שנת 2006 בספרים

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי.

הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת.

היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם.

שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן.
אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר.

הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה.

במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו.
אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי.

המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו.

המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד.

בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה.
זהו הרגע שמשנה את הכול.

המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה.
העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע.

האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי.

במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב.

הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי.

גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית.

המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא.

כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית.

עוד מחזה נהדר של יוצר ענק.

מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

ספר חווייתי יש לי זכרונות טובים ממנו ממליצה מאוד למי שאוהב מסתורין והרפתקאות בתוספת כישוף, אחד הטובים:)

הספר הזה החזיר אותי לתקופה הסטודנטיאלית בטכניון, בשנות העשרים של חיי (יותר מדי זמן עבר מאז).

בפרספקטיבה של מי שבזמנו היה ירוק לחלוטין באקדמיה, המתרוצץ בין הרצאות בקורסי המבוא בכימיה, סטטיקה, פיסיקה, לבין תרגולים של קורסי המתימטיקה למיניהם, אני עדיין זוכר את המחשבות שעלו בי מדי פעם תוך כדי התרוצצות במסדרונות בנין אולמן אשר שקק ערב רב של סטודנטים מהשנה הראשונה מכל פקולטה אפשרית כמעט: מחשבות לגבי המרצים. איך נראים חייהם, מה המשמעות של להיות שנים באקדמיה, כדרך חיים, כמשלח יד, תוך עיסוק במחקר ובכתיבת מאמרים באופן קבוע.
אין ספק כי אז, לפחות בעיני הצנועות, היה גלום בחיים כאלו זוהר נוצץ. טעיתי לחשוב כי תפאורת המדשאות המוריקות, השקט, היעדר הלחץ לכאורה, השביל המוביל לבריכת השחייה האולימפית, היא ערובה לחיים שקטים ונטולי מהמורות – עבור אנשי הסגל והמרצים.

מאז, למדתי דבר מה או שניים וברור לי כי לכל תמונה יש את רבדיה הנסתרים. הללו, באים לידי ביטוי בצורה בהירה בספרה של מאיה ערד.
ערד, שחיה בארה"ב, קרובה לאקדמיה. היא מרצה בעצמה ובן זוגה הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע – הפקולטה בה מתרחשת עלילת הספר באוניברסיטה הדמיונית "רדוודס". הסיפור דן בתחרות על תקן המתפנה לאיוש בפקולטה, בין המתמודדים השונים וחושף תוך כדי כך את מכלול החיים מבפנים – הן של אנשי הסגל , הסטודנטים, משפחותיהם וכמובן המועמדים עצמם.

שבע מידות רעות, הן שבע נגזרות של הספר כאשר כל מידה עוסקת בגיבור אחר של אותו הסיפור. העלילה מובאת בכל פעם דרך זוית ראייתו של מי שמתמקד בו הפרק הספציפי של המידה הרעה:

איטיות – אלן מקנלי, ד"ר להיסטוריה של המדע אשר מתמודד על תקן העומד להתפנות באוניברסיטת רדוודס. מקנלי הוא מוכשר ויסודי, אולם לוקה באיטיות באופן כרוני כמעט בכל תחום בחייו. הוא מאוים מאחד מעמיתיו במכון קנדל בו הוא נמצא כעת – ד"ר יואב עברון, ישראלי המתמודד אף הוא על אותו התקן, כך מסתבר למקנלי בדיעבד.

שנאה – יוהנה פהלר, מהווה שם נרדף למקצוענות ומצוינות אקדמית, ויחד עם זאת היא מטילה מורא על הסטודנטים שלה, עמיתיה לסגל האקדמי ואף על ראש הפקולטה. מסתבר כי השנאה בכלל ולאנשים מסוימים בפרט משחקת תפקיד מרכזי בחייה. ולמרות הכל, גם היא נמצאת במסע מתמשך למציאת אהבה.

בטלה – ליסה בנדר, פרופסור מן המניין בפקולטה להיסטוריה של המדע ברדוודס אשר למרות היותה בעלת ותק של עשור בפקולטה ולאחר שקיבלה קביעות, עדיין נלחמת על מקומה ועל הכרה מקצועית בקרב עמיתיה. חייה האישיים מתנהלים בעצלתיים, והיא מנסה לנצל את הגעתה של לינדה, אחת המתמודדות על התקן שהתפנה כדי לשנות משהו בהם, כך שיהיו מאושרים יותר.

בורות – אנה-בל לי, אחת המתמודדות על התקן לאיוש ברדוודס מפלסת את דרכה באקדמיה באמצעות קשריה החברתיים ומיומנות בפוליטיקה ארגונית, ולאו דווקא בהסתמך על כישוריה האקדמיים. התנהלותה, כפי שנחווית על ידי הקוראים היא מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות של ממש. הפער הגדול בין המציאות לבין פרשנותה של לי את המציאות מגלם מצבים שכאלו למכביר.

כפיות טובה – דאג פישר, פרופסור מזדקן ברדוודס אשר נמצא בתהליכי פרישה, מסרב להשלים עם עובדת היות עתידו בעברו. גם הוא, מחפש אהבה, טווה בדמיונו תסריטים שונים הרחוקים מן המציאות לגבי סיכויים לחיי זוגיות עם אישה צעירה ממנו באופן שעבורנו כצופים מהצד, הוא משעשע. ולמרות הכל, ברגע האמת, הוא יודע לחזור אל עצמו ולהפוך שוב לרלוונטי.

קנאה – יואב עברון, אף הוא מתמודד על התפקיד, הוא מחונן מגיל צעיר אשר את התואר במתימטיקה סיים בעודו בתיכון. לכאורה, לא חסר לו כלום בחייו: הכרה, זוגיות, קריירה אקדמית מוצלחת. ואולם, החיים עבורו אינם פשוטים כלל ועיקר כאשר אלמנט הקנאה מרים ראש ונוטל בהם תפקיד של ממש.

חמדנות – זו המידה הרעה אשר בפרק המוקדש לה נקשרים הקצוות הפתוחים. כמו כל דבר בחיים, אין שחור ולבן, להיפך – הכל אפור. לא פעם, פרשנותנו לדברים, כמו זו של הגיבורים היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן. נראה כי המערכת כולה, ולא רק אנשים בודדים, מונעת מחמדנות של יוקרה וכוח.

ספר שהתקשיתי לעזוב בבית, הוא ליווה אותי בדרכים ולא החמצתי הזדמנות, ולו של דקות, "להגניב" עוד עמוד. כתיבה משובחת, קולחת, מסקרנת, עשירה, מלאת הומור שהופכת אותו לחוויה שאינך רוצה שתסתיים.

מעל שנתיים וחצי...לעזאזל. לא הצלחתי לצאת מהקיבעון, לשבור את המעטה ששאב אותי אליו ומנע ממני לקרוא. היו הסכתים, היו רשימות מוזיקה, תכניות טלויזיה, כתבות עיתון, מאמרים אבל ספר חי ושלם? יותר מידי זמן לקח לי לחזור לחיים ובסוף הצלחתי, בחרתי בספר לא קל ואפילו מאתגר אבל צלחתי את האתגר ואפילו נהניתי.
אורי כהנא לא הלך בשדות; אורי יפה הבלורית והטוהר, הבן הבכור של הקיבוץ 'גת העמקים', הילד בו תלו תקוות האבות המייסדים אבל כבר בהיותו תינוק חלה האכזבה הראשונה עת רותה, אמו, שחששה ממחלות חסרות מרפא נסה עמו לעיר הגדולה למספר שנים, בניגוד למחשבה להשאר ולהתמודד עם הקשיים והפחדים, ושם הם חיו מספר שנים ושם התחילה לבגוד באביו וילי, תחילה אפלטונית ומאוחר יותר כשתחזור לקיבוץ עם אורי הילדון תכיר ותבגוד בו פיזית ואף אחד לא ידבר ואף אחד לא יזיז גבה כי הקבוץ הוא מעל הכל, לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ אבל זאת רק תחילתה של סדרת בגידות והאתוס הקיבוצי המקודש בו החברה קודמת לפרט נפרצת פעם אחר פעם: רותה בוגדת במקדש המשפחתי הטהור ונותנת דרור לתשוקותיה, וילי מקריב את עצמו ואת משפחתו על מקדש התנועה הציבורית והיישוב היהודי ובוגד באתוס משפחתו וע"כ יוצא לכל מיני שליחויות מרובות ועקלתניות ומאפשר את בגידת של רותה. אורי בוגד ברצונות הקבוץ ומתערה ומתאהב דווקא במיקה, ניצולת השואה שברחה מאירופה והתגלגלה דרך קבוצת נערי טהרן לא"י, ומיקה היא האנטיתזה המוחלטת לצברית הארץ הישראלית: היא איננה יפה ואיננה רזה, היא חולקת על כל דעה והחלטה, עוברת מענף עבודה לענף עבודה ולא מוכנה להקריב את עצמה או את מחשבתה לתנועה הקיבוצית, היא הנטע הזר ודווקא בה מתערה נפשו של אורי אבל גם בה הוא בוגד, נער שגדל בחברה קיבוצית, בלינה קבוצתית שהפכה אותו לגבר חסר רגשות שכל מה שמעניין אותו זאת הגשמה עצמית אגואיסטית בעבודה חקלאית, בשירות ביטחוני והוא לא שם לב לרגשותיה של מיקה או למחשבותיה, הוא אמנם הוגה בה יומם ולילה אבל הדחף שלו הוא גופני ומיני ומאוחר מידי הוא מתחיל להיות ער למצוקותיה, לקושי הנפשי שלה בהיותה זרה בארץ לא שלה, בקיבוץ לא שלה, מאוחר מידי... אז אורי לא הלך בשדות; הוא נכח בהם בכל שלב ושלב עת חזר מלימודיו, עת עבד במשק, עת קשר נפשו בפלמ"ח אבל אורי לא הלך בשדות.
משה שמיר כתב את הסיפור בשנת 1947, שנה מאד מוקדמת להעביר ביקורת על התנועה הקיבוצית שאז היתה בשיאה בבבניית גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הקרובה לקום, אנשיו היוו את חוד החנית בגופי הביטחון הרשמיים והלא רשמיים של הצבא שעתיד לקום זה מקרוב ולאורך השנים הקוראים והמבקרים הללו את הספר, ואולי בצדק, כי הם התמקדו בהקרבת הפרט למען ההתיישבות והביטחון שהתנועה הקיבוצית תרמה למדינת ישראל.
אבל...הספר הוא גם שבירת אתוס ומיתוס! חברה שהתגאתה לאורך שנים רבות בהדחקת הפרט למול החברה, בקליטת עולים ובשילובם במפעל ההתיישבות והביטחון חושפת כאן את פרצופה, את האליטזם של מי שחושב שיודע טוב יותר מה טוב עבורך. הנער הצברי, תוצרת מערכת החינוך שמוכשר רק לחשוב על גאולת הקרקע, על מכונות חקלאיות, על תנובת השדה ועל הביטחון המשמשך אבל כשל בהבנת האחר ששונה ממנו, כשל בהבנת רגשות ותלהות של אלו ששרדו שואה ורק וילי, שהתגייס לצבא הבריטי לכאורה ממקום של שליחות אבל בעצם נס מאשתו בנפרד ומהלחישות בקיבוץ מאחורי גבו כששב לקיבוץ לביקור, לאחר מספר חודשים, מתפקח ומבין שהכל הבל הבלים, שיש דברים חשובים יותר מחלקה ג' בה צמח התירס שלא נקטף או הטרקטור החדש שנרכש למטע. אז כל מהללי הסיפור והאתוס והמיתוס שראו בדמות הצבר האולטמטיבי, יפה הבלורית והטוהר שמקריב את עצמו למען הכלל, למען חייליו, צדקתם אבל גם טעיתם בגדול.
אהבתי את העלילה, אהבתי את מיליוני המחשבות וההתחבטויות, חולפות ושבות בדמויות של אורי, של מיקה, של רותה ושל וילי. אהבתי את העברית בה עשה שימוש משה שמיר; עברית של פעם, עברית של תנועת ההתיישבות והציזבט הפלמ"חי. זאת לא עברית של שי עגנון, זאת לא עברית של נחום גוטמן או ביאליק, זאת עברית של משה שמיר, חיים חפר וחיים גורי ואת המשכה רואים אצל מאיר שלו; למרות שלא מצאתי קשר או השפעה בן מאיר שלו למשה שמיר לא יכלתי להשתחרר מהדגדוג ש'רומן רוסי' ההומוריסטי הושפע בצורה כזאת או אחרת מ'הוא הלך בשדות'.
https://www.youtube.com/watch?v=Mk5vz9BNFjI באה המנוחה ליגע ומרגוע לעמל; יגעתי ועמלתי וטרם מצאתי את המנוחה ואת המרגוע שלי ואני ממשיך לחפש עד הספר הבא...

ניגשתי ל"שומרת אחותי" עם ציפיות גבוהות. ג'ודי פיקו היא הרי אמנית הדיסקציה של הנפש האנושית, והפתיחה של הספר אכן הבטיחה מסע בלתי נשכח. ב-150 העמודים הראשונים מצאתי את עצמי בתוך מערבולת רגשית נדירה; כל כמה עמודים פיקו הצליחה לטלטל את עולמי, לגרום לי להחליף צדדים ולהזדהות עם דמות אחרת. רגע אחד הלב יוצא אל אנה והזעקה שלה לאוטונומיה, ורגע לאחר מכן, כשנחשף הסבל המצטבר של קייט, המצפן המוסרי מתהפך והכעס על "האגואיזם" של אנה משתלט. זו הייתה כתיבה במיטבה – חדה, כואבת ומעוררת מחשבה.
אלא שככל שהעלילה התקדמה, הקסם התחלף בתחושת מיצוי מעיקה. פיקו, בנטייתה הידועה למרוח את הדילמה עד דק, החלה לדרוך במקום. המסרים חזרו על עצמם, הזיכרונות מהעבר הפסיקו לשפוך אור חדש, והנוסחה המוכרת של "הורים חלוקים" (שמוכרת מספרים אחרים שלה כמו "זהירות שביר") החלה לחרוק. שרה האם הפכה לדמות כמעט חד-ממדית, "שור שרואה בגד אדום", שבמלחמה הסיזיפית שלה על חיי בתה אחת, הפסיקה לראות את שני ילדיה האחרים כבני אדם חיים ונושמים.
הטרגדיה האמיתית בספר היא השקיפות. קייט, שהיא לכאורה מרכז העלילה, נותרת דמות פסיבית שקולה כמעט ולא נשמע. ואנה, שנלחמה כל כך כדי להיות "ישות בפני עצמה" ולא רק הערת שוליים רפואית לאחותה, מגלה שבלעדי קייט היא אינה יודעת מי היא. המשפט שלה – שהיא מבינה מי היא רק כשהיא ליד אחותה בבית החולים – הוא אולי הרגע העצוב והמדויק ביותר בספר.
אולם, הנפילה הגדולה ביותר היא הסיום. פיקו בחרה במוצא הקל והמניפולטיבי ביותר: להרוג את הגיבורה במוות מקרי ושרירותי רגע אחרי שהושג הקלוז'ר המשפטי. הטוויסט הזה לא רק צפוי עבור מי שמכירה את סגנונה, הוא פשוט מרגיז. הוא מייתר את כל המאבק המוסרי שתפס ספר שלם. אנה מעולם לא זכתה לבחור באמת; גם במוות שלה היא נשארה "ערכת חלפים", כשההחלטה על גופה נלקחה ממנה שוב על ידי הגורל והסופרת.
בשורה התחתונה: ספר שהתחיל כיהלום מלוטש ומטלטל, אך איבד את דרכו לטובת מריחה עלילתית וסיום מניפולטיבי שמעיד על עצלנות ספרותית. 3 כוכבים על פתיחה מופלאה ודילמה עוצמתית, שנרמסו תחת מכבש של נוסחתיות יתר.

יש לי רשימה כזאת, שנקראת "להשלים סקירה". מי שהציץ בדף שלי ראה שיש לי הרבה מאוד רשימות, חלקן מועילות, רובן לא ממש. אבל מכולן מעיקה עלי הרשימה הזאת, האוגרת ספרים שקראתי ושלא הצלחתי לכתוב עליהם סקירה בזמן אמת. אני לא יודעת למה חשבתי שאם יעבור זמן אז אני דווקא כן אצליח לכתוב, אבל זה היה נראה רעיון טוב בזמנו. מי שמכיר אותי יודע שדחיינות היא אחת התכונות המאפיינות אותי. אפשר לקרוא לזה אפילו דחיינות כרונית. כל דבר אני עושה ברגע האחרון או אחריו. ואם אין רגע אחרון או לא הוגדר כזה, סביר שאני לא אעשה את זה בכלל. את התזה שלי לתואר שני, למשל, הגשתי שנה וחצי אחרי המועד הרצוי. לא התבטלתי בזמן הזה. רק התלבטתי לי בין ניסוחים, ונגררתי במחשבות בין אבחנות וחלוקה לקטגוריות משנה זניחות. את הדוקטורט העדפתי לא להתחיל בכלל. למה להיכנס לבור שאני יודעת שלא אצליח לצאת ממנו?

לפני כמה זמן פגשתי בקפיטריה של האוניברסיטה חברה ותיקה. היא לא למדה איתי באותו תחום, אבל היכרנו מפה ומשם. היא סיימה דוקטורט בהצלחה מרובה, עשתה גם פוסט דוקטורט מוצלח, ועד כאן ידעתי. באותו יום שבו נפגשנו היא סיפרה לי שהיא פורשת. "מהאוניברסיטה העברית?" שאלתי, והיא השיבה שלא רק. פורשת מהאקדמיה בכלל. אין תקנים. לא באוניברסיטה שבה היא למדה והגישה את הדוקטורט, ולא באוניברסיטאות אחרות בארץ. חו"ל לא רלוונטי לתחום שהיא בחרה, וזה מה שיוצא כמסקנה. הדוקטורט לא ממש נזרק לפח, ויש לו ערך בכמה עיסוקים חוץ אקדמיים שהיו פתוחים בפניה, אבל כל שאר המאמרים והמחקרים והמלגות נותרו רק משהו נחמד לתלות על הקיר, ולא מעבר.

אז שבע מידות רעות. למה בכל זאת לכתוב עליו? כי כבר כמה חודשים אני מציקה בתגובות לכל מי שכותב ביקורת נפעמת ומשתפכת עד כמה הספר הזה טוב. הגיע הזמן להסביר אחת ולתמיד למה אני לא אהבתי אותו. מאיה ערד כותבת על תככי האקדמיה, ועל הקשיים הרבים בהשגת משרה טובה, גם אצל אנשים מוכשרים ואמביציוזיים מאוד. אין ספק שהיא מתארת מצב מציאותי ורלוונטי מאוד להרבה אנשים. אבל האקדמיה היא לא הנושא. גם לא ארבעת המוכשרים המוצגים בספר ומתמודדים על משרה יוקרתית. הנושא הוא המידות הרעות. זה שם הספר, אלה שמות הפרקים, וזו הרוח והאווירה העולה מהקריאה שלו. ולא בשביל זה אני קוראת. אני קוראת לצרכי בידור, לצרכי למידה על אנשים ומניעיהם, וכדי לקבל תקווה על האדם ועל האנושות. בהיותי אופטימית מטבעי, אני מסרבת לקבל נקודות מבט שבהן הפסימיות שולטת על כל חלקה טובה. זו לא טמינה של הראש בחול, אלא בחירה בנקודת מבט. נראה לי שאם אנשים שרדו את השואה עם מסרים אופטימיים ונקודות אור קטנות, הרי אפשר לראות אותן בכל מקום. מאיה ערד לא כותבת גרוע, להיפך. בגלל שהיא כותבת כל כך טוב, הספר שלה כל כך רע. דיכאון יש לי מאתרי החדשות ומעיתונים. לא צריכה את זה גם מהספרות שלי.

זהו. סימנתי V על חוב מהרשימה. נראה לי מספיק עבודה ליום אחד. (כן, גם עצלות היא מידה רעה שאני חוטאת בה. לא אמרתי שמידות רעות אינן קיימות. רק שהן לא חזות הכל).

הספר מספק תשתית מושגית טובה של עקרונות בזן בודהיזם, ומתווה מהלך היסטורי ורעיוני נהיר. בהתאם לאופיו המתוחכם אך הקשה לתפיסה אינטלקטואלית של הזן, הספר לא סוקר את הרעיונות וההתפתחויות המוצגות בו בצורה תבניתית נוסח סיכומים ותשובות בית ספר, אלא כמו סוחף למסע ששואף להבנה בלתי אמצעית. על כן שלובים בו קואנים (חידות חסרות היגיון רציונלי כגון "אם עץ נופל ביער...") ושירי הייקו רבים.

על אף שהספר לא מתמקד בפן הפרקטי של תרגול הזן והמדיטציה, אין ספק שהקריאה בו פתחה לי אופקים של דרכי חשיבה והתבוננות נוספות. כמו כן, הוא עזר לי לזהות ולהבין יותר יישומים ופרשנויות של תרבות הזן במערב וייצוגים שלה ביצירות שונות. בכלל הייתי שמחה אם היה מקדיש להן התייחסות מעמיקה מעבר לאזכורים הפזורים לאורך הספר, כיוון שבסיכוי סביר המפגש הראשוני שלנו עם פילוסופיית הזן מתרחש בתיווכה של תרבות המערב, ולאו דווקא דרך אורח החיים היפני, הגם שהפרק שהוקדש לאומנויות ואסתטיקת הזן ביפן היה מעשיר.

בהינתן כל זאת, המבחן האמיתי של הספר והמסר שהועבר בו יהיה מבחינתי לנסות לקרוא בשנית את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", ולראות אם אצליח לקלוט ממנו יותר... אבל כך או כך מומלץ לקריאה.

קראתי מספר ספרים של מאיה ערד, וזה אולי הכי שמרני ביניהם.
ציפיתי לטיפה פחות טרחנות ממאיה, לאחר שכן מצאתי עניין בספריה האחרים. הספרים האחרים עניינו אותי בעיקר בהתבוננות פורצת הדרך שלה, במראה שהיא מציבה לדמויות מהחיים שכולנו מכירים.
גם כאן יש דמויות שכל מי שמכיר את העולם האקדמי מכיר. העלילה מספרת ביחד ולחוד את סיפוריהם של אנשי הסגל באוניברסיטה אמריקאית.
חלקם יהודים וחלקם לא - והעניין היהודי, וכמו כן הסטיגמות המופרכות יותר או פחות שיש לנוצרים על יהודים הן עניין חוזר כאן.

התחלתי את הספר בתקווה שהדמות הראשונה, שהיא אלן מקנלי, שמתחרה בקרב אבוד מראש על משרה בסגל - תעבור איזשהו תהליך.
בהיותו פרפקציוניסט הוא רואה את עמיתיו הפחות מוכשרים (וגם הפחות פרפקציוניסטים) עוקפים אותו - ומי אמר שפרפקציוניסט זו לא תכונה שאפשר להציג כחיסרון בראיון עבודה?
התכונה הזו ממררת את חייו ופוגעת בקריירה למרות גאונותו.
ציפיתי שהספר יילך למקום שבו הדמות הראשית מכירה בחולשותיה - והופתעתי שהעלילה קופצת מדמות לדמות בחוסר מחויבות, כשאת כולם ברדיוס של האוניברסיטה וסביבתה מעסיק אך ורק "מי יזכה במשרה הנחשקת" - מה שהוביל לריכוזיות גדולה וקרבות אגו בין כל המתמודדים.
כל הדמויות שאינן סגל בכיר בסיפור הזה רק מושפעות ולעולם לא משפיעות.

ומה שבטח לא ציפיתי לו מסופרת כמו מאיה ששמה הולך לפניה לפחות בקרב סופרות דורה - הוא הדמות של המרצה הבכירה יוהנה. יוהנה היא ספק נאצית - אבל ללא ספק סדיסטית.
ואולי לא בכוונה - אבל בתוך כל הגישה השמרנית כלפי עולם האקדמיה שמאיה מציגה פה, היא מנרמלת אישה שאין שום הצדקה לנרמל.
התנהלותה של יוהנה מקבלת את אותה התייחסות כמו שאר אנשי הסגל הנורמטיביים, ופה דווקא כשרונה של מאיה לטוות במילים נמרצות דעה מנומקת היטב ולשכנע - עומד לרעתה:
לשיטתה המרכלים רואים ביוהנה את יכולתה להביא כל אחד, ולו המוכשר והראוי ביותר - לדמעות ואובדן ערך עצמי... אבל הם טועים! הם פשוט לא מבינים אותה! לא רואים לליבה, לא מביאים לה מישהו ברמתה... נוצרת (בכישרון רב יש לציין) אשליה שהיא בעצם הקורבן פה. היא עדינה ורגישה, רק תביטו מקרוב בצדודיתה השדופה, לבושה המהודר, שערה המרשים ורגליה הקטנות - ותשתכנעו שהבעיה תמיד בצד האחר - שעוזב (משום מה... חלש מכדי להישאר...)

אמפתיה למתעלל זה לא מסר שאקבל - גם אם ייכתב על תעודה רשמית המתהדרת בסמלו של מוסד נחשב באמריקה.
עוד דמות שלא היה שום צורך לנרמל היא דאג פישר המטרידן. באיזה עולם אין סידור נורמלי למתמודדות סטודנטיות צעירות על המשרה הנחשקת, והן נאלצות ללון בביתו הצפוף של זקן סוטה שכבר פרש מהאקדמיה? אולי בעולם שכולם מדברים עם עצמם ומתמרמרים - אבל אין להם שום אומץ להעיף אותו. פישר תוהה ברצינות מדוע נשים שזרק עליהן איזה מילה טובה לסגל (שגם בכלל לא השפיעה עקב העובדה שאין לו שום סיי אמיתי באוניברסיטה) לא מכירות בנואשותן הנזקקת כלפיו, ובחוסר היכולת של גבר בעל "חיוניות" כמוהו לסרב ל"הצעתה" של ברוכת חזה.

הדבר היחיד שכן תרם לי בקריאה הוא להכיר את דמותה של אנה-בל, אותה נערה ברוכת חזה שדווקא מוצאת את הדרך להביך כך את דאג. היא יכולה ללמד כל צעירה איך להתנהל בעולם שבו כולם, כל מי שיש לו יד ורגל בהתקבלותך או אי התקבלותך לעבודה - מעריצים את עצמם בגלוי, ובעלי דימוי שברירי ומעוך בסתר.
מא' עד ת' אפשר ללמוד מה תעשי כאישה צעירה בעולם שמנרמל מטרידנים: החל מבחירת נושא ההרצאה המקצועית שלך, ודיבור עליה באופן שיביך את כל הגברים ובמיוחד המטרידנים שבקהל - מחקר היסטורי המשווה רפואה סינית בהיריון, הנקה, לידה ועוד - מול התייחסות פטרונית של הרפואה המערבית.

ממשיך בהפוך על הפוך אם קרה ונאלצת לחלוק קרבה מיותרת עם מטרידן שעמו את ביחסי מרות - אנה-בל היא האישה הצעירה היחידה שדאג לא חזר להתעניין בה מינית ולהציק לה במסווה של דאגה להמליץ עליה למשרה. והיא עשתה זאת על ידי סיפוק תחושה שהיא אכן, כמו שחלומותיו התלושים מספרים לו - מכירה בכך שתהיה אבודה בלעדיו! היא חולקת לו את הכבוד הראוי והרבה מעבר לו, מה שגורם לו להודות בינו ובין עצמו שזו רק היא שמתעניינת בו, ורק אם תכפה את עצמה ייעתר לה.

כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה הייפ סביב האיכות שלו. כמה חיכיתי, ככה התבאסתי.. אפילו הכתיבה לא סחפה אותי. שלא לדבר על העלילה המשמימה. נטשתי אחרי כמה עשרות עמודים פשוט מחוסר עניין...

ספר רומנטי ומותח. מגלים לאט את הסיפור תוך כדי שיטוט בעבר ובהיסטוריה של ברצלונה

ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסופים יש משפט אחד שנחקק בתרבות, וברוב המקרים הוא עושה עוול לתיאוריה של הפילוסוף משום שהוא מנותק מההקשר הפילוסופי הרחב. כך למשל אצל ניטשה עם המשפט “אלוהים מת”, או אצל רנה דקארט עם “אני חושב, משמע אני קיים”.

אצל לייבניץ המקרה מעט שונה. המשפט “הטוב שבכל העולמות האפשריים” מנותק יחסית מיתר התיאוריות שלו, הוא כן נובע מהשיטה של לייבניץ אך ניתן להבין אותו גם במנותק מהמטפיזיקה שלו, הוא נתפס כסיסמה כללית.
לפי לייבניץ הרע הוא הכרחי בשביל קיום הטוב, לא קוטבי כמו שוולטר מציג במכוון.
אבל כן משפט שכזה הינו אופטימי במהותו ומלא ביטחון מטפיזי כלפי המציאות — דבר שוולטר מאוד לא אהב.

קנדיד הוא ספר קצר, עצבני וציני כלפי ביטחון אופטימי שמתכחש למציאות ומייפה אותה.
העולם מלא זוועות: חלקן תוצר של מעשינו — השמדה הדדית, נפשית וגופנית, הנובעת ממניעים אנוכיים של תאוות בצע, כוח ויצר; מעין משחק הישרדותי במסווה של תרבות.
וחלקן האחר פשוט תוצאה של מציאות אדישה — ללא טוב וללא רע — אלא התרחשות בלבד, כמו רעידות אדמה או מגפות.

יש זוועות שהן פשוט זוועות, גם אם הן אינן נמצאות במציאות עצמה אלא בפרשנות שלנו אליה. יש דברים שאין בהם צד טוב. אך אין פירוש הדבר שהמציאות עצמה טובה או רעה — היא פשוט מצב קיים.

וולטר מבקש שהאדם לא יברח אל ספקולציות מטפיזיות תיאורטיות ומנותקות.
הוא רוצה שהאדם יטפח את הגינה שלו: יחיה את חייו, יהיה אקטיבי במציאות, נוכח כאן ועכשיו, ויקבל את העובדה שהמציאות יכולה להיות קשה.

רומן היסטורי המתרחש בסין של המאה ה-19,
זהו סיפורה של פרח־שושן, המתבוננת לאחור על חייה ועל הקשר העמוק שנרקם בינה
לבין פרח־שלג - חברות “לאוטונג” שנועדו להיות חברות נפש הקשורות זו לזו לכל החיים.
דרך חילופי מסרים בשפת נשים סודית ("נושו") על גבי מניפה, נפרש סיפור של ילדות,
התבגרות, נישואין ומעמדות חברתיים.
הספר מציע מבט אינטימי על עולמן הסגור של נשים בתקופה זו,
אך גם מעורר שאלות מורכבות על חברות, נאמנות, קנאה, פרשנות שגויה של כוונות
ובעיקר על מעמדן החברתי במשפחה ובכפר...
אחד ההיבטים המטלטלים בספר הוא תיאור קשירת הרגליים - מנהג שבו כפות רגליהן של ילדות
נקשרות ונשברות כדי להתאים לאידיאל יופי נוקשה.
מעבר לכאב הפיזי, זהו סמל למעמדן של נשים בחברה.
מומלץ בחום.