אני לא אוהבת לקרוא על אנשי העולם התחתון - אפילו אם קוראים להם "משפחה" או "מאפיה". מהרגע שהפשע מתבצע על ידי אירגון זה פשוט משעמם אותי. לכן לקח לי זמן להיכנס לספר הזה המתחיל בתאור מדוקדק ודוחה של פעילות של אירגון פשע העוסק בהפצת סמים (אני מניחה שהתאור האמין הוא פרי עטו של ביורג הלסטרום, החצי-העבריין-לשעבר של צמד הכותבים של הספר הזה). מכל מקום אחרי ההתחלה החורקת הספר הפך מותח ביותר, ולא עצרתי עד הסיום.
הספר עוסק למעשה בהגדרת הפשע. הוא בודק את האסור והמותר לגבי היחיד הפושע ולגבי הרשות. כל אזרח שהיה מרשה לעצמו לקשור קשר, לבצע עבירות חמורות, להעלים עדויות, ולרצוח היה נעצר מיידית. המשטרה - ורשויות המדינה השונות - מרשות לעצמן את כל אלה בשם "טובת הציבור", בלי למצמץ. ואנחנו אומרים "מה איכפת לנו שעבריינים רוצחים האחד את השני"? ולא שמים לב שהדילוג הזה בין שמירת טובת הציבור לבין פעילות עבריינית יבוא תמיד על חשבוננו, גם אם לא נדע עליו כלום.
הסיפור הוא על עבריין קטן שהפך סוכן סמוי של המשטרה וחדר לתוך אירגון פשע. תפקידו הוא סודי, ובשביל לבצע אותו עליו לעשות כל מיני דברים שנמצאים בתחום האפור, בין פשע ללא-פשע. הוא גם חושב שהוא לא סומך על אף אחד, אבל בסופו של דבר הוא סומך על הגורמים הלא נכונים. הסיפור מותח מאד, למרות שאפשר לנחש את סופו. הצורה בה הוא כתוב גורמת לקורא לא להניח את הספר מהיד עד סופו.
שני כותבים כתבו את הספר הזה. האחד עיתונאי לשעבר האחר עבריין לשעבר (בדימוס, בטח שבדימוס. לא ניתן פה פיתחון פה לעבריין אמיתי...) והוא כתוב בסדר וכאמור מותח. הוא חשף עבורי כמה אמיתות: 1) אני שמחה לראות שמישהו דופק את השיטה, אני בטוחה שגם אתם..... 2) אולי יש משהו במחשבה האמריקאית על קונספירציה של הממשל? עובדה, גם בשבדיה... 3) החוק בשבדיה אינו מתיר לצבא להתערב או להזיק לאזרחים שלא בשעת מלחמה. תגידו, איך הם מסתדרים שם?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
