אף פעם לא הצלחתי להגדיר לעצמי למה ספר מסויים הוא נפלא בעיני. למדתי מספיק עלי כקוראת כדי לדעת מה חייב להיות בספר שאוהב: חייב להיות שם סיפור. הוא צריך לגרום לי להאמין בו. ויש עוד משהו, שאני לא יכולה להגדיר, בערך כמו התבלין שעושה את המאכל.
"אנשים אוהבים כשמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים. הם יודעים עליך משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות..."
המספר הוא טרונד שהוא בן 67, שאיבד את אשתו שלוש שנים קודם בתאונת דרכים, קנה לו בית מבודד דורש שיפוץ בקצה נורבגיה, בלי למסור לאף אחד את הכתובת, בלי טלפון, רק הוא והכלבה המעורבת שאימץ לו. ולאט לאט נחשף סיפורו על מה שקרה לפני 52 שנה, כשהוא היה בן 15 ויצא עם אביו לנופש בכפר דומה, בקיץ של 1948, שנים ספורות אחרי המלחמה ושחרור נורבגיה מהכיבוש הגרמני. תאור הקיץ ההוא, בו טרונד מבין רק את הפשָט של מה שמתרחש לעיניו, ואינו יודע שהקיץ הזה יקבע את המסלול בו יתנהלו חייו מאז עד המוות, שזה הקיץ בו תישלל ממנו הבחירה.
זה ספר על גברים: רעיות, אחיות, אהובות ובנות, הגם שהן קיימות אינן נוטלות חלק בסיפור. הגברים בעבר ובהווה עוסקים בדברים של גברים: הם חוטבים עצים, מעבירים בולי עץ למנסרה, הם מפלסים דרכים ורוכבים על סוסים. היחסים בין האב לבן מושכים ומעוררים קנאה: מערכת יחסים שיוויונית, חברית, הצעיר מעריץ את אביו והאב מוכן להשתטות לעיני בנו, בלי לחשוש שזה יאבד מהערכתו כלפיו. בספר הזה הרגשתי כחלק מהסיפור: יער עצי הלבנה והשלג על הקרקע היו נוף ילדותי, והאיש הקשיש והשתקן שבחר בבית מבודד במקום לעבור ל"דיור מוגן" ולהנות מחוגי מלאכת יד והתעמלות, היה אחי.
הביקורת של מירית היא זו שכיוונה אותי לספר הנפלא הזה (תודה רבה!) הספר נגע בי בדרכים רבות, שרק את חלקן אני יודעת להגדיר. ומה שאמר האב לבנו "אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו" הוא האמת הצרופה, ונכון בישראל, כמו בנורבגיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
