אחת הבעיות בליקוט ספרים בספריות רחוב היא שאם יש כריכה פגומה אי אפשר לדעת אם זה באג או פיצ'ר. במקרה הזה הכריכה פגומה מאוד, היא גם חתוכה ויש גם סימני שריפה, והייתי צריכה להיכנס לסקירות כאן באתר כדי להבין שזה ממש לא באג. ספר שמדבר על הצתות, אז כדאי שהוא יהיה קצת "מוצת", לא? אז לא. בעיני לפחות ממש לא. קודם כל הכריכה לא נמצאת שם סתם, יש לה תפקיד, והתפקיד הוא לשמור על הספר. נכון שכריכה רכה ממילא לא עושה את זה מאוד טוב, אבל כפי שאפשר לראות בעותק שהגיע לידיי - זה יותר טוב מכלום. הספר הגיע עם דפים מקופלים ומקומטים במקום שבו הכריכה לא שמרה עליהם. רוצים גימיק שתופס את העין ועוזר ללמכירות? אחלה! פינה קטנה, לא כזו חתיכה גדולה, זה הורס את הספר. ובנוסף - זו לא המהות של הספר. הוא לא מדבר על הצתות של ספרים אלא על הצתה של בתי-כותבים, סוג של מוזיאונים. זה לא הספרים שהוצתו ולכן הגימיק הזה הוא מוזר.

סם פלסיפר הוא הכותב של המדריך הזה, המאוד ספציפי, והוא הדובר בגוף ראשון. סם שגדל עם אמא מורה לספרות ואבא מו"ל של ספרים, השתחרר מהכלא אחרי עשר שנים שבהן ריצה את עונשו על הצתה שבה גם נהרגו שני אנשים. סם המשוחרר מוצא לעצמו חיים וגם בת זוג, שלה הוא לא מספר שום דבר על העבר שלו, ומתנתק מהוריו. אלא שעבר מהסוג הזה לא נותן לסגור אותו בתיבה נעולה ולזרוק את המפתח לים. זה פשוט לא עובד. והחיים היפים שסם סיפר לעצמו פשוט מתרסקים. אז אחרי שאשתו של סם זורקת אותו מהבית, הוא חוזר לבית הוריו, וגם שם הוא מגלה שהכל השתנה. גם הוריו מספרים לעצמם ולסביבה סיפורים, והסיפורים לא תמיד מתכתבים עם המציאות. ואז עוד ועוד בתים של כותבים מוצתים ברחבי ניו אינגלנד וסם מוצא את עצמו עמוק בצרות, כי מתברר שכל אחת ואחת מההצתות נדרשה קודם לכן במכתב שנשלח אליו כשישב בכלא והגיע אל בית הוריו.

מי שמחפש אמינות - כדאי שיילך לקרוא ספרים אחרים. זה לא הספר, ולמעשה זה רק תחפושת ההוצאה שמדמה ספר רציני יותר ממה שהוא באמת. זה ספר מצחיק וחוסר האמינות הוא חלק מהסוגה. סם הוא מספר לא אמין, חסר מודעות עצמית ובשבתו בתור הבלש-מטעם-עצמו שרוצה להציל את עצמו, הוא גם שלומיאל ממש. אין הזדמנות שהוא לא מחמיץ, אין זירה אחת שהוא לא מזהם בה את הראיות, אין אדם אחד שהוא לא מסתבך איתו. ועדיין חיבבתי את סם.

וגם אהבתי מאוד את הספר, על אף הגימיק המשונה של הכריכה. הוא כתוב בצורה טובה, קצב טוב, שילוב מעולה של תיאורים ואירועי עלילה. ויותר מהכל הרבה מאוד אזכורים ספרותיים. כי בזה הוא עוסק למעשה - בתפקיד של ספרות, בסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, לאחרים, ואפילו מדפיסים בספרים, ובהשפעה של הספרות על החיים. אני חריגה כאן כנראה, אבל ממליצה מאוד, ומרגישה שזה עוד אחד בשרשרת ספרים טובים שיוצא לי לקרוא לאחרונה.

ספר מרתק ומדהים קשה להניח מהיד כתוב בכישרון רב. לא שיפוטי

וואו, אפוס יפהפה (ומוגזם משהו) של עצב- לא עצב ורוד ומתקתק, עצב אמיתי ושורף. למי שלא נרתע מספרים כואבים

אני יודעת שמדובר בספר טוב כשאני מסיימת אותו ולא יכולה להאמין, רצה מיד לעמוד הראשון, להתחיל שוב מההתחלה. לא יכולה להפרד מהדמויות, סקרנית מידי לגילויים המגיעים בקריאה שנייה.
הספר הזה היה כל מה שיחלתי לו. התגעגעתי לספר טוב שישאב אותי פנימה אל הדפים והדמויות, כזה שיהיה לי קשה לסגור, שארצה לקחת אותו איתי לשירותים, שאמצא את עצמי הולכת ברחוב ומגניבה עוד כמה משפטים אחרונים. ובמילים אחרות, המציאות כאן נהיית קשה מנשוא, וכמהתי לסיפור טוב שיקח אותי מכאן. רחוק.
וכזה היה תולדות האהבה עבורי.
נכון, העלילה קצת מבלבלת, יש לא מעט דמויות מספרות והיו רגעים שלא הייתי בטוחה מאיזה לב אני קוראת כעת את המילים. יש שלוש דמויות או יותר העונות לשם עלמה, ולפחות שתיים מהן הן בעצם אותה אחת. ויש ספרות, וסופרים, וזיקנה, געגוע וערגה, פספוס וכאב, תמימות, סופנות, עדינות נפש, מתח, בלשות, רומנטיקה, שואה. מה אין בספר הזה?
היום, ישובה ברבעיה זרה, ברכבת ישראל בדרכי לתל אביב, גמעתי את עמודיו האחרונים ולא יכולתי לעצור את הדמעות. קראוס בעטה לי בלב והדהימה לי את השכל, והאמת שאני לא יודעת איך להמשיך מכאן.

אני רוצה לכתוב כאן את אחד הקטעים האהובים עלי מהספר -
וגם להאיר על התקציר מאחור. אני לא יודעת אם זה בהכרח משנה, שמו של הספר ושל הכותבת הרי הולכים לפניהם. אבל בשביל מי שנתקל באנונימיות בספר וקורא בתמימות את גב הכריכה... אני לא חושבת שהיא עושה חסד עם הסיפור האנטיליגנטי שנרקם בפנים.

"18. אמא שלי אף פעם לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי
אהבתה אליו נותרה חיה כשהיתה בקיץ שבו נפגשו לראשונה.
כדי לשמר אותה, היא פנתה עורף לחיים. לפעמים היא מתקיימת ימים שלמים ממים ואוויר. מאחר שהיא צורת החיים הגבוהה היחידה המוכרת שעושה זאת, צריך לקרוא מין על שמה.
דוד ג'וליאן סיפר לי פעם איך הפסל והצייר אלברטו ג'קומטי אמר שלפעמים רק כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הגוף כולו. בהתחלה עשוי להתקבל הרושם שאתה מגביל את עצמך, אבל כעבור זמן מה אתה מבין שאם יש לך חצי סנטימטר ממשהו, יש לך סיכוי טוב יותר להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמים כולם.
אמא שלי לא בחרה בעלה או בראש. היא בחרה באבא שלי, וכדי להיאחז בתחושה מסוימת, הקריבה את העולם."

גם אני ניסיתי לקרוא את חיים קטנים, בעמוד 180 פרשתי מעייף
סוחט ולא התחברתי כלל, אשמח להעביר למי שמעוניין

יש ספרים שמספרים את סיפור חייו של אדם, ויש ספרים שמספרים את סיפורו של עולם שלם. העולם של אתמול של סטפן צווייג, הוא גם זה וגם זה.

צווייג לוקח אותנו אל וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם שנראה אז יציב, בטוח בעצמו, משוכנע בקדמה. עולם של תרבות, של מוסיקה, של ספרות. עולם שבו נדמה היה שהעתיד רק ילך וישתפר. אך כל זה עומד להיעלם.

אחד הדברים המעניינים ביותר בספר הוא שצווייג אינו מתמסר רק לנוסטלגיה. יש בו גם מבט ביקורתי חד. הוא אינו מהסס להאיר את הפגמים של אותו עולם "נאור", במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך שבה גדל.

כשהוא מתאר את שנות לימודיו בתיכון, התחושה כמעט חונקת. מדובר במערכת נוקשה, היררכית, כזו שמקדשת שינון על פני סקרנות. המורים אינם מעודדים חשיבה עצמאית אלא דווקא מגבילים אותה. התלמידים נדרשים להתאים את עצמם לתבניות קבועות, והיצירתיות, זו שהייתה יכולה להצמיח דור שלם של יוצרים, נדחקת לשוליים במקרה הטוב או מדוכאת לחלוטין במקרה הפחות טוב.

יש משהו מפתיע בביקורת הזאת. דווקא מתוך אותה וינה שנחשבה לאחד ממרכזי התרבות הגדולים של אירופה, מצטיירת מערכת חינוך שמתקשה להכיל רוח חופשית. אולי זה גם אחד ההסברים לפרדוקס הגדול של התקופה: תרבות עשירה ומבריקה, לצד מבנים חברתיים נוקשים ומגבילים.

אני חייב להודות כי הפרק הזה שבו הוא כותב על מערכת החינוך, נגע בי במיוחד. וכאן בא גילוי נאות: השנים שבהן הייתי בתיכון לא היו פשוטות עבורי (בלשון המעטה), ולכן היה לי קל מאוד להזדהות עם התחושה שצווייג מתאר: התחושה של מערכת שמבקשת ליישר, לצמצם, לעיתים אפילו להשתיק ובכלל לא לראות את האדם שמאחורי התלמיד. צוויג החזיר אותי שנים רבות לאחור אל השנים הקשות שלי בתיכון, אך יש משהו כמעט מנחם בגילוי הזה שגם אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 הרגיש כך, ושהדרך שלו אל הכתיבה עברה דווקא דרך ההתנגשות עם המסגרת.

בתוך העולם הזה פוגש צווייג גם דמויות מפתח, ואחת הבולטות שבהן היא דמותו של בנימין זאב הרצל. המפגש עם הרצל אינו רק אנקדוטה ביוגרפית, הוא מציג רגע מרתק שבו אינטלקטואלים יהודים באירופה מתחילים להתמודד עם שאלות של זהות, לאומיות ועתיד. צווייג מתאר את הרצל כדמות כריזמטית, כמעט גדולה מן החיים, אך גם כמי שמייצג תפנית דרמטית בתולדות היהודים באירופה. וככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה התחושה הזאת הייתה מוצדקת.

מלחמת העולם הראשונה שוברת את האשליה. העולם הישן מתחיל להתפורר, ומה שנראה כמציאות יציבה מתגלה כמשהו שברירי מאוד. בהמשך, עם עליית הנאציזם, הקריסה כבר מלאה. צווייג, שהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות האירופית, מוצא את עצמו פליט, אדם ללא בית וללא שורשים ברורים.

אבל אולי מה שהופך את הספר לכל כך חזק הוא לא רק הסיפור ההיסטורי, אלא גם הידיעה באיזה רגע הוא נכתב. צווייג סיים את הספר זמן קצר לפני שהוא ואשתו שמו קץ לחייהם. לא מצאתי בספר רמז לעתיד לקרות, אבל קשה שלא לחוש שהוא נכתב מתוך תודעה של פרידה. לא רק פרידה מעולם שנעלם, אלא גם פרידה אישית, שקטה מאוד.

קראתי במהלך השנים לא מעט מספריו של צווייג, ורובם נוגעים בנפש האדם, ביצרים, בפחדים, ברגעים הקטנים שבהם אדם נבחן מול עצמו. דווקא משום כך, העולם של אתמול הוא ספר שונה. אין כאן עלילה במובן הרגיל, אלא מבט רחב, כמעט היסטורי, על תקופה שלמה. ובכל זאת, גם כאן ניכרת אותה רגישות אנושית עמוקה, אותה יכולת נדירה שלו להבין בני אדם, רק שהפעם, האדם שהוא מתבונן בו זה הוא עצמו, ובמקביל להתבוננות בעולם שבו הוא חי.

אין לי ספק כי עוד אשוב לקרוא בספר הזה פרקים נבחרים.

את רוצה ספר שישבור לך את הלב לאט, בעדינות, ואז ישבור אותו שוב, וידרך עליו, רק כדי לוודא?

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

אין תאריך תפוגה על הצורך בעזרה או צורך באנשים אחרים. לא מגיעים לגיל מסוים וזה נפסק.

עלילה:
ארבעה חברים שאפתנים בניו יורק, ואחד שנושא ומתמודד עם טראומה מתקופת הילדות.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה, בקושי רקע

דמויות מעוררות: אמפתיה-כואבת, אינסטינקט-מגונן, אמפתיה-מכלה, היקשרות-טראגית, כעס-ותסכול

וייב: מערער, אפי, מרסק

טון: מהרהר, יומיומי, בוגר

רומן רחב וחסר רחמים; חקירה מתמשכת וחסרת פשרות של טראומה, הרס עצמי וגבולות אהבה מול נזק בלתי הפיך. דגש על בלתי.

אהבתי מאוד

ככל שהרומן מתקדם, הוא מתכנס לתוך נפש של דמות אחת ומאפשר שקיעה - כמעט פיזית - בהישרדותה; אינטימיות כאב כמעט בלתי נסבלת. הספר מעורר הרבה מחשבות על טראומה, ועל המשמעות של אהבה, וחברים, ומשפחה. על מה מספיק, ומה חסר סיכוי. הסיפור סוחף, עמוק, קריא, מטלטל. מעט דמויות; הרבה פרטים. דיוקן מלא רוך של אהבה נטולת תנאים ומשפחה חדשה מול חושך מוחלט.

אבל כדאי שתדעי

הרומן גרפי, ולא חוסך בתיאורים של התעללות, פגיעה עצמית והרחקת חברים; אולי תמצאי את זה מניפולטיבי, אולי תרגישי שזה מתיש, אולי תסכימי עם הביקורות שהספר הוא פורנוגרפיה של סבל.

שורה תחתונה:

הדעות סביב הספר חלוקות, ואני שייך למחנה האוהד. הרעיון הבסיסי מקורי ומעורר מחשבה. הסיפור כתוב היטב, והאינטימיות עם הדמות הראשית מוחלטת.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - חיים קטנים https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%99%d7%9d/

הצהרת ב.מ.:
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט. אבל אתמול היה לי משהו הזוי, שאני חייב לשתף. שוחחתי עם מישהי בוואטסאפ על הספר הזה. ובין השאר שלחתי לה שתי הודעות. ההודעה הראשונה ארוכה (שלא אכתוב כאן בגלל ספוילרים) אבל היא -> כללה -> הרבה -> חצים (כתבתי מהלפטופ). ההודעה השנייה היתה: "כאן: לא ממש." הבחורה האשימה אותי שהצ'אט כתב את ההודעות האלה, לא הייתה מוכנה לסגת מהדעה הזאת, וגם האשימה אותי בגזלייטינג. מישהו צריך לכתוב מחקר על הפרנויה סביב ב"מ. וכדאי להשתמש ב-chat כדי לעשות את זה.

אין ספוליירים ממש בביקורת שלי, אבל יש התייחסות מסוימת לעלילה בחלק האחרון של הספר, כך שזוהי אזהרה למי שלא קרא את הספר


הספר "חיים קטנים" הוא לא ספר קל, ואת זה אפשר להבין כבר מהעטיפה. מצד אחד, הוא כתוב מצוין, בשפה שמושכת את הקורא פנימה לעולם הדמויות ככה שהתקשיתי להפסיק לקרוא גם כשהעיניים כבר התעייפו. מצד שני, החלק האחרון של הספר הותיר, לפחות אותי, בתחושת תסכול.

הספר עושה עבודה טובה בלהראות את הנזק שסוחבים אנשים מצלקות בילדות. הסופרת ארגה סיטואציות ויחסים בין אישיים שמראים כיצד אנשים מונעים מטראומות וכאב ונופלים לדפוסי התנהגות חוזרים שלא תמיד מייטיבים איתם. כל הדמויות הראשיות בספר נמשכות אחת לשנייה מצרכים פנימיים שמפורטים בספר בצורה בהירה.

יש המון סצינות קשות בספר, אבל מה שחסר, לדעתי, הוא שינוי והתקדמות, שיצדיקו את הסבב האינסופי ומפורט של כאב. הסופרת יצרה דמויות מעניינות ומורכבות, יצרה להן בסיס טוב לקראת המערכה האחרונה של הספר ואז החליטה על אירוע טרגי מסויים שאין לדמויות שליטה עליו וגזלה מהן את האפשרות להתפתח אורגנית.

בסיכומו של דבר, "חיים קטנים" הוא ספר טוב אבל עצוב שמכה בקורא עם פטיש ללא הרף. אמנם הסבל מתרחש בעולם פנטזיה של גברים נאים ונחשקים עם הצלחות מקצועיות מטאוריות, עושר נצבר ודירות מפוארות, אך הוא עדיין חד ואלים ומחריד ועצוב. אני שמחה שקראתי את הספר, אבל בטקסט כל כך ארוך ומפורט רציתי לחוות משהו מעבר לייאוש, וזה לא קרה. הסופרת מסובבת את הדמויות במעגלים ומסיימת במסקנה העצובה שאיקס שווה איקס, דבר לא משתנה.

סיימתי את הספר או שהספר סיים אותי?