לפעמים אתה בן שבעים ושמונה פתאום. ידיך רועדות כשאתה פותח את עיתון הבוקר, וללא המשקפיים אתה לא יכול לפענח את הכותרות. התרופות של הבוקר, גלולה צהובה ושתיים לבנות, ממתינות לך ליד התה המצטנן לאט. אליס תבוא היום. בשלוש. אתה נושא אל השעון עיניים מצפות (שעון גדול עם מחוגים בצורת חצי מתכת חדים) אבל השעה רק עשר וחצי. העיתון לא מעניין אותך, לאמיתו של דבר, ואתה מניח לו להישמט אל השולחן ובוהה נכחך. השעה עשר שלושים ושתיים. השניות חולפות.

לפעמים את אישה צעירה, עם עיניים עייפות ושיער כהה חלק, ארוך, שנתפס בדלת הדירה שלך כשאת נכנסת וטורקת אותה מאחורייך. היום היה ארוך כל כך והלילות אינם יותר קצרים. את חולצת נעליים כבר בדלת ומטילה את עצמך על הספה הכחולה, מניחה ללאות להתפוגג לאט, מתענגת על הרפיון המוחלט באיברים. הדופק שלך הולם באוזנייך. הטלוויזיה עדיין פועלת על איזה ערוץ חדשות ולרעש יש אפקט מנחם, והשלט ממילא רחוק מדי. מה יש במקרר? יש משהו במקרר? משתעשעת ברעיון להזמין שוב פיצה את נשארת לשכב בלי תנועה. את צריכה להחזיר צלצול לג'ינה ולעבור על טפסי המס ועוד משהו שכבר שכחת אבל זה יחכה. את מתמתחת, מפהקת וצונחת שוב לאחור. השמש מטילה פסים של אור בוהק על השטיח והאבק רוקד בהם מתהולל. הכל יחכה.

לפעמים עוד לא ברור מי אתה אבל אתה עומד על איזה גג של בניין, נוף אורבני אפור ושוקק, עיר גדולה כלשהי. המוני גורדי שחקים. הרוח עזה ופראית ויש מישהו שם לצדך, והוא אומר משהו שאתה לא יכול לשמוע, ועיניו עצובות כל כך. הוא מזכיר לך את פרד ואתה תוהה למה, ומי זה פרד בכלל; ואוך כמה שאתה שונא את הספרים האלה שפשוט זורקים אותך אל תוך סיטואציה ומצפים שתבין לבד.

לפעמים את פשוט מתה שיהיו לך גם אופניים כאלה עם פעמון. גם לג'ימי מקסוול יש אופניים עם פעמון וגם לאלישה וכולם והפעמון הוא בצבע כסף כזה, ואלישה מרשה לך לגעת אבל לא לצלצל. ואמא אמרה שזה מאוד יקר ואבא אמר ביומולדת וספטמבר זה עוד מלא מלא זמן וגם בכלל האופניים של אלישה ילכו לאיבוד בספטמבר. באמת. ככה לוני אמר כשאלישה אמרה ש - את לא יכולה לספר מה אלישה אמרה כי זה סוד, ואת לא מגלה. מצאת היום זחל בגינה. שמן כזה ולבן. בטעות דרכת עליו עם המגפיים הוורודים (עם הכוכבים בקצה של השרוך) והוא עשה כזה קרעכצ וזה היה מגניב. אבל אמא אמרה שזה לא יפה וזה עושה לה צמרמורת אז את נורא נזהרת לא לדרוך על הזחל השני שהיה באמבטיה. ומחר יהיה ריתמיקה ואולי יהיה תורך בקסילופון?

//

לפעמים, לעתים נדירות יותר ויותר, מגיע ספר שגורם לך לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר. לאהוב את מה שהוא אוהב, גם אם לא הכרת בכלל אוכל יווני או מוזיקת מטאל; לעשות את מה שהוא עושה, גם אם לעולם לא היית מקעקע היפוגריף על הכתף; לחלום איתו, לפחד איתו, לבכות איתו, להיות הוא עד ליבלת על הזרת של רגל שמאל.
הספר הזה הוא אחד הספרים האלה, וככזה, הוא נהדר. לכו תהיו אנסטסיה.

שמתם לב שילדים אמריקאיים הם התגשמות השאיפות של כל הורה? תקראו בספרים, תראו סרטים וסדרות: הילדים תמיד חכמים - בטח יותר חכמים מהוריהם - הם תמיד יפים ומתוקים, מחונכים נהדר ולא מתחצפים. תמיד אני מצטערת בשבילם שזכו בהורים שלא מגיעים להם. דמותה של אנסטסיה אינה שונה ממה שהותווה בתרבות האמריקאית: היא חכמה, משתפת פעולה ("את רוצה שאביא את הצלחות לשולחן?") ואם היא מאתגרת את הוריה ברעיונות שכל הורה אחר היה מתחיל לצרוח, הם מתייחסים אליה בנועם ובסבלנות, כי הם יודעים שיש להם ילדה אמריקאית! היא לא תשנה את דתה, תשנא את אחיה שעוד לא נולד, תקבל בחילה מסבתה הזקנה, או תביך את אבא שלה בשיעור באוניברסיטה. היא תהיה "בוגרת" ותקשיב להסברים של הוריה ואפילו תפסיק באיזה שלב לשנוא את המורה שלה.

חיפשתי איזה ספר לאתנחתא שמתאימה למחלה, ולקחתי את הספר הזה שקניתי בעיקר בזכות הסופרת. אנסטסיה היא ילדה ממושקפת בת 10, יודעת פחות או יותר מה היא רוצה, וגם מעלה את זה על הכתב. היא חיה עם זוג הורים מאותגרי חינוך, שקיבלו במתנה ילדה שמצליחה לחנך אותם בנועם ובתקיפות, ככה, בלי שירגישו. לויס אכן מעלה דילמות שילדה יכולה להיתקל בהם כשהיא בת 10, ועוד כמה שהיא תחכה קצת עד שתיתקל בהן.

לויס היא סופרת עטורת פרסים לספרות ילדים, כותבת היטב ובאמת מצליחה לעסוק בנושאים שיכולים להטריד ילדה בת 10. ניכר שהיא אוהבת ילדים (טוב, לא חוכמה: ילדים כמו אנסטסיה וג'ונס מ"המעניק" גם אני אוהבת) הפגם שמצאתי בספר הוא כתיבה קצת פחות מדי דרמטית: הדברים מתקדמים להם בנחת, שום משבר רציני אינו מאיים על שלוות נפשן של הדמויות. הורים ומורים כנראה יאהבו. ילדות שקטות ומחושבות יזדהו כנראה עם הדמות. אבל השובבות, אלה שמעדיפות לפעול ולא לקרוא על פעולה? אני אתן אותו מתנה לאחת כזאת ונראה.

גיל עשר הוא גיל מתעתע. מצד אחד, נראה שאתה רק ילד, אפילו לא "מתבגר". אפילו לא נכנס להגדרה הרשמית של "בן עשרה". מן הצד השני, אתה מתחיל להסתכל על העולם, על הסובב אותך, ועל עצמך, להשוות ולחשוב. כך שזה למעשה גיל מאוד בוגר. לא קל להיות ילד (או ילדה) בגיל עשר. גם לא קל להיות הורה של ילד בגיל הזה.

בספריה ביקשו שאקרא את הספר ואחווה עליו את דעתי, כי הוא ספר ששייך "לגיל הבעייתי" כהגדרת הספרנית, כלומר השנתונים שבין 10 ל-12, אלה המאכלסים ילדים שקוראים מהר והרבה, אבל לא מכל דבר. צריך למצוא משהו שהוא לא ילדותי מדי ועם זאת לא בוגר מדי. משהו מדויק.

אז קראתי. אנסטסיה היא ילדה בת עשר, בת יחידה, אבל לא לזמן רב כי בתחילת הספר היא מתבשרת שאמא שלה בהריון, והיא (כלומר אנסטסיה) לא מאוד אוהבת את הרעיון. חוץ מזה יש עוד דברים שהיא לא אוהבת, כמו למשל השם שלה. כאן, למשל, ממש הזדהיתי. גם אני לא אהבתי את השם שלי כשהייתי בת עשר. וגם עכשיו אני לא מתה עליו. אלא שאנסטסיה מנסה דרכים יצירתיות כדי לקבל את האפשרות להוסיף שם, כמו למשל להפוך לקתולית.

זהו, ספר חביב, קליל וקריא מאוד. ילדה בת עשר עם כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לה, היומן שהיא כותבת, ורשימת הדברים שהיא אוהבת ושונאת. אם משווים לילדה מפורסמת אחרת - רמונה של בברלי קלירי, אז רמונה הרבה יותר אימפולסיבית ושובבה, בעוד אנסטסיה חושבת המון על דברים ומנתחת אותם, ולכן בפועל עושה פחות שטויות.

אני יכולה להבין את ההסתייגות של הספרנית ביישוב דתי מספר שיש בו פרק שמוקדש לעיקרי הדת הקתולית (ברמה של ילדים בני עשר). כמו כן היו לטעמי קצת יותר מדי רמיזות מיניות שמעבר לגיל. אבל זה בקטנה. ואם כבר בקטנות, או בקטנוניות: אבא של אנסטסיה בן 45. אמא שלו, סבתא של אנסטסיה בת 92. אני יודעת שיש נשים שילדו בגיל 47, לא יודעת כמה כאלה היו לפני חמישים שנה, ולי זה הפריע.

למעוניינים - מומלץ לקריאה וחביב. גופן גדול ומנוקד, 111 עמודים.

ספר טוב....