• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שבריר

שבריר

מאת סטיב טולץ

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
שבריר

שבריר

מאת סטיב טולץ

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2011
סדרה:ספריה לעם #617
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“**** "כשאתה ילד, ומנסים למנוע ממך התנהגות עדרית, תוקפים אותך במשפט "אם כולם היו קופצים מהג”

3/29
ביקורות על שבריר
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

היה לי קשה מאד לכתוב ביקורת לספר הזה. בחלקו מפני שהספר אינו "מרוכז" ולעתים קשה להחליט מה הוא בעצם מנסה לומר: שיש משפחות שהחיים בצוותא הם עול שלעתים כבד מדי לשאת? שכל נסיונותיו החכמים של החכם בטלים בשישים מול מעשהו הטפשי של הכריזמטי? שאדם לעמל יולד (ולעצב, להתרוצצות, לאכזבה ולמיעוט אהבה?) וגם כי לא הצלחתי להחליט האם הסופר וירטואוז גאון או שהוא עובד עלי בגדול.

בואו נפריד בין הסיפור לבין הרעיונות. הסיפור סוראליסטי, לא מנסה להיות בעל רצף הגיוני: משפחה שאין אפשרות לתארה. בכל פרק מוסיף טולץ עוד תאור, ההופך את המשפחה להזויה וסהרורית עוד יותר.
הרעיונות - חלקם רעיונות יפים וחדשניים, את חלקם שמענו בעבר, ואת חלקם השמענו בעצמנו כשהיינו מתבגרים ורצינו לנסח את הפילוסופיה שלנו, ולהפליא את העולם בתובנותנו העמוקות. הרושם שקיבלתי שהסופר מנסה להדהים בכושרו הוירטואוזי להחזיק 10 כדורים באויר כשהוא עומד עמידת ידיים וומנפנף באוזניים...

בספרי ביכורים יש קסם מיוחד בעיני: זה המקום בו אתה נפגש לראשונה עם הסופר. הוא עוד לא לגמרי בטוח בעצמו, עדיין לא ביסס יהירות, הטכניקה שלו עוד קצת בוסרית, וספרו הוא קצת תגלית. טולץ כותב היטב. הוא מצליח לתאר מצבים מיוחדים, ומצליח לגרום לך להזדהות עם הגיבור. אבל הוא מתאמץ כל כך, מנסה כל כך "להמציא את הגלגל", לכתוב אחרת ושונה שבסופו של דבר הוא מתיש את קוראו.
נהניתי למדי מהספר אליו הגעתי בגלל הביקורת המקסימה של ציפי (תודה!). נהניתי אבל אם תשאלו אותי - בעוד חודש לא אזכור ממנו כלום (ולאו דווקא בגלל הסניליות שלי...)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
אלעד
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ר
רחל
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של מירב
מירב
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של עמיר
עמיר
23קוראים|גיל ממוצע56|65%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

12 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

ודה רבה, עמיר:

מסכימה שהסופרים שציינת נגועים גם הם בניסיון להראות עמוקים ושנונים. אני מתקשה להחליק את זה ובדרך כלל יפריע לי לקבוע שהספר טוב. אבל קל לי לקבל את הבוסריות של ספרי ביכורים...
עמיר
עמיר•לפני 14 שנים

התיאור שלך

מזכיר לי עוד כמה סופרים אופנתיים כמו שייבון וספרן-פויר, שעובדים קשה כדי להראות לך כמה שהם שנונים ועמוקים. זה קצת מפריע, אבל אם זה ספר טוב, אז אפשר להחליק את זה. אני אישית לא נמנה על חסידי הביכורים, לרוב הם פחות מוצלחים מסופרים בשלים יותר. יופי של סקירה :-)
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

יכול להיות, עולם-נפלא- נורא

ויכול להיות שהסופר פשוט מנסה לתפוס מרובה.
עולם
עולם •לפני 14 שנים

יתכן שהנסיון "לעשות רושם" הוא מסממני הבוסריות של חלק מספרי הביכורים.

yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

אאוץ', אב"פ.

אנחנו מתייחסים שונה לספר הזה. אפשר להניח שאחת מאיתנו טועה או מפספסת. אפשר גם להניח שאנחנו אנשים שונים עם גישה וטעם שונים, ומתייחסים באופן שונה למה שאנחנו קוראים. מה שאתה קורא בביקורת הוא גישתו הייחודית של מי שכתב את הביקורת על הספר. לפעמים גישה שונה משלך.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 14 שנים

אם דבריי לא הובנו כל כוונתי היתה לומר

שהסרט שנון ועם המשאבים הנכונים אפשר בקלות להפוך אותו לסרט קליל, לכל המשפחה וחבל שיעל, את לא רואה את זה. לא כל ספר שיושב על המדפים צריך להיות רציני, אבל כמובן שזה עניין של טעם. אני לא מבין אם את מצליחה להבין ולנתח ספרים אחרים כלכך רציניים מדוע דווקא ספר כזה פוספס על ידך.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

תודה שין שין:

ותרי! בסך הכל יש יותר מדי ספרים ופחות מדי זמן...
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

תודה רבה, אנקה!

מסכימה לגמרי לכלל שניסחת: ספר טוב הוא זה שזוכרים אותו שנים אחרי שנקרא (וגם מוצאים בו חידוש בקריאות חוזרות) מה שהספר הזה לא היה, לטעמי.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

אב"פ:

אני כנראה שייכת לאלה המתקשים לראות את הברור מאליו...מאחלת לך שתעבד את הספר הזה לסרט. אישית לא הרגשתי שום רצון לראות אותו מוסרט.
שין שין
שין שין•לפני 14 שנים

תודה על הביקורת. נראה לי שאוותר...

אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

קנה המידה לספר טוב מעורר השראה או מותיר רושם בל ימחה, הוא אם זוכרים אותו אחרי חודשים או שנים.

וכנראה שהספר הזה לא שייך לסיווג : ספר טוב ומעלה. היטבת לתאר את רשמייך מהספר.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 14 שנים

הספר הזה הוא דווקא בין הספרים

שלא צריך להתאמץ להבין אותם או את הכוונה של הסופר בין אם היא נסתרת או לא, אני אישית נהנתי מהספר הזה ולדעתי הוא לא שונה בהרבה מאיזה סרט טוב שרואים, למרות שלספרים עבורי יש חשיבות אחרת. לא פעם יוצא לי לחשוב איך לוא רק יכולתי הייתי לוקח ומעבד ספרים מסויימים לסרט, ונראה לי שהייתי נהנה ליצור את הסרט של הספר הזה.
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "שבריר"

שבריר

שבריר

סטיב טולץ

אם הספר הזה היה מוגש כתבשיל לביקורת במסטר-שף, מה אייל שני היה אומר עליו? נראה לי שמשהו כמו (דמיינו את הקול הצרוד והטיית הראש): "התבשיל הזה הוא חמוץ, הוא מר, הוא מלוח. נח על מצע מתעתע של שוקולד קטיפתי, מנחם. התבשיל הזה הוא שקר ואמת, הוא לידה ומוות. הוא התנגשות של מרקמים-כל ביס שובר את השיניים ואז מפצה אותך במין נוזל בהיר ועוברי שמציף את חלל הפה...בלה...בלה...בלה..." ואז, כשאתה לא ממש בטוח לאן מוביל כל החירטוט הזה, מגיע המשפט: "אתה עובר איתנו לשלב הבא".
5 כוכבים? קטן על הספר הזה. בעיני הוא ראוי לדירוג התקדימי של ירח. מלא.
לא ממש באמצע סקאלת הנורמטיביות, יותר לכיוון המטורללות, שוכן לו מרטין, אביו של ג'ספר. למרטין יש דעות מוטרפות משהו, אותן הוא מטפטף לבנו מרגע שזה עומד על דעתו וגם הרבה לפני כן.
שורשי חריגותו של מרטין נעוצים אי שם בילדותו הלא פשוטה, בצל אחיו הצעיר והמתוסבך לא פחות (מסתבר שלישון ארבע שנים באותו חדר עם מת-חי יכול לרופף כמה ברגים במוח. תקראו–תבינו), וכבן להורים שלא מתפקדים כהלכה. בקיצור, משפחה שמיכל דליות/יצחק קדמן היו צריכים להיכנס בה.
מרטין, בעל הנפש המעורערת, הוא מן גאון, אוטודידקט, פילוסוף, שחי בשולי החברה, ולא ממש מוצא את עצמו. הוא מנסה להשאיר חותם בעולם, לזכות בהכרה בזכות עצמו ולא בזכות אחיו המופרע והאלים, שנחרת כגיבור בתודעה הציבורית. הוא ניחן במחשבה רעננה ומקורית שמובילה אותו לבחון, להרהר ולערער על נורמות בסיסיות של אתיקה, מוסר והתנהלות חברתית.
סיפור חייו נשמע כמו חלום בלהות אחד ארוך. לומר עליו שהוא הזוי יהיה אנדרסטייטמנט.
מאמציו לתקן את העולם עולים שוב ושוב בתוהו. יש לו מין קארמה שלילית שרודפת אחריו: בכל נסיון לעשות מעשה לטובת החברה מתקבלת תוצאה סופית הפוכה והרסנית. כמו שיגור בומרנג חיובי שבדרכו חזרה הופך שלילי ושטני ומכה בעוצמה של הוריקן בדרגה 5.
ולתוך הבלגן הזה נולד ג'ספר, בנסיבות לא אידיאליות, אבל הוא שם, הוא עובדה קיימת, וצריך לעשות עם זה משהו. וזה קשה – גם לאב וגם לבן, שחי בחסות אבא לא תפקודי, עם התפרצויות מאניה ושגעון גדלות שמובילות למעשים מופרעים לצד נפילות עמוקות לדיפרסיה.
מרתק לראות איך נתוני הפתיחה הללו משפיעים על ג'ספר הצעיר, שמנסה, איכשהו, לחיות חיים נורמאליים, מבלי להישאב לדרמות של אביו, ותוך הדיפה מתמדת של נסיונותיו לעצבו בדמותו. (האם הוא מצליח לא להידמות לאביו? האם הוא באמת ובתמים חושב שאביו הוא רק אוסף צרות מהלך? האם מעבר לרגשות השליליים, שמתלווים לעול של היותו בן לאב שכזה, יש דבר מה שהוא גדול יותר משניהם? באיזו מידה הוא תוצר של הדורות הקודמים?)
מופע האימים הזה - סיפור חייהם של מרטין וג'ספר - נפרש בפנינו בקולותיהם שלהם בדרך מקסימה. ההומור נמצא שם כל הזמן, גם כשמסופר על אסונות, מוות, דיכאון, שגעון, אכזבה, החמצה ומה לא. לאורך כל הספר נשמר המתח בין הדברים הקשים לעיכול שמסופרים בו לבין קלות הראש בה הם מוגשים.
אפשר להגדיר את שבריר כטרגדיה קומית או כקומדיה טארגית. אבל הכי נכון יהיה לא לכבול אותו להגדרות כי זה מה שהולם את רוח הספר, ופשוט לומר שהוא ספר מיוחד, שונה, מעורר מחשבה. ספר שלופת אותך באצבעות קרות ומדגדגות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ציפי
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

מה אני יודעת על אוסטרליה? לא הרבה. מדינת פדרציה על אי גדול או יבשת קטנה בחצי הכדור הדרומי, מקום שבעברו היה מושבת אסירים בריטית ובגלל זה מדברים בו סוג של אנגלית, האנשים בה (כלומר הלבנים שביניהם) נוטים להיות מאוד מאוד גבוהים, על אף שאבותיהם הפושעים האנגלים היו נמוכים וצנומים למדי. מה עוד? יש בה ילידים אבוריג'יניים ומגוון חיות כיס כמו קנגורו אבל לא רק. מה אני לא יודעת על אוסטרליה? אני לא יודעת אם אי פעם קראתי ספרות אוסטרלית, אם כן אז לא זכור לי. ואין לי מושג אם יש בה שירותי רווחה ומה טיבם, אם כי אני מניחה שהם קיימים היות והיא מדינה דמוקרטית. אבל אין לי באמת מושג האם הם קיימים ואם כן אז מה טיבם. טוב, בעצם יש עוד הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת על אוסטרליה.

את הספר הזה לקחתי מהספריה, ועשיתי את זה בגלל זשל"ב. כלומר, בעקיפין בגללו כי הוא סקר ספר אחר של סטיב טולץ ובתגובות הזכירו את "שבריר" ואז ראיתי שיש לו המון ביקורות באתר, רובן חיוביות, מה שגרם לי לשמור את הכריכה בגלריה של הטלפון שלי. מאוחר יותר בספריה כשחיפשתי במהירות ספרים לקחת הביתה, מצאתי אותו די בקלות, בכל זאת הוא ספר עבה מאוד, ולקחתי. מה זה "עבה מאוד" אתם שואלים? מי שמכיר את העמדה שלי יודע שספר בעברית צריך להקיף בין 350 ל-500 עמודים, ומעבר לזה הוא צריך שתהיה סיבה טובה עלילתית טובה מאוד, כמו לדוגמה אם הוא סאגה רב דורית שמחייבת המון דמויות או אם הוא פנטזיה שבה צריך תיאור עולמות זרים מלבד העלילה. חוץ מזה, בדרך כלל אין סיבה לספר בהיקף גדול מזה. "שבריר" עבר את המכסה ב-25% וזה אומר שיש לו 625 עמודים שלמים. ובכל זאת, ביקורות טובות וזה, אז לקחתי.

העלילה, אתם שואלים? אז העלילה פחות חשובה, אבל אם מתעקשים אפשר לתקצר אותה ככה. הכותב-מספר בגוף ראשון הוא ג'ספר דין, אוסטרלי שנמצא בכלא. חלק מהספר מובא מתוך מונולוג או יומנים של אביו מרטין דין שהוא אח של פושע מפורסם בשם טרי דין. ג'ספר, יתום מאם שגדל בצורה פרועה ולא מושגחת אצל אב פסיכי שהוא פילוסוף בעיני עצמו, לא רואה ולו בדל של שירותי רווחה שהם. מהשילוב הזה מה חשבתם שייצא, קולה? אז לא. העלילה פסיכית, והיא משנית לבליל הפילוסופי שאמור להרשים אותנו באיזו שהיא צורה אבל אותי הוא לא הצליח. זה לא שלא קורים דברים, כל הזמן קורים, אבל אין שם שום היגיון שהוא במהלך שלהם, גם לא היגיון פנימי.

הרבה מדרגים כאן באתר חיבבו את הספר, ואני יודעת שנורא מעצבן לקרוא ביקורת קוטלת על ספר שאהבת, ובכל זאת אגיד את דעתי: הספר הזה, זורם וקריא ככל שיהיה, הוא כמו נשיקה של סוהרסן. מוציא כל אמונה בטוב של בני אדם וכל אופטימיות ותקווה ואמונה בקיומם של דברים טובים, חוק, סדר, ועוגיות שוקולד.

לפני שנתיים•נצחיה
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

באמצע הספר נטשתי. תחושה חוזרת שהסופר כל פעם ממציא עלילה חדשה או דמויות חדשות, כדי לכתוב עוד כמה עמודים. ההתחלה היתה מבטיחה, אבל לאט לאט היא נמוגה.

לפני שנה•יוסי נינוה
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

הספר הכי מערער שיש. סטיב טולץ הוא גאון טראגי. משפטי מחץ מדויקים שעושים כואב בבטן, עלילה דיכאונית ודוקרת. הוא מביא את דמות האיוב לדרגה חדשה של סבל נפשי. ספר פולחן בעיני, אבל קשה לסווג אותו כסיפורת. הוא עמוס בדיאלוגים פילוסופים המורכבים ממשפטים עמוקים ומושחזים. אני מסתכל על הספר הזה ביראת כבוד, אך מתלבט עם זה ספר סיפורים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•גיא
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

****



"כשאתה ילד, ומנסים למנוע ממך התנהגות עדרית, תוקפים אותך במשפט "אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ?", אבל כשאתה מבוגר ופתאום אסור בתכלית האיסור להיות שונה, נדמה לך שהאנשים אומרים, "הי, כולם קופצים מהגג, מה אתך?"."

הספר הבאמת מטורלל הזה בודק בנאיביות מעושה את גבולות הנורמליות מכל זווית אפשרית, ובעיקר מטיל ספק באמיתות הבלתי מעורערות שמהן כל אחד מאיתנו, כמעט, בונה את חייו. למה באמת להיות נורמלי? למה לא להעמיד גם את זה בסימן שאלה? מה זה נורמלי בכלל? זה פשוט מישהו שנמצא בתוך תחום הגדר של הנורמה. אבל מי קובע את הנורמה?
תכונות נחשקות כמו מקוריות, אומץ, תעוזה וחוסר יכולת להתפשר הופכות לשליליות במובהק כאשר הנושא אותן מעז לחרוג מגבולות הגזרה הנוקשות שנקבעו ע"י ההמון, המוסר, ההיסטוריה והגיאוגרפיה והתרבות, והוא יכול למצוא את עצמו מוחרם, מנודה ובודד. לרצון החופשי יש זכות לבוא לידי ביטוי רק בפרטים הקטנים אבל לא במתווה הכללי, חלילה. "לא "האם כדאי לי לעבוד?" אלא איפה, או במה. לא "האם כדאי לי להקים משפחה?" אלא "מתי כדאי לי להקים משפחה?".

"למה אנחנו לא מחליפים פתאום מדינות כך שכל תושבי צרפת יעברו לאתיופיה וכל תושבי אתיופיה יעברו לבריטניה שתושביה יעברו לאיים הקריביים וכן הלאה, כך שסוף-סוף נחלוק את כדור הארץ כמו שהיינו אולי אמורים ונשיל מעצמנו את הנאמנות האנוכית, המבישה, צמאת הדם והפנאטית לאדמה? למה הרצון החופשי מבוזבז על יצור שיש לו אינסוף אפשרויות אבל מתנהג כאילו יש לו אפשרות אחת או שתיים?"
""כיסאות מוזיקליים" הוא משחק איום ואכזרי. רוקדים סביב מספר כיסאות, כיסא אחד חסר, וכשהמוזיקה נפסקת צריך להתיישב במהירות. זה לא ריקוד שמח. כולם לוטשים עיניים באם שעומדת ליד הטייפ כשאצבעה על כפתור הווליום. פה ושם איזה ילד צופה באופן מוטעה את תנועותיה ומזנק לכיסא. צועקים עליו. הוא הרוס, קופץ בחזרה מהכיסא. האם מתגרה בילדים ומושיטה יד אל הכפתור. הילדים חושבים: הלוואי שתמותי. המשחק הוא משל לחיים - אין מספיק כיסאות או הנאות לכולם, אין מספיק אוכל, אין מספיק שמחה, מיטות או מקומות עבודה או צחוקים או חיוכים או אוויר לנשימה. אבל המנגינה לעולם נשארת... בחיים כדאי לך לסחוב איתך כיסא, כדי שלא תצטרך לחלוק עם האחרים את המשאבים המידלדלים".

כשאתה ילד, אתה רשאי להטיל ספק ולחשוב מחשבות פילוסופיות ואף חתרניות המתקבלות בחיוך רחום וידעני מצד המבוגרים. למה צריך ללכת לישון בשמונה? ולמה לא לראות טלוויזיה כל היום? ולמה להתנהג יפה או לא לגמור את כל העוגה או לגמור הכול מהצלחת? למה ללכת לעבודה? למה לצבא? למה? למה? "למה יש דמעות? מה לעזאזל חשבה לה האבולוציה כשעיצבה את גוף האדם כך שלא יוכל להסתיר את העצב? האם חוסר היכולת להסוות דכדוך היא תנאי הכרחי להישרדות המין האנושי?"

במבט ראשון נראה שזה ספר מחוייך. בלגן אפי ודבילי לעתים בסגנון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון", אבל כשמקלפים רובד אחד או שניים, מבינים שיש כאן עצב עמוק ואמירות פילוסופיות בועטות ומשמעותיות ביותר, בין השאר על אינדיווידואליזם ועל חברה ואהבה, תרבות פופולרית, הערצת ידוענים, גידול ילדים והקניית ערכים.

"אסטריד מאוד בהריון. הפולש הולך ומתקרב. פיצוץ האוכלוסין הפרטי שלי, פגיעה בעמוד השדרה של עצמאותי. אכפת לי אם הוא ימות? התועלת היחידה שאני יכול לדמיין מלהיות אבא, היא מה שאני יכול ללמוד ממנו. לא מהנסיונות המתוקים-להבחיל ללכת או לדבר או לחרבן שמלהיבים את כל ההורים עד שהם חייבים לשתף אותך עד זרא בתגליות שלהם. אולי אוכל ללמוד מהילד הזה משהו על הטבע האנושי. התינוק הזה יכול להיות פרוייקט פילוסופי יומרני! מה יקרה אם אגדל אותו בארון בלי אור? או בחדר מלא מראות? או מלא בציורים של דאלי? מה יקרה אם לא אלמד אותו לצחוק או לא אראה לו צחוק לעולם? מה יקרה אם הוא לא יראה לעולם שום בנאדם חוץ ממני וגם לא אותי? האם תתפתח אכזריות ביקום הקטן הזה? האם יתפתח סרקזם? כעס? מעל הכול אחתור לגדל יצור שמבין את עצמו. מה יקרה אם אעודד מודעות עצמית בגיל צעיר במיוחד, נגיד שלוש? אולי הוא יבחר את השם לעצמו, שם שישקף את מה שהוא חושב שהוא?

הכתיבה שוטפת, רהוטה, מלאת חמלה ואנושיות, לא מתאמצת ומדוייקת להפליא, גם באפקט הרגשי שהיא מנסה לייצר וגם במטאפורות המקסימות שלה. הנה עוד דוגמאות:
"הוא חשק שיניים כאילו מישהו ביקש ממנו לחייך למצלמה לפני שתים עשרה שעות, ועדיין לא צילם".
"הלכתי בתוך העשן, ולא יכולתי לנשום. הריאות שלי צרבו. ידעתי שאם לא אשאף אוויר, זה הסוף שלי. השתעלתי והקאתי עשן. היו בו חתיכות גזר".
"הייתי אסיר תודה על שהיא גאלה אותי מבתוליי אבל זה עבר ולא מצאתי בה עוד תועלת. כמו ארוחת ערב עם הרופא אחרי ניתוח מוצלח. מה הטעם?"
"היא פסעה לתוך הבקתה. החיכוך הגרירה וההרמה שהשמיעו צעדיה על רצפת העץ היו מדרדרים אותי לאלכוהול אילו היה פאב בחדר שלי. ואילו הוא היה פתוח."
"האינטואיציה שלי אומרת לי שמשהו מאוד רע הולך לקרות בבית הזה. אולי כדאי שניסע מפה, אבל אני סקרן בטירוף לדעת מה יקרה. סקרנות היא אחד הדברים החביבים עליי. סקרנות בוערת היא כמו אורגזמה טנטרית - עונג ממושך, מטריף ומושהה. זה העניין".
"אנשים אינם יוצאים למסעות בכלל אלא תרים כל חייהם אחר ראיות שיצדיקו בעיניהם את האמונות שהם מטפחים בקרבם ממילא".

למה ארבעה כוכבים? כי באיזשהו מקום, גם זה מעייף. זה לא גיחי גיחי גיחי רצוף כמו "הזקן בן המאה" ולא אפוס פילוסופי מתיש מחשבות. לא בהכרח. זה ספר חמוד מאוד, קל לקריאה, שיש בו הרבה דברים מכל מיני סוגים, הוא בעיקר משעשע ונוגה אבל הוא לא יצר אצלי רגש חזק מדי בשום צורה. לא צחקתי בקול או דמעתי כי היה לי עצוב, אלא בעיקר הנהנתי, התרשמתי, חשבתי שמשהו מעניין או ראוי לציון או כתוב היטב. זה גם בסדר, וצריך ספרים כאלה. אחרי כל הפאסט פוד הטקסטואלי שהאבסתי בו את עצמי עד לאחרונה, מדובר בספר ביניים ראוי בהחלט.


****

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

העולם הזה פסיכי. כל כך פסיכי עד שהאנשים שמסביבכם יודעים עליכם יותר דברים מאשר שאתם יודעים על עצמכם.
הנה, רק לפני חודשיים, אלון דה אלפרט שלח לי הודעה בפרטי שבה הוא ממליץ לי על הספר הזה. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה (וגם הרבה פחות חשוד) אלמלא העובדה שהוא מסר את ההודעה בצורה כזו- ואני מצטט: "קראתי לאחרונה ספר שנדמה לי שיעניין אותך. קוראים לו "שבריר".
פסיכי לגמרי, אה? שאדם זר (אבל נחמד!) שאני מכיר אותו רק דרך האינטרנט (ומקווה שגם הוא מכיר אותי רק דרך האנטרנט...) יודע מראש מה תהיה התגובה שלי בעתיד. זה מדהים, כי אנו, ההומו סאפייאנסים החדשנים, המעודכנים והמתקדמים טכנולוגית- כולנו, ללא יוצא מן הכלל, לא ניחנו ביכולות כמו 'ראיית העתיד' או 'קריאת מחשבות'.
זה לא ייתכן! פשוט לא ייתכן.
ולמרות זאת- למרות זאת, הנה זה קרה. מסתבר שאכן יש עוד אדם כזה בעולם. אך עכשיו נשאלת השאלה: האם הוא באמת צודק ודיבר דברי אמת? או שמא הכל תרגיל מלוכלך ומתועב של האנושות?
את כל זה נגלה בקרוב. בקרוב מאוד.

***

לפני הכל, רצוי שתדעו שהספר הזה לא מספר הרבה על ג'ספר. עיקר התוכן הוא על משפחתו. כלומר, על אביו הגאון והשנוא, על דודו הפושע המוערץ ועל סבו וסבתו במלחמת העולם השנייה ועוד.
המשפחה שלו, לפי התקציר, אמורה להיות פסיכית. אך מרוב שטולץ ניסה לחדש, לקשט ולצ'פר את התוכן- הסיפור נהיה נורמלי לגמרי. לא שונה בהרבה מרוב הספרים שאני קורא בדרך כלל.
מה גם שהעלילה מתפרסת על פני 630 עמודים ו- 7 פרקים: וזה, לדעתי, הדבר הכי פסיכי בספר הזה, ללא ספק.

כל זאת ועוד, גרמו לי לנטוש את הספר ולשקוע באכזבה עמוקה ביותר, שבאה אחרי ציפיות דרוכות וכסיסת ציפורניים טורדנית. יכול להיות שפספסתי פה משהו. יכול להיות שלא הבנתי בדיוק את מה שטולץ רצה שאבין.
ויכול להיות שזה באמת ספר לא כל כך טוב.

***

לסיכום, אם אביו של ג'ספר היה קורא את הביקורת שכתבתי, הוא היה גאה בי (כלל מספר אחת: 'לעולם אל תלך בדרכם אחרים!'- וזה מה שעשיתי.)
אה, ועוד משהו: אלון, אל תרגיש רגשות אשם. הכל בסדר, באמת. זה לא אתה, זה אני...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

איך מתחילים לתאר ספר מוזר ומשונה כל כך? ספר שעלילתו מופרכת כל כך, שהיא ממש יכולה להתממש?

הספר הוא (בעיקר) סיפור חייו של מרטין דין, שעלה לגדולה משום שאחיו טרי הוא זה המפורסם. זה הרי לא חדש שיש אח של, בן של, דוד של, קרוב של וכך הלאה. אבל במקרה שלנו מרטין דין ממש לא מתלהב כשמזכירים בנשימה אחת אותו ואת אחיו, בעיקר כשהוא עצמו אחד הקורא ספרי פילוסופיה ומקבל מכות מחבריו לכיתה, כשאחיו הוא ספורטאי צעיר ויפה, שעיני כל העיירה הנידחת באוסטרליה נשואות להצלחותיו הספורטיביות. וספורט הוא הספורט האהוב באוסטרליה.

אלא שיום אחד ההצלחה הזו היא לצנינים בעיני שני אחים, עבריינים בתחילת דרכם, בני כיתתו של האח מרטין, המבקשים לחבוט בתורם באח הגדול של הספורטאי המצליח. האח הצעיר, טרי דין, מבקש להגן על אחיו ואז הוא נדקר בסכין ברגלו. הדקירה מסיימת את הקריירה הספורטיבית המלבלבת. את טרי לא שוברים בקטנות וכבר בגיל עשר הוא כורת ברית עם העבריינים, ברית שתמנע כל התקרבות לאח הגדול הן מצד צמד העבריינים והן מצד כל מי שיחפוץ לחבוט בו סתם כך. אבל אין טוב בלי רע: אמם של מרטין וטרי מבקשת ממרטין האח הגדול בן ה-14 ללוות את האח הצעיר בשיטוטיו וזה כולל מגע יומיומי לא נעים עם העולם הקרימינלי, כשכל חפצו של הגדול לקרוא את ניטשה וקנט.

בסמוך לעיירה נבנה זה לא מכבר בית כלא. האחים מבקשים ללכת לבקר בכלא אסיר אחד, הארי שמו, כדי שיתן להם רעיונות הנוגעים לעולם הפשע. הם מקבלים רעיונות ובשפע. כל זה פתח לספר מצחיק עד דמעות, מסעיר, משונה ועם תובנות אנושיות מרחיקות לכת.

הספר נע בין הזמנים, מסופר מפיו של ג'ספר, בנו של מרטין, המבקש לכתוב את סיפור המשפחה וזכרו של האח והאב כדי להתעשר מהספר. האב, לעומתו, רצה לעשות הכל כדי שלא יקשרו אותו עם אחיו.

עד עתה לבטח לא הבנתם לאן העלילה בכלל הולכת. אם תתעקשו, תשארו עם חצי תאוותכם בידכם משום שהעלילה אינה כל כך חשובה. הכתיבה, לעומת זאת, משובחת, כשרונית, שומטת לסת וגורמת לקורא להפסיק לקרוא בשל פליאה חוזרת ונשנית.

כדי לא לקלקל לקורא אפזר עתה רמזים בשפע, אך כאלה שאינם מקושרים ברגע זה לאיש: מה שנקבל בספר הלא צנום הזה, והכתוב בפורמט מלא ולא הקטן של עם עובד, זו כניסה לפוליטיקה של אדם שאתם הקוראים לעולם לא הייתם בוחרים בו, שיבה אל החיים בפורמט גופני אחר, שמאלנית שונאת טייקונים ההופכת בעזרת עיניה הירוקות וגופה המדהים לאשה עשירה כקרח, אשה אחרת שמקור משפחתה לא ידוע, אבל התאבדותה מרהיבה וכך הלאה. כל המרקחת הזו לא מפסיקה להדהים, להפעים ובעיקר להצחיק. עניין ההצחקה חוזר שוב ושוב משום שבניגוד לספרים מצחיקים אחרים, בעיקר בעיני המשווקים שלהם, זה ספר מצחיק אמיתי.

הספר הזה מגיע משום מקום. יש בו אמנם נקודת יהודית קלושה ונאנו-שואה, קצת פריז וקצת יותר תאילנד, אבל דווקא אוסטרליה הרחוקה מהווה רקע מתאים לעם המרוחק גאוגרפית מסכסוכי גבולות, מגלובליזציה, ומשאר זציה. לאוסטרלים חלום על בית קטן ונעים וחיים שקטים. יש לזה מקום נרחב בספר, בצורה הכי פרוורטית שיכולה להיות.

ספר מטריף.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מורי
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של סטיב טולץ גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת חלקית בלבד של המחבר לצרף מגוון רחב של דמויות ביזאריות המקיימות לעתים קשרים אחת עם השנייה (אבל רק לעתים) אל תוך סאגה משפחתית. אבל אני סבורה כי מדובר למעשה בחיבור של שני אלו יחד: יכולת וחוסר יכולת, גאונות ושגעון, מגלומניה וענווה- המחבר עצמו מציג כתיבה דו-קוטבית, ממש כמו האופי הלא-נורמלי (ואפילו פסיכוטי) בעליל של דמויותיו. המחבר עצמו נהפך לדמות מרכזית (אם כי סמויה) בסאגה של משפחת דין.
השורה התחתונה היא שקשה לבקר ספר שיש בו הרבה אבל אין בו כלום. לא הרגשתי שחזרתי ממסע משמעותי (כפי שקורה לי לרוב עם ספרי איכות), אך הרגשתי שהכרתי אנשים, ראיתי מקומות, כאבתי, התרגשתי, התאכזבתי (בסופו של הספר אפילו היה לי עצוב על שנגמר). אולי זו הייתה כוונת המשורר (ואם כן, אז שאפו!): להפוך את הקורא לחלק מהסיפור, שותף פעיל לרגשות שמאפיינים חיים אנושיים, לא לתאר את החיים בצורה לוגית, כי אם כמכלול אירועים הספוגים באהבה ותיעוב עצמי ומייצרים כאוס ומורכבות הנעים על ציר זמן אל עבר הסוף שאין ממנו מנוס.
לא יודעת אם להמליץ עליו לאחרים: אולי כן ואולי לא. אפשר לחיות בלעדיו, זה ברור. אך דווקא האמביוולנטיות הזו שפיתחתי כלפיו הופכת אותו לכל-כך אטרקטיבי.. (:

לפני 13 שנים•KURTIE
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

היה אפשר לקצר את הספר בחצי, ועדין הספר לא היה נפגם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ybmr
דירוג
2.0
לפני 12 שנים

“העולם הזה פסיכי. כל כך פסיכי עד שהאנשים שמסביבכם יודעים עליכם יותר דברים מאשר שאתם יודעים על עצמכם.”