מה אני יודעת על אוסטרליה? לא הרבה. מדינת פדרציה על אי גדול או יבשת קטנה בחצי הכדור הדרומי, מקום שבעברו היה מושבת אסירים בריטית ובגלל זה מדברים בו סוג של אנגלית, האנשים בה (כלומר הלבנים שביניהם) נוטים להיות מאוד מאוד גבוהים, על אף שאבותיהם הפושעים האנגלים היו נמוכים וצנומים למדי. מה עוד? יש בה ילידים אבוריג'יניים ומגוון חיות כיס כמו קנגורו אבל לא רק. מה אני לא יודעת על אוסטרליה? אני לא יודעת אם אי פעם קראתי ספרות אוסטרלית, אם כן אז לא זכור לי. ואין לי מושג אם יש בה שירותי רווחה ומה טיבם, אם כי אני מניחה שהם קיימים היות והיא מדינה דמוקרטית. אבל אין לי באמת מושג האם הם קיימים ואם כן אז מה טיבם. טוב, בעצם יש עוד הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת על אוסטרליה.

את הספר הזה לקחתי מהספריה, ועשיתי את זה בגלל זשל"ב. כלומר, בעקיפין בגללו כי הוא סקר ספר אחר של סטיב טולץ ובתגובות הזכירו את "שבריר" ואז ראיתי שיש לו המון ביקורות באתר, רובן חיוביות, מה שגרם לי לשמור את הכריכה בגלריה של הטלפון שלי. מאוחר יותר בספריה כשחיפשתי במהירות ספרים לקחת הביתה, מצאתי אותו די בקלות, בכל זאת הוא ספר עבה מאוד, ולקחתי. מה זה "עבה מאוד" אתם שואלים? מי שמכיר את העמדה שלי יודע שספר בעברית צריך להקיף בין 350 ל-500 עמודים, ומעבר לזה הוא צריך שתהיה סיבה טובה עלילתית טובה מאוד, כמו לדוגמה אם הוא סאגה רב דורית שמחייבת המון דמויות או אם הוא פנטזיה שבה צריך תיאור עולמות זרים מלבד העלילה. חוץ מזה, בדרך כלל אין סיבה לספר בהיקף גדול מזה. "שבריר" עבר את המכסה ב-25% וזה אומר שיש לו 625 עמודים שלמים. ובכל זאת, ביקורות טובות וזה, אז לקחתי.

העלילה, אתם שואלים? אז העלילה פחות חשובה, אבל אם מתעקשים אפשר לתקצר אותה ככה. הכותב-מספר בגוף ראשון הוא ג'ספר דין, אוסטרלי שנמצא בכלא. חלק מהספר מובא מתוך מונולוג או יומנים של אביו מרטין דין שהוא אח של פושע מפורסם בשם טרי דין. ג'ספר, יתום מאם שגדל בצורה פרועה ולא מושגחת אצל אב פסיכי שהוא פילוסוף בעיני עצמו, לא רואה ולו בדל של שירותי רווחה שהם. מהשילוב הזה מה חשבתם שייצא, קולה? אז לא. העלילה פסיכית, והיא משנית לבליל הפילוסופי שאמור להרשים אותנו באיזו שהיא צורה אבל אותי הוא לא הצליח. זה לא שלא קורים דברים, כל הזמן קורים, אבל אין שם שום היגיון שהוא במהלך שלהם, גם לא היגיון פנימי.

הרבה מדרגים כאן באתר חיבבו את הספר, ואני יודעת שנורא מעצבן לקרוא ביקורת קוטלת על ספר שאהבת, ובכל זאת אגיד את דעתי: הספר הזה, זורם וקריא ככל שיהיה, הוא כמו נשיקה של סוהרסן. מוציא כל אמונה בטוב של בני אדם וכל אופטימיות ותקווה ואמונה בקיומם של דברים טובים, חוק, סדר, ועוגיות שוקולד.

באמצע הספר נטשתי. תחושה חוזרת שהסופר כל פעם ממציא עלילה חדשה או דמויות חדשות, כדי לכתוב עוד כמה עמודים. ההתחלה היתה מבטיחה, אבל לאט לאט היא נמוגה.

הספר הכי מערער שיש. סטיב טולץ הוא גאון טראגי. משפטי מחץ מדויקים שעושים כואב בבטן, עלילה דיכאונית ודוקרת. הוא מביא את דמות האיוב לדרגה חדשה של סבל נפשי. ספר פולחן בעיני, אבל קשה לסווג אותו כסיפורת. הוא עמוס בדיאלוגים פילוסופים המורכבים ממשפטים עמוקים ומושחזים. אני מסתכל על הספר הזה ביראת כבוד, אך מתלבט עם זה ספר סיפורים.

****



"כשאתה ילד, ומנסים למנוע ממך התנהגות עדרית, תוקפים אותך במשפט "אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ?", אבל כשאתה מבוגר ופתאום אסור בתכלית האיסור להיות שונה, נדמה לך שהאנשים אומרים, "הי, כולם קופצים מהגג, מה אתך?"."

הספר הבאמת מטורלל הזה בודק בנאיביות מעושה את גבולות הנורמליות מכל זווית אפשרית, ובעיקר מטיל ספק באמיתות הבלתי מעורערות שמהן כל אחד מאיתנו, כמעט, בונה את חייו. למה באמת להיות נורמלי? למה לא להעמיד גם את זה בסימן שאלה? מה זה נורמלי בכלל? זה פשוט מישהו שנמצא בתוך תחום הגדר של הנורמה. אבל מי קובע את הנורמה?
תכונות נחשקות כמו מקוריות, אומץ, תעוזה וחוסר יכולת להתפשר הופכות לשליליות במובהק כאשר הנושא אותן מעז לחרוג מגבולות הגזרה הנוקשות שנקבעו ע"י ההמון, המוסר, ההיסטוריה והגיאוגרפיה והתרבות, והוא יכול למצוא את עצמו מוחרם, מנודה ובודד. לרצון החופשי יש זכות לבוא לידי ביטוי רק בפרטים הקטנים אבל לא במתווה הכללי, חלילה. "לא "האם כדאי לי לעבוד?" אלא איפה, או במה. לא "האם כדאי לי להקים משפחה?" אלא "מתי כדאי לי להקים משפחה?".

"למה אנחנו לא מחליפים פתאום מדינות כך שכל תושבי צרפת יעברו לאתיופיה וכל תושבי אתיופיה יעברו לבריטניה שתושביה יעברו לאיים הקריביים וכן הלאה, כך שסוף-סוף נחלוק את כדור הארץ כמו שהיינו אולי אמורים ונשיל מעצמנו את הנאמנות האנוכית, המבישה, צמאת הדם והפנאטית לאדמה? למה הרצון החופשי מבוזבז על יצור שיש לו אינסוף אפשרויות אבל מתנהג כאילו יש לו אפשרות אחת או שתיים?"
""כיסאות מוזיקליים" הוא משחק איום ואכזרי. רוקדים סביב מספר כיסאות, כיסא אחד חסר, וכשהמוזיקה נפסקת צריך להתיישב במהירות. זה לא ריקוד שמח. כולם לוטשים עיניים באם שעומדת ליד הטייפ כשאצבעה על כפתור הווליום. פה ושם איזה ילד צופה באופן מוטעה את תנועותיה ומזנק לכיסא. צועקים עליו. הוא הרוס, קופץ בחזרה מהכיסא. האם מתגרה בילדים ומושיטה יד אל הכפתור. הילדים חושבים: הלוואי שתמותי. המשחק הוא משל לחיים - אין מספיק כיסאות או הנאות לכולם, אין מספיק אוכל, אין מספיק שמחה, מיטות או מקומות עבודה או צחוקים או חיוכים או אוויר לנשימה. אבל המנגינה לעולם נשארת... בחיים כדאי לך לסחוב איתך כיסא, כדי שלא תצטרך לחלוק עם האחרים את המשאבים המידלדלים".

כשאתה ילד, אתה רשאי להטיל ספק ולחשוב מחשבות פילוסופיות ואף חתרניות המתקבלות בחיוך רחום וידעני מצד המבוגרים. למה צריך ללכת לישון בשמונה? ולמה לא לראות טלוויזיה כל היום? ולמה להתנהג יפה או לא לגמור את כל העוגה או לגמור הכול מהצלחת? למה ללכת לעבודה? למה לצבא? למה? למה? "למה יש דמעות? מה לעזאזל חשבה לה האבולוציה כשעיצבה את גוף האדם כך שלא יוכל להסתיר את העצב? האם חוסר היכולת להסוות דכדוך היא תנאי הכרחי להישרדות המין האנושי?"

במבט ראשון נראה שזה ספר מחוייך. בלגן אפי ודבילי לעתים בסגנון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון", אבל כשמקלפים רובד אחד או שניים, מבינים שיש כאן עצב עמוק ואמירות פילוסופיות בועטות ומשמעותיות ביותר, בין השאר על אינדיווידואליזם ועל חברה ואהבה, תרבות פופולרית, הערצת ידוענים, גידול ילדים והקניית ערכים.

"אסטריד מאוד בהריון. הפולש הולך ומתקרב. פיצוץ האוכלוסין הפרטי שלי, פגיעה בעמוד השדרה של עצמאותי. אכפת לי אם הוא ימות? התועלת היחידה שאני יכול לדמיין מלהיות אבא, היא מה שאני יכול ללמוד ממנו. לא מהנסיונות המתוקים-להבחיל ללכת או לדבר או לחרבן שמלהיבים את כל ההורים עד שהם חייבים לשתף אותך עד זרא בתגליות שלהם. אולי אוכל ללמוד מהילד הזה משהו על הטבע האנושי. התינוק הזה יכול להיות פרוייקט פילוסופי יומרני! מה יקרה אם אגדל אותו בארון בלי אור? או בחדר מלא מראות? או מלא בציורים של דאלי? מה יקרה אם לא אלמד אותו לצחוק או לא אראה לו צחוק לעולם? מה יקרה אם הוא לא יראה לעולם שום בנאדם חוץ ממני וגם לא אותי? האם תתפתח אכזריות ביקום הקטן הזה? האם יתפתח סרקזם? כעס? מעל הכול אחתור לגדל יצור שמבין את עצמו. מה יקרה אם אעודד מודעות עצמית בגיל צעיר במיוחד, נגיד שלוש? אולי הוא יבחר את השם לעצמו, שם שישקף את מה שהוא חושב שהוא?

הכתיבה שוטפת, רהוטה, מלאת חמלה ואנושיות, לא מתאמצת ומדוייקת להפליא, גם באפקט הרגשי שהיא מנסה לייצר וגם במטאפורות המקסימות שלה. הנה עוד דוגמאות:
"הוא חשק שיניים כאילו מישהו ביקש ממנו לחייך למצלמה לפני שתים עשרה שעות, ועדיין לא צילם".
"הלכתי בתוך העשן, ולא יכולתי לנשום. הריאות שלי צרבו. ידעתי שאם לא אשאף אוויר, זה הסוף שלי. השתעלתי והקאתי עשן. היו בו חתיכות גזר".
"הייתי אסיר תודה על שהיא גאלה אותי מבתוליי אבל זה עבר ולא מצאתי בה עוד תועלת. כמו ארוחת ערב עם הרופא אחרי ניתוח מוצלח. מה הטעם?"
"היא פסעה לתוך הבקתה. החיכוך הגרירה וההרמה שהשמיעו צעדיה על רצפת העץ היו מדרדרים אותי לאלכוהול אילו היה פאב בחדר שלי. ואילו הוא היה פתוח."
"האינטואיציה שלי אומרת לי שמשהו מאוד רע הולך לקרות בבית הזה. אולי כדאי שניסע מפה, אבל אני סקרן בטירוף לדעת מה יקרה. סקרנות היא אחד הדברים החביבים עליי. סקרנות בוערת היא כמו אורגזמה טנטרית - עונג ממושך, מטריף ומושהה. זה העניין".
"אנשים אינם יוצאים למסעות בכלל אלא תרים כל חייהם אחר ראיות שיצדיקו בעיניהם את האמונות שהם מטפחים בקרבם ממילא".

למה ארבעה כוכבים? כי באיזשהו מקום, גם זה מעייף. זה לא גיחי גיחי גיחי רצוף כמו "הזקן בן המאה" ולא אפוס פילוסופי מתיש מחשבות. לא בהכרח. זה ספר חמוד מאוד, קל לקריאה, שיש בו הרבה דברים מכל מיני סוגים, הוא בעיקר משעשע ונוגה אבל הוא לא יצר אצלי רגש חזק מדי בשום צורה. לא צחקתי בקול או דמעתי כי היה לי עצוב, אלא בעיקר הנהנתי, התרשמתי, חשבתי שמשהו מעניין או ראוי לציון או כתוב היטב. זה גם בסדר, וצריך ספרים כאלה. אחרי כל הפאסט פוד הטקסטואלי שהאבסתי בו את עצמי עד לאחרונה, מדובר בספר ביניים ראוי בהחלט.


****

היה לי קשה מאד לכתוב ביקורת לספר הזה. בחלקו מפני שהספר אינו "מרוכז" ולעתים קשה להחליט מה הוא בעצם מנסה לומר: שיש משפחות שהחיים בצוותא הם עול שלעתים כבד מדי לשאת? שכל נסיונותיו החכמים של החכם בטלים בשישים מול מעשהו הטפשי של הכריזמטי? שאדם לעמל יולד (ולעצב, להתרוצצות, לאכזבה ולמיעוט אהבה?) וגם כי לא הצלחתי להחליט האם הסופר וירטואוז גאון או שהוא עובד עלי בגדול.

בואו נפריד בין הסיפור לבין הרעיונות. הסיפור סוראליסטי, לא מנסה להיות בעל רצף הגיוני: משפחה שאין אפשרות לתארה. בכל פרק מוסיף טולץ עוד תאור, ההופך את המשפחה להזויה וסהרורית עוד יותר.
הרעיונות - חלקם רעיונות יפים וחדשניים, את חלקם שמענו בעבר, ואת חלקם השמענו בעצמנו כשהיינו מתבגרים ורצינו לנסח את הפילוסופיה שלנו, ולהפליא את העולם בתובנותנו העמוקות. הרושם שקיבלתי שהסופר מנסה להדהים בכושרו הוירטואוזי להחזיק 10 כדורים באויר כשהוא עומד עמידת ידיים וומנפנף באוזניים...

בספרי ביכורים יש קסם מיוחד בעיני: זה המקום בו אתה נפגש לראשונה עם הסופר. הוא עוד לא לגמרי בטוח בעצמו, עדיין לא ביסס יהירות, הטכניקה שלו עוד קצת בוסרית, וספרו הוא קצת תגלית. טולץ כותב היטב. הוא מצליח לתאר מצבים מיוחדים, ומצליח לגרום לך להזדהות עם הגיבור. אבל הוא מתאמץ כל כך, מנסה כל כך "להמציא את הגלגל", לכתוב אחרת ושונה שבסופו של דבר הוא מתיש את קוראו.
נהניתי למדי מהספר אליו הגעתי בגלל הביקורת המקסימה של ציפי (תודה!). נהניתי אבל אם תשאלו אותי - בעוד חודש לא אזכור ממנו כלום (ולאו דווקא בגלל הסניליות שלי...)

העולם הזה פסיכי. כל כך פסיכי עד שהאנשים שמסביבכם יודעים עליכם יותר דברים מאשר שאתם יודעים על עצמכם.
הנה, רק לפני חודשיים, אלון דה אלפרט שלח לי הודעה בפרטי שבה הוא ממליץ לי על הספר הזה. כל זה היה יכול להיות טוב ויפה (וגם הרבה פחות חשוד) אלמלא העובדה שהוא מסר את ההודעה בצורה כזו- ואני מצטט: "קראתי לאחרונה ספר שנדמה לי שיעניין אותך. קוראים לו "שבריר".
פסיכי לגמרי, אה? שאדם זר (אבל נחמד!) שאני מכיר אותו רק דרך האינטרנט (ומקווה שגם הוא מכיר אותי רק דרך האנטרנט...) יודע מראש מה תהיה התגובה שלי בעתיד. זה מדהים, כי אנו, ההומו סאפייאנסים החדשנים, המעודכנים והמתקדמים טכנולוגית- כולנו, ללא יוצא מן הכלל, לא ניחנו ביכולות כמו 'ראיית העתיד' או 'קריאת מחשבות'.
זה לא ייתכן! פשוט לא ייתכן.
ולמרות זאת- למרות זאת, הנה זה קרה. מסתבר שאכן יש עוד אדם כזה בעולם. אך עכשיו נשאלת השאלה: האם הוא באמת צודק ודיבר דברי אמת? או שמא הכל תרגיל מלוכלך ומתועב של האנושות?
את כל זה נגלה בקרוב. בקרוב מאוד.

***

לפני הכל, רצוי שתדעו שהספר הזה לא מספר הרבה על ג'ספר. עיקר התוכן הוא על משפחתו. כלומר, על אביו הגאון והשנוא, על דודו הפושע המוערץ ועל סבו וסבתו במלחמת העולם השנייה ועוד.
המשפחה שלו, לפי התקציר, אמורה להיות פסיכית. אך מרוב שטולץ ניסה לחדש, לקשט ולצ'פר את התוכן- הסיפור נהיה נורמלי לגמרי. לא שונה בהרבה מרוב הספרים שאני קורא בדרך כלל.
מה גם שהעלילה מתפרסת על פני 630 עמודים ו- 7 פרקים: וזה, לדעתי, הדבר הכי פסיכי בספר הזה, ללא ספק.

כל זאת ועוד, גרמו לי לנטוש את הספר ולשקוע באכזבה עמוקה ביותר, שבאה אחרי ציפיות דרוכות וכסיסת ציפורניים טורדנית. יכול להיות שפספסתי פה משהו. יכול להיות שלא הבנתי בדיוק את מה שטולץ רצה שאבין.
ויכול להיות שזה באמת ספר לא כל כך טוב.

***

לסיכום, אם אביו של ג'ספר היה קורא את הביקורת שכתבתי, הוא היה גאה בי (כלל מספר אחת: 'לעולם אל תלך בדרכם אחרים!'- וזה מה שעשיתי.)
אה, ועוד משהו: אלון, אל תרגיש רגשות אשם. הכל בסדר, באמת. זה לא אתה, זה אני...

איך מתחילים לתאר ספר מוזר ומשונה כל כך? ספר שעלילתו מופרכת כל כך, שהיא ממש יכולה להתממש?

הספר הוא (בעיקר) סיפור חייו של מרטין דין, שעלה לגדולה משום שאחיו טרי הוא זה המפורסם. זה הרי לא חדש שיש אח של, בן של, דוד של, קרוב של וכך הלאה. אבל במקרה שלנו מרטין דין ממש לא מתלהב כשמזכירים בנשימה אחת אותו ואת אחיו, בעיקר כשהוא עצמו אחד הקורא ספרי פילוסופיה ומקבל מכות מחבריו לכיתה, כשאחיו הוא ספורטאי צעיר ויפה, שעיני כל העיירה הנידחת באוסטרליה נשואות להצלחותיו הספורטיביות. וספורט הוא הספורט האהוב באוסטרליה.

אלא שיום אחד ההצלחה הזו היא לצנינים בעיני שני אחים, עבריינים בתחילת דרכם, בני כיתתו של האח מרטין, המבקשים לחבוט בתורם באח הגדול של הספורטאי המצליח. האח הצעיר, טרי דין, מבקש להגן על אחיו ואז הוא נדקר בסכין ברגלו. הדקירה מסיימת את הקריירה הספורטיבית המלבלבת. את טרי לא שוברים בקטנות וכבר בגיל עשר הוא כורת ברית עם העבריינים, ברית שתמנע כל התקרבות לאח הגדול הן מצד צמד העבריינים והן מצד כל מי שיחפוץ לחבוט בו סתם כך. אבל אין טוב בלי רע: אמם של מרטין וטרי מבקשת ממרטין האח הגדול בן ה-14 ללוות את האח הצעיר בשיטוטיו וזה כולל מגע יומיומי לא נעים עם העולם הקרימינלי, כשכל חפצו של הגדול לקרוא את ניטשה וקנט.

בסמוך לעיירה נבנה זה לא מכבר בית כלא. האחים מבקשים ללכת לבקר בכלא אסיר אחד, הארי שמו, כדי שיתן להם רעיונות הנוגעים לעולם הפשע. הם מקבלים רעיונות ובשפע. כל זה פתח לספר מצחיק עד דמעות, מסעיר, משונה ועם תובנות אנושיות מרחיקות לכת.

הספר נע בין הזמנים, מסופר מפיו של ג'ספר, בנו של מרטין, המבקש לכתוב את סיפור המשפחה וזכרו של האח והאב כדי להתעשר מהספר. האב, לעומתו, רצה לעשות הכל כדי שלא יקשרו אותו עם אחיו.

עד עתה לבטח לא הבנתם לאן העלילה בכלל הולכת. אם תתעקשו, תשארו עם חצי תאוותכם בידכם משום שהעלילה אינה כל כך חשובה. הכתיבה, לעומת זאת, משובחת, כשרונית, שומטת לסת וגורמת לקורא להפסיק לקרוא בשל פליאה חוזרת ונשנית.

כדי לא לקלקל לקורא אפזר עתה רמזים בשפע, אך כאלה שאינם מקושרים ברגע זה לאיש: מה שנקבל בספר הלא צנום הזה, והכתוב בפורמט מלא ולא הקטן של עם עובד, זו כניסה לפוליטיקה של אדם שאתם הקוראים לעולם לא הייתם בוחרים בו, שיבה אל החיים בפורמט גופני אחר, שמאלנית שונאת טייקונים ההופכת בעזרת עיניה הירוקות וגופה המדהים לאשה עשירה כקרח, אשה אחרת שמקור משפחתה לא ידוע, אבל התאבדותה מרהיבה וכך הלאה. כל המרקחת הזו לא מפסיקה להדהים, להפעים ובעיקר להצחיק. עניין ההצחקה חוזר שוב ושוב משום שבניגוד לספרים מצחיקים אחרים, בעיקר בעיני המשווקים שלהם, זה ספר מצחיק אמיתי.

הספר הזה מגיע משום מקום. יש בו אמנם נקודת יהודית קלושה ונאנו-שואה, קצת פריז וקצת יותר תאילנד, אבל דווקא אוסטרליה הרחוקה מהווה רקע מתאים לעם המרוחק גאוגרפית מסכסוכי גבולות, מגלובליזציה, ומשאר זציה. לאוסטרלים חלום על בית קטן ונעים וחיים שקטים. יש לזה מקום נרחב בספר, בצורה הכי פרוורטית שיכולה להיות.

ספר מטריף.

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של סטיב טולץ גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת חלקית בלבד של המחבר לצרף מגוון רחב של דמויות ביזאריות המקיימות לעתים קשרים אחת עם השנייה (אבל רק לעתים) אל תוך סאגה משפחתית. אבל אני סבורה כי מדובר למעשה בחיבור של שני אלו יחד: יכולת וחוסר יכולת, גאונות ושגעון, מגלומניה וענווה- המחבר עצמו מציג כתיבה דו-קוטבית, ממש כמו האופי הלא-נורמלי (ואפילו פסיכוטי) בעליל של דמויותיו. המחבר עצמו נהפך לדמות מרכזית (אם כי סמויה) בסאגה של משפחת דין.
השורה התחתונה היא שקשה לבקר ספר שיש בו הרבה אבל אין בו כלום. לא הרגשתי שחזרתי ממסע משמעותי (כפי שקורה לי לרוב עם ספרי איכות), אך הרגשתי שהכרתי אנשים, ראיתי מקומות, כאבתי, התרגשתי, התאכזבתי (בסופו של הספר אפילו היה לי עצוב על שנגמר). אולי זו הייתה כוונת המשורר (ואם כן, אז שאפו!): להפוך את הקורא לחלק מהסיפור, שותף פעיל לרגשות שמאפיינים חיים אנושיים, לא לתאר את החיים בצורה לוגית, כי אם כמכלול אירועים הספוגים באהבה ותיעוב עצמי ומייצרים כאוס ומורכבות הנעים על ציר זמן אל עבר הסוף שאין ממנו מנוס.
לא יודעת אם להמליץ עליו לאחרים: אולי כן ואולי לא. אפשר לחיות בלעדיו, זה ברור. אך דווקא האמביוולנטיות הזו שפיתחתי כלפיו הופכת אותו לכל-כך אטרקטיבי.. (:

היה אפשר לקצר את הספר בחצי, ועדין הספר לא היה נפגם.