****
שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.
הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.
ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.
לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.
****


















