לא תמיד חשבתי שאנחנו חיים באקלים אידיאלי. נכון שמצחיק להגיד את זה בתל אביב באוגוסט, אך העובדה הזו התבררה לי לאט לאט, בחלקו מהתנסות אישית (ארצות קפואות בחורף, שלג מעורב בבוץ שחודר את הבגדים, חימום יתר בכל מקום, או מדינות עם 40 מעלות חום ו 110 אחוזי לחות ביום ובלילה, שחרקים ועוד איכס יוצאים מהברזים במקלחת...) ובחלקו מספרים שקראתי, כולל הספר הזה, שהטמפרטורה הממוצעת בו היא 25 מעלות מתחת לאפס, שום כמות של בגדים לא עוצרת את הקור מלחדור אליך, את המכונית אולי - אם יהיה לך מזל - תצליח להתניע בבוקר, ואם במקרה המכונית נתקעה ועליך ללכת קילומטר ברגל, לא תגיע בחיים.
הספר הזה אינו שונה באופן כללי משאר הספרים של צ'יילד: ריצ'ר מגיע במקרה למקום בו מתרחשים הארועים, לוקח בהם חלק פעיל, מפגין את חסינותו ויכולתו הגופנית המופלאה, מוכיח שוב שהוא חכם מכולם, ומקנח בקשר רומנטי - בינתיים אפלטוני. רק מה? פה צ'יילד הלך רחוק מדי וגרם אפילו לי, שבדרך כלל מוכנה לתת לריצ'ר את מלוא אמוני בלי להרים גבה בספקנות, לפקפק בסיפור. שמישהו - גם מוכשר כריצ'ר יוכל לומר דברים חכמים על רצח עליו למד מתמונות שראה דרך השתקפותן בזגוגית? או ריצ'ר מגיע לעיירה במקרה, חסר כבודה כרגיל ומיד מצליח ליצור קשרי אמון ועבודה עם אנשי המשטרה המקומית, שיתנו לו לראות חומרים שלהם, ואף יפצירו בו לעזור להם? בחייך, צ'יילד.
אני חושבת שקראתי את כל הספרים של לי צ'יילד שתורגמו עד כה לעברית. רובם מרתקים מעל הממוצע, כתובים טוב, מאפשרים התחברות והזדהות עם ג'ק ריצ'ר הגיבור המדהים. הספר הזה מעניין, כתוב היטב, מותח מאד, אבל חסר אמינות. נראה לי שאחרי הספר הזה די מיציתי את צ'יילד. אבל אולי כשיופיע ספר חדש שלו, אתפתה כתמיד...


















