורים.

כי נסבו הוא כמו רוקמת התחרה, הסיפור מכסה ומגלה ומתחת לו רבדים רבדים של קסם ופחד.

קראתי כמובן את כל הספרים של נסבו שתורגמו לעברית. בעיני הוא הטוב ביותר (אם כי עלי עוד לכתוב על איש השלג), המהודק ביותר, המפתיע והנורא.

ואחרי שקשרתי את כל הכתרים לראשו של נסבו, נשאלת השאלה, האם הארי הולה הוא הגיבור הבלשי האהוב עלי ביותר?

ובכן לא. הארי הוא איש של קצוות, של קיצוניות, חיספוס, מרה שחורה, תהומות של ייאוש ורקב. הולה הוא האיש שקשה להכניע, אבל למרות איכויותיו ונאמנותו, קשה לי גם לאהוב אותו. האם זה קשור באופן כלשהו למזג הנורווגי? למזג האוויר הנורווגי? לתרבות העצורה, אבל בוערת, ליצרים הלוהטים כשהשלג יורד? אינני יודעת. אני בטוחה שאם אצטרך לשים את נפשי בכפו של הארי, אעשה זאת בביטחון מלא. אבל אם הוא ירצה להתיידד, אהיה עסוקה מדי.

ברור שכל זה אינו רלוונטי כשמדובר בדמות ספרותית, אבל מבחינתי הארי הולה הוא יו נסבו ויו נסבו הוא הארי הולה. ואם תרצו לדעת איך נראה הארי, התבוננו בתמונתו של נסבו על הכריכה האחורית ותדעו.

שוב סתיו שמתחלף בחורף. שוב חג המולד מחכה בפינה.
שוב מעלות הקור הצונחות באוסלו - ששכחו איך נראית נקודת האפס על מד-הטמפרטורה. נורבגיה, you know. שוב אור היום הבוהק נעלם וישוב איפשהו בין הפשרה לפריחה, ובינתיים ערפל אפלולי-אפרורי מכסה על הפיורד, האגם, היערות והכיכרות..
זה הזמן, אלו הימים בהם יו נסבו מפציע שוב.
גם הפעם הוא לא מאכזב עם עלילה מצוינת שנמשכת לאורך עשרה ימים ושכולה פאזל עשוי חתיכות קטנות ומורכבות. עם רודפים ונרדף שלא ברור מי מתוחכם, זריז ומנוסה יותר ובמקרה הזה גם לא בטוח מי יהיה החביב על הקורא והמועדף עליו. במקרה שלי, נשארתי (כמובן) בצד של הארי הולה הנצחי, גם הפעם הוא במיטבו. ועם אוסלו הבורגנית והעשירה של מעלה שלא מצליחה הפעם, למרות שכבות השלג והכפור ולמרות החשיכה, לכסות ולהסתיר את אוסלו של מטה.

את בחירת הציור שעל הכריכה אהבתי ותהיתי - הזאב הבודד המדמם המצוייר על הכריכה - למי התכוון המכוון - בניגוד למחשבה הראשונית - יש כמה אפשרויות.. מעניין..

זהו "המושיע" הטוב (מאוד).

נתי, אני יודע שכדאי לקרוא את הפנטום, אבל בינתיים :-).
אתם יודעים שבנורווגיה השוטרים לא ממש נושאים נשק? הם יכולים לבחור לשאת נשק או לא לשאת... אז כשמגיע רוצח שכיר משהו דלוקס, כזה שהקייטנה שלו בגיל 9 הייתה להשמיד טנקים T55 כחלק מהמחתרת במלחמת האזרחים של יוגוסלביה, אפשר שהוא גדול על המשטרה בנוורבגיה. כשמגיע כזה רוצח שכיר, נחוש, וקטלני, בלתי נראה כמעט, זה כמו שהגיע הדינגו לאוסטרליה שלמעט זאב כיס לא הכירה טורף על. הוא יכול היה להיות כבר חזרה בבית ואז לא היה לנו את הספר "המושיע" אבל בנורווגיה כמו בנורווגיה יש את מזג האוויר. ובגלל מזג האוויר טיסה נדחית, ולאותו רוצח יש הזדמנות להבין שעשה טעות... אבל הוא נחוש וקטלני ובלתי נראה כמעט זוכרים? ופתאום יש לנו סיפור, עוד אחד בסידרת המפקח הארי הולה, שבינתיים מתחלף לו המפקד, וכלבי האלכוהול, ועוד כלבים לא מניחים לו ונוגסים בנפשו. נהניתי קראתי בשקיקה. יו נסבו כתב את הרוצח השכיר שלו כל כך טוב, שכבר רציתי שיצליח ויעוף משם. מאז דקסטר לא הזדהיתי עם רוצח.
כל הכבוד לנסבו, הוא לא מאכזב גם כשהוא עושה more of the same.

אני מחכה לשבת, ממתינה ליום הזו כמעט בסגידה, סוף סוף, יכולה לנתק את עצמי מהיקום, בלי הודעות קוליות, בלי וואטאפ מעצבן, פשוט שקט...
אז ניצלתי את היום הזה ויצאתי עם בני הקטן לפארק שעשועים מצוידת בצידנית עם אוכל ושתיה לשעתיים הקרובות, מוצאת לעצמי פינה שקטה, כשעין ימין פוזלת תמיד לכיוון הנדנדה...
אם מישהו היה אומר לי שדווקא בספסל הזה אני אתקל בפטיפון מהלך (במקרה הזה מתיישב) הייתי רצה אצה למלא לוטו בפעם הראשונה בחיי....
מה יש לאנשים שרואים אנשים אחרים מחזיקים ספר ביד ומתעורר בהם החשק העז לפתוח במונולוג ארוך ומתיש למרות שלא קראו את הספר בחייהם? מה? ועוד לחוות עליו דעה כה משונה?
"המושיע? יואווו איזה ספר זוועה" היא אומרת
"קראת אותו ? " אני שואלת
"נראה לך, מה אני משוגעת" היא עוד עונה לי...
אה, אוקיי הבנתי, אני המשוגעת...וטוב שכך.... למה טוב? כי וואוו באמת! איזה ספר!
אז כמובן שאת הביקורת הזו אני חייבת לאפרתי, ולאוקי, ולעוד כמה שכתבו לי "רוצי לקרוא"... (מחילה ממי ששכחתי ולא הזכרתי)...
והיי, לא טעיתן...ספר שקראתי בנשימה עצורה...הארי הולה, אומנם היו לו קטעים בהם רציתי להיכנס לתוך הספר ולנער אותו קצת...אבל שתיתי כוס מים וזה עבר לי...
תחילת הספר באונס נערה בת 14, במחנה של צבא הישע...לאורך כל הספר יש מין תעתוע באשר לזהותה ולמי שאנס אותה.
אם חשבתי שבכך מדובר אז טעיתי, הרצח הראשון של נרקומן מביא את הארי הולה למסור את הודעת פטירתו להוריו, על פניו רצח פשוט, ...אך לא במקרה של הארי הולה, הארי הולך ומסתבך בחקירה מסועפת...של בכיר בצבא הישע, ארגון חזק, המסייע לנזקקים ולחסרי בית, ומחזיק בידיו נכסי נדל"ן רבים.
ואם כל זה לא מספיק, אז גם מפקדו ביראנה מולר מוחלף, והארי צריך להסתגל לתנאי עבודה חדשים...ובנוסף במהלך החקירה הארי מכיר לראשונה את ההבדלים בין מחילה לישועה.. שלהם כמובן ישנה משמעות גדולה בסיפור.
כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה מקומות, ובכל זאת העלילה קולחת, מסקרנת...
הרגשתי כמו בפאזל שצריך לחבר פיסה פיסה כדי לקבל את התמונה השלמה, היו פעמים שחזרתי אחורה בסיפור כדי לקשר בין הדמויות ובכל זאת זו הייתה הנאה צרופה לסיים להרכיב את הפאזל הזה שנקרא המושיע...
מה עוד נותר להוסיף, רבים וטובים ממני שיבחו היללו וכתבו ביקורות מצוינות לספר הנפלא הזה
ממליצה בחום, ורצה אצה לי להתחיל את איש השלג....

צריך להיות סופר מוכשר כדי לגרום לקורא להזדהות עם רוצח שכיר שאמור להיות "הרע" בסיפור... ואכן יו נסבו הוא סופר מוכשר, אלא שאליה וקוץ בה.
זהו הספר השישי של יו נסבו בסדרת הארי הולה שקראתי ונדמה לי שעליתי על ה"נוסחה" לפיה כתובים ספרי הסדרה, נוסחה שבעטיה ידעתי כבר במחצית הספר את סופו.

כדי לדעת מראש את הפתרון בספר מתח טוב צריך לענות על שלוש שאלות: "מי", "מדוע" ו"איך".
התשובה לשאלה "מדוע" (המניע) נמצאת אצל יו נסבו כבר בפרולוג (כך גם בספר שאני קורא כרגע "איש השלג") ולאחר קריאת כמה ספרים בסדרה אפשר לדעת גם "מי" (הרוצח) כבר במחצית השנייה של הספר (בהסתמך על עיקרון "הפוך על הפוך" החביב על נסבו) כך שנשאר בד"כ ה"איך" (זה בוצע) שגורם לקורא לזרום עם הארי הולה בעלילה ותהפוכותיה עד הסוף.
במקביל לחקירת הרציחות מתוארים גם חייו של הארי הולה - ההתמודדות שלו עם בעיית השתייה, רכבת ההרים הרומנטית שלו עם רקל, היחסים עם עמיתיו ושאר הדמויות הקבועות, הקשיים שמערימים מנגנוני המשטרה, המשפט והפוליטיקה על החקירה ושאר הצרות שפוקדות את הארי הולה. בניגוד לעלילת המתח, שמתחילה ונגמרת בספר הזה, כדי להבין מה קורה בחייו של הארי הולה יש צורך להכיר את הרקע מהספרים הקודמים בסדרה.

לדעתי יו נסבו הוא הטוב בסופרי המתח הפעילים כיום וגם אם "המושיע" הוא מעט ירידה ברמה ביחס לטרילוגיית אוסלו (אדום החזה, נמסיס, כוכב השטן) הוא עדיין מותחן מעולה... בטח ביחס להצפות ממפעלי הדפוס תוצרת ארה"ב הנושאים שמות כגון לי צ'יילד, פטרסון, באלדאצ'י או לינווד ברקלי (-;

למען האמת, לא היה ברור לי מתי אני ואדון סושי ניפגש שוב. אחרי הפסקה ארוכה שבה הוא זנח אותי, ואני הלכתי והתנחמתי באחרים, סוף סוף הגיע הספר החדש. כמובן, לא ידעתי את זה. איש לא טרח לידע אותי שהנה- זה קרה!! אדון סושי חוזר למגש.

זה היה אחרי יום ארוך ואחרי פעולה מתמשכת שמישהי החליטה לזרוק ביצים על חניכה שלי (אל תאמינו למי שאומר לכם שהצופים זה חינוכי) ואני, בדיכאונות יתר, החלטתי שזהו. לא עוד. הפעם לא אתנחם באנטומיה של גריי. הפעם אני צריכה משהו קליל. מותח!! לא עוד אסונות דיסטופיים, לא עוד ילדים חולי סרטן, לא עוד מלחמת העולם השנייה או מכורים לסמים או ילדות רחוב או חתולים בפחי אשפה. זהו! מ-ס-פ-יק-!
וכשראיתי את הספר בספרייה של אבא שלי, ידעתי שאבא שלי הוא באמת המושיע. (שמתם לב למשחק המילים המשעשע הזה??)
תארו לכם מה הרגשתי כשפתחתי את הספר והתחילו לרוץ שם מחשבות על קטיעת איברים.

היום כנראה, כל כך נדיר שרואים מישהו קורא באוטובוס ולא משחק בפלאפון, שאי אפשר לא לשאול שאלות. הגיטרה תופסת חצי מושב וגבר בן ארבעים מחליט להתיישב לידי (לא ראית שכל המקומות פנויים כאן??), בוחן אותי ושואל: "נו, אז מה את קוראת?" ואז אני משיבה את התשובה האוטימטיבית של כל תולע ספרים: "ספר." כנראה שהוא לא מבין את המסר, וממשיך להציק: "נו, אז על מה הוא?"
אם הייתי מכירה אותו והוא לא היה סתם עובר אורח, כנראה הייתי לוקחת נשימה ארוכה כדי להביע התנשאות ואז אפילו מגלגלת עיניים. כי איך, איך אני מסבירה לו?? איך אני מסבירה לו שיש לי בדיוק עשר דקות קריאה באוטובוס ושהארי הולה בדיוק באמצע מרדף אחרי רוצח מטורף?? איך אני מסבירה לו שאם הוא ימשיך להציק אני לא אספיק לראות איך זה נגמר? ושעוד שנייה עוד מישהו עומד להירצח?? ואם הוא לא יפסיק להציק לי אני לא אספיק לקרוא את העמוד הבא שמספר על מה שקרה למישהו הגוסס?? תנו לקרוא בשקט!

(טוב, האמת שזה לא באמת קרה. קא-בנג!! אתם מופתעים. ידעתי שלא ראיתם את זה בא. סתם ישבתי באוטובוס וקראתי בדרך לשיעור וחשבתי לעצמי מה היה אם זה היה קורה ושזה היה יכול להיות סיפור אמיתי נחמד מאוד. אבל אני מספרת גם סיפורים לא אמיתיים)

אז זהו בעצם. הייתי יכולה לכתוב לכם שנתיים על עלילת הספר הזה, אבל גם אם אני אנסה לתמצת אני לא אבין את התמצות של עצמי, וגם יש לי מתכונת בהיסטוריה ללמוד אליה. סיבכתי אתכם? לא משנה. כן, מדובר בספר נחמד מאוד. תקראו. הוא לא כמו קודמיו, נראה שהקור קצת משפיע, אבל לא נורא, לכולם מותר להיות קצת בינוניים ביחס לעצמם לפעמים. כן, גם לי מותר להוציא 70 בהיסטוריה. אני בטוחה שההורים יבינו (או שלא???).