שמתם לב שילדים אמריקאיים הם התגשמות השאיפות של כל הורה? תקראו בספרים, תראו סרטים וסדרות: הילדים תמיד חכמים - בטח יותר חכמים מהוריהם - הם תמיד יפים ומתוקים, מחונכים נהדר ולא מתחצפים. תמיד אני מצטערת בשבילם שזכו בהורים שלא מגיעים להם. דמותה של אנסטסיה אינה שונה ממה שהותווה בתרבות האמריקאית: היא חכמה, משתפת פעולה ("את רוצה שאביא את הצלחות לשולחן?") ואם היא מאתגרת את הוריה ברעיונות שכל הורה אחר היה מתחיל לצרוח, הם מתייחסים אליה בנועם ובסבלנות, כי הם יודעים שיש להם ילדה אמריקאית! היא לא תשנה את דתה, תשנא את אחיה שעוד לא נולד, תקבל בחילה מסבתה הזקנה, או תביך את אבא שלה בשיעור באוניברסיטה. היא תהיה "בוגרת" ותקשיב להסברים של הוריה ואפילו תפסיק באיזה שלב לשנוא את המורה שלה.
חיפשתי איזה ספר לאתנחתא שמתאימה למחלה, ולקחתי את הספר הזה שקניתי בעיקר בזכות הסופרת. אנסטסיה היא ילדה ממושקפת בת 10, יודעת פחות או יותר מה היא רוצה, וגם מעלה את זה על הכתב. היא חיה עם זוג הורים מאותגרי חינוך, שקיבלו במתנה ילדה שמצליחה לחנך אותם בנועם ובתקיפות, ככה, בלי שירגישו. לויס אכן מעלה דילמות שילדה יכולה להיתקל בהם כשהיא בת 10, ועוד כמה שהיא תחכה קצת עד שתיתקל בהן.
לויס היא סופרת עטורת פרסים לספרות ילדים, כותבת היטב ובאמת מצליחה לעסוק בנושאים שיכולים להטריד ילדה בת 10. ניכר שהיא אוהבת ילדים (טוב, לא חוכמה: ילדים כמו אנסטסיה וג'ונס מ"המעניק" גם אני אוהבת) הפגם שמצאתי בספר הוא כתיבה קצת פחות מדי דרמטית: הדברים מתקדמים להם בנחת, שום משבר רציני אינו מאיים על שלוות נפשן של הדמויות. הורים ומורים כנראה יאהבו. ילדות שקטות ומחושבות יזדהו כנראה עם הדמות. אבל השובבות, אלה שמעדיפות לפעול ולא לקרוא על פעולה? אני אתן אותו מתנה לאחת כזאת ונראה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
