יש להתייחס בכבוד - וכך אני מתייחסת - לספר הכולל 809 עמודים. תחשבו על זה - במיוחד אתם שלוקחים ספר כזה ליד ומניחים אותו מיד כי הוא "ארוך מדי". תחשבו על הסופרת שישבה וכתבה וקמה וחילצה עצמות, וישבה וכתבה, ולא יצא בדיוק מה שהיא התכוונה שיצא, ותיקנה וריטשה והחליפה פיסקאות, ומחקה והתייאשה ולאחר חודשים רבים - אולי שנים - יש ספר כבד ומכובד, שעוסק בתחומים מעניינים: הוא מתחיל בשנת 1895 ומסתיים בשנת 1919. ובדרך כולל כל כך הרבה, שלעתים הקורא חש מחנק.
הוא עוסק בילדים בשלהי התקופה הויקטוריאנית ואחריה. בגישה לילדים שהשתנתה מתקופת ויקטוריה ואחריה.
הוא עוסק בנשים ובגישה לנשים, שעברה גם היא שינויים מפליגים מתקופת ויקטוריה ואחריה.
הוא עוסק בהורים אמיתיים ומדומים, אוהבים ואדישים, מזניחים ומטפחים.
הוא עוסק באמנות, במה שראוי לקרוא לו "אמנות" ומה שמותר לעשות בשמה של האמנות.
הוא עוסק באגדות וכמו באגדות חלקו הגלוי מופז ובהיר וגורם לגעגוע, וחלקו הסמוי רוחש סיוטים ורוע.
והוא - בעיקר - עוסק בתקופה ההיא שהביאה לשינויים מפליגים חברתיים, מדעיים ותפישתיים.
כל אחד מהתחומים שמניתי היה ראוי לספר משל עצמו. כולם ביחד הם גודש שלא תמיד נסבל לקורא. בייאט מספרת סיפור מעניין על מספר משפחות ודמויות, והתנהלותן באותה תקופה הרת פורענויות. דרך הסיפורים על הדמויות הרבות - באנגליה, בגרמניה ובצרפת היא מעלה את התקופה בתחקיר מעמיק ויסודי, ובפרטי פרטים שהשאלה שנשאלת היא מה היא רצתה לכתוב: ספר היסטוריה מושקע אפשרי (אחרי שהיתה מחליטה על איזו היסטוריה להתמקד...) ורומן, גם הוא אפשרי. ופה הליקוי העיקרי של הספר. כי בייאט - שלמדתי שהתחילה את דרכה כמרצה בקולג' סן מרטין לאמנות העיצוב והמשיכה בלהיות פרופסור לספרות אנגלית ואמריקאית ממשיכה בספר להיות מרצה: הרצאותיה מלומדות, מדוייקות וכרונולוגיות בדיוק כמו שלמדנו(?) בבית ספר, לקראת בחינה. והן עוסקות בהיסטוריה, בהיסטוריה של האמנות והעיצוב, בתהליכים חברתיים ובאידיאולוגיות חדשניות.
למרות מה שמשתמע ממה שכתבתי עד כה, הספר ריתק אותי (בערך מעמוד 150 והלאה) וסיפר לי סיפורים שחלקם חידשו לי על אנשים שניסו לשנות את עולמם ואימצו אידיאולוגיה חברתית שהיתה זרה לעולם בו חיו, וניסו באמת להפוך את עולמם ל"עולם חדש ואמיץ". הייתי שמחה לו הסופרת היתה מנפה את הקטעים ההרצאתיים שתופסים, אני מעריכה, בערך חצי מהספר. הכתיבה טובה ובחלק מהסצינות ממש נפלאה. המתרגמת שירלי אגוזי לקחה על עצמה - בנוסף לתרגום - גם להסביר בהערות שוליים את הרמזים וההקשרים שהסופרת שתלה בסיפור. בחלקה הבחירה הזו טובה ומסייעת, בחלקה היא טרחנית ומעיקה.
ומי ייהנה מהספר הזה? יש בו דבר והיפוכו. מצד אחד הרבה היסטוריה מלומדת, שמן הסתם הגרעין הקשה של חובבי ההיסטוריה יכלו להנות ממנה. אבל החלק העיוני שיקסום להם עטוף בסיפור שחובבי היסטוריה מסויימים ידחו בשאט נפש...לעומתם חובבי הסיפורים יכולים להרגיש שהחלק העיוני משתלט ומפריע לקריאה...דילמה.
אתם יודעים מה? לא יודעת מי יאהב ומי ידחה את הספר הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
