• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עידן התמימות

עידן התמימות

מאת אדית וורטון

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
עידן התמימות

עידן התמימות

מאת אדית וורטון

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:אסטרולוג
שנת הוצאה:1997
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“איזה הרגשה נעימה לסיים סוף כל סוף ספר מענג כל כך. הייתי בטיול בחו"ל כשבוע וזנחתי אותו לצערי. אך משחז”

4/11
ביקורות על עידן התמימות
הבאה
נצחיה
לפני 5 שנים

“"היא כמובן שרה בשפה אחרת, מאחר שהחוק הבלתי ניתן לערעור או לשינוי של עולם המוזיקה דרש שהטקסט הגרמני ש”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

הספר הזה נכתב על ניו יורק של שנות השבעים של המאה ה - 19 ועל אנשי "החברה הגבוהה" בה. ניו יורק של אותה תקופה היא מקום מחניק, בו שום מחשבה חדשה לא הורשתה להיכנס. זה המקום בו קודשה המסורת, ובין מעט המשפחות שניהלו קשרים אלה עם אלה, היו המוסכמות הדרך היחידה לחיות. איסור חמור חל על גילוי לב, והתקשורת היחידה המותרת היתה רמזים. הדרך הנכונה להתנהג היתה ברורה והגמישות לא אפשרית. דוגמה? לאשה בת המעמד הזה לא יאה להיות אופנתית, לכן השמלות המיובאות מפריז מאוחסנות בארון לשנתיים...לעומת זאת מי שכנערה הותר לה ללבוש לנשף שמלה שחורה - תישא את חרפתה עד הקבר.

אדית וורטון פרסמה את הרומן ב 1921, וב 1922 קיבלה את פרס פוליצר עבורו, והיתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. הספר כתוב בעט אמן: וורטון מתארת בפרוט את החיים באותה תקופה, בדרך בה אנו ממש שומעים את צליל המשקה הנמזג לכוסות הבדולח, את שקשוק אופני הכרכרות, ואת שיחת יושבי התאים המרכלים באופרה. היא אינה מזניחה שום דמות, שולית ככל שתהיה. התאורים נכתבים באירוניה דקה, אבל היא אינה בזה או לועגת לדמויותיה, גם כשהן פועלות בצורה מגוחכת.

הסיפור הוא סיפור אהבה בלתי אפשרית, בתקופה בה את המלה "גירושין" לא אמרו בחברה מכובדת (ודאי לא כשנוכחות נערות צעירות), אשה היתה תלויה כלכלית וחברתית בבעלה או בקרובי משפחתה, ולגברים נסלחו חטאים רבים, למעט פשיטת רגל.
חיפשתי את הספר הזה זמן רב והייתי מאושרת כשהשגתי אותו. מי שאוהב ספרים בניחוח של פעם - מה שנהוג לכנות פה "קלאסיקה", כאלה שאינם ממהרים לשום מקום ופורשים מארג שלם של חיים, יאהב אותו מאד, כמוני.

*

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של KAROLINA
KAROLINA
תמונה של לוליטה
לוליטה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של Sinbad the Sailor
Sinbad the Sailor
תמונה של חני
חני
תמונה של אפרתי
אפרתי
22קוראים|גיל ממוצע52|77%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

22 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

תודה רבה, אנקה!

שימחת אותי מאד.
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

אז ליעל, נאה מבטיח נאה מקיים: קראתי את הספר ואהבתי אותו כמוך. תודה על הביקורת העניינית והמדוייקת שלך שכיוונה אותי הישר לספר.

yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

לא נוצר רושם כזה

(ודאי לא למי שקוראת את בשביץ - זינגר) אני רק אמרתי כדי לא ליצור ציפיות שוא...
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

ליעל, למה נוצר רושם שאני מחפשת ספרים קלים? את חושבת שאני קלה?

נהפוך הוא אני כבדה;-)
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

פסיפלורה אחת ואנקה:

אשמח לשמוע אם אהבתן. אבל שלא יווצר הרושם שזה ספר קליל כי הוא לא. הוא מעלה שאלות שמטרידות גם עכשיו, 140 שנה אחרי המסופר. ואנשים, מן הסתם, נשארו אנשים...
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

ליעל, אני לגמרי משוכנעת שאוהב את זה.

הביקורת שלך המקסימה העלתה אותו לתודעה ועל כך תודה:) אבל כל שאר הדברים מסביב, רקע היסטורי, רומן חברתי, תרגום שירה גפן?? יפה מאוד! יעשו את שאר העבודה. מבטיחה לדווח לך אישית על התוצאות.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 15 שנים

תודה יעל! יש לי הרגשה שאוהב אותו.

מוסיפה מייד לרשימה
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

לאנקה:

אם הבנתי נכון את טעמך(דרך התבוננות ברשימת הקריאה שלך) צפויה לך הנאה מרובה. ובנוסף התרגום (שירה גפן) והשפה העכשווית אינם מאתגרים מדי...
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

לחמדת

תודה על ההשקעה בתגובה. הספר לא עוסק בזכויות נשים. שני המינים בספר כבולים (כמעט) באותה מידה. זו היתה בחירתי להעיר את הנקודה הזו בביקורת.
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

לטופי - תודה. הוא מצא חן גם בעיני...

yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

אוהבת לקרוא:

כן, הוא מזכיר את האשה בלבן וגם סיפורים של ג'יין אוסטין. אבל יש בו משהו נוסף- אירוניה. היא צופה על גיבוריה במידה של אירוניה בניגוד לשני הסופרים האחרים שהזכרתי.
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

ליעל, את רואה אותי? יופי. חשבתי שהתגובה של חמדת מסתירה את הנוף:)

יש לנו אותו בספריה העירונית בק. אתא. איזה כיף.
חמדת
חמדת•לפני 15 שנים

בהקשר לתגובתי הקודמת

לספר "עידן התמימות " להלן פירוט המסמך בעברית כי הקישור לא עבר . סנקה פולס הצהרת עמדות והחלטות סנקה פולס, ניו יורק, 1848 אליזבת קיידי סטנטון ועמיתיה עבדו קשה כדי להפגיש מפגש של גברים ונשים להתמודד עם מה שהם ראו כעניין של דאגה קריטי עבור הדמוקרטיה האמריקאית. כמה ימים של דיון הביא המסמך להלן, שהם בדוגמת בחוכמה לאחר ההכרזה המפורסמת של ג'פרסון. כיום אתר היסטורי נשים הלאומית ואת היכל התהילה ממוקמים סנקה נופל. כאשר במהלך המאורעות האנושיים, הוא הופך להיות הכרחי עבור חלק מבני המשפחה של הגבר להניח בעם הארץ עמדה שונה מזו שיש להם עד כה הכבושים, אבל אחד שבו חוקי הטבע של הטבע אלוהים מזכה אותם, כבוד הוגן לדעותיהם של בני האדם דורש כי הם צריכים להכריז על הגורמים המניעים אותם לקורס כזה. אנחנו מחזיקים אלה אמיתות להיות מובן מאליו: שכל גברים ונשים נבראו שווים, שהם ניחנו ידי הבורא שלהם עם זכויות מיוחדות מסוימות, כי בקרב אלו הם החיים, החירות, ואת החיפוש אחר האושר, כי כדי להבטיח זכויות אלה הם הנהיגו ממשלות, הנובע מן הכוחות רק בהסכמת הנשלטים. כאשר כל צורה של הממשלה הופכת הרסנית של הקצוות האלה, היא זכותו של הסובלים ממנה לסרב אמונים אותו, להתעקש על מוסד של ממשלה חדשה, הנחת היסוד על עקרונות כאלה, וארגון הכוחות שלה טופס כזה, כפי להם יהיה נראה סביר ביותר השפעה על ביטחונם ואושר. פרודנס, אכן, יכתיבו כי ממשלות הוקמה ארוך לא צריך להיות שונה למטרות אור חולף, ולפיכך כל ניסיון יהוה הראו כי בני האדם נוטים יותר לסבול, ואילו הרעות הן sufferable, מאשר לזכות את עצמם על ידי ביטול צורות שאליהן היו רגילים. אבל כאשר רכבת ארוכה של הפרות וחריגות מהסמכות, רודף תמיד באותו החפץ הצטיינו בעיצוב לצמצם אותם תחת עריצות מוחלטת, היא חובתם להתנער כגון ממשלה, ולספק השומרים אבטחה חדשים עבור עתידם. כזה היה בחסד החולה של הנשים תחת הממשלה הזו, וכזה הוא עתה ההכרח אשר מגביל אותם לדרוש את תחנת שווה להם הם זכאים. ההיסטוריה של האנושות היא היסטוריה של פציעות חוזרות וחריגות מהסמכות מצד גבר כלפי אישה, לאחר באובייקט ישיר הקמת עריצות מוחלט על פניה. כדי להוכיח את זה, לתת לעובדות תוגש בעולם כנה. הוא מעולם לא אפשרה לה לממש את זכות מובנת מאליה לה זיכיון אלקטיבי. הוא אילץ אותה להגיש חוקים, במבנה אשר אין לה קול. הוא נמנע מכל זכויותיה אשר נמסרו ביותר בורים מושפל גברים, שניהם ילידי וזרים. לאחר גזל ממנה זכות זו הראשון של אזרח, את הזיכיון אלקטיבי, ובכך להשאיר אותה ללא ייצוג באולמות של חקיקה, הוא מתנגד לה מכל הצדדים. הוא עשה לה, אם היא נשואה, בעיניים של החוק, למתה. הוא לקח ממנה כל זכות בנכס, אפילו לשכר שהיא משתכרת. הוא גרם לה, מבחינה מוסרית, להיות אחראית, כפי שהיא יכולה פשעים רבים מעונש, בתנאי שהם להיעשות בנוכחות בעלה. בברית הנישואים, היא מחויבת להבטיח ציות בעלה, הוא הופך, לכל דבר ועניין, מאסטר לה החוק נותן לו סמכות לשלול אותה החירות שלה, לנהל לענישה. הוא ממוסגר כך דיני גירושין, על מה יהיו הגורמים המתאימים, במקרה של פירוד, למי את האפוטרופסות על הילדים תינתן, כמו להיות לגמרי ללא קשר אושר החוק, הנשים, ב בכל המקרים, הולך על השערה מוטעית של עליונות האדם, ולתת את כל הכוח לידיו. לאחר שלילת כל הזכויות שלה כאישה נשואה, אם יחיד, בעל הנכס, הוא מכביד עליה לתמוך בממשלה אשר מזהה אותה רק כאשר רכושה ניתן רווחי זה. יש לו מונופול כמעט כל תעסוקות רווחית, ומתוך אלה היא רשאית לבצע, אבל היא מקבלת שכר זעום. הוא סוגר עליה את כל השדרות לעושר ההבחנה אשר הוא רואה מכובד ביותר לעצמו. כמורה של תיאולוגיה, רפואה, או החוק, היא אינה ידועה. הוא הכחיש את המתקנים שלה להשגת השכלה יסודית, מכללות כל נסגרים נגדה. הוא מאפשר לה בכנסייה, כמו גם המדינה, אך עמדה כפופה, בטענה סמכות האפיפיור עבור הרחקה ממנה המשרד, ועם כמה יוצאים מן הכלל, מתוך השתתפות כל הציבור בענייני הכנסייה. הוא יצר ברגשות הציבור שווא על ידי מתן לעולם קוד שונים של מוסר עבור גברים ונשים, על ידי אשר עבירות מוסריות שמנעו מנשים בחברה, לא רק נסבל, אך ייחשב חשבון קטן אדם. הוא גזל בסמכותו של יהוה עצמו, בטענה כי כפי זכותו להקצות לה כדור של פעולה, כאשר השייך המצפון שלה לאלוהים שלה. הוא השתדל, בכל דרך שהוא יכול, כדי להרוס אותה כוחות הביטחון שלה, כדי להפחית את כבודה העצמי, ולהפוך אותה מוכן לחיות חיים תלויה מחפיר. עכשיו, לאור disfranchisement זה כל חצי העם של הארץ הזאת, השפלה החברתיים והדתיים שלהם בתצוגה של חוקי עוול הנ"ל, ובגלל שנשים לא הרגליים עצמם נפגע, מדוכא, מקופח במרמה של הקדוש ביותר שלהם זכויות, אנו מתעקשים כי יש להם כניסה מיידית את כל הזכויות וזכויות השייכים להם כאזרחי ארצות הברית. בכניסה על העבודה הגדולה שלפנינו, אין אנו צופים כמות קטנה של הבנה, מצג שווא, ולעג, אבל נשתמש בכל תפקודם, בכוחנו השפעה האובייקט שלנו. אנחנו צריכים להעסיק סוכנים, להפיץ קטעי, העתירה המדינה המחוקקים הלאומי, מאמץ לגייס את הדוכן לבין עיתונאים מטעם שלנו. אנו מקווים אמנה זו יהיה ואחריו סדרה של כנסים חובקת כל חלק של הארץ. החלטות והואיל , האמרה הגדולים של הטבע הוא הודה להיות, כי "האיש תרדוף האושר שלו אמיתי ומהותי". בלקסטון בדברי הדיונים שלו, כי זה חוק הטבע coequal להיות עם האנושות, מוכתב על ידי אלוהים עצמו, הוא כמובן מעולה חובה אחרת. זה מחייב את כל רחבי העולם, בכל הארצות ובכל עת, לא חוקי האדם תוקף כלשהו אם בניגוד הזה, כזה של אותם תקפים, שואבים את כל הכוח שלהם, וכל תוקפם, וכל סמכותם , mediately ומיד, מתוך זה המקורי, ולכן נפתרה, זה חוקים כגון הסכסוך, בדרך כלשהי, עם אושר אמיתי ומהותי של האישה, הם בניגוד למצווה הגדולה של הטבע ושל תוקף לא, בשביל זה הוא מעולה "ב חובה אחרת." נפתרה, זה כל החוקים המונעים אישה הכובש כגון תחנת בחברה כמו מצפונה יהיה להכתיב, או אשר מקומה במצב נחות מזה של הגבר, הם בניגוד למצווה הגדולה של הטבע, ולכן אין כוח או סמכות . נפתרה, האישה הזאת היא של אדם שווים נועד להיות כך על ידי הבורא, הטוב ביותר של גזע הדרישות שהיא צריכה להיות מוכר ככזה. הוחלט, כי הנשים במדינה הזאת צריך להיות נאורה בכל הנוגע לחוקי תחת שבה הם חיים, כי הם עשויים עוד לפרסם השפלה שלהם עצמם באמצעות הכרזה מרוצה העמדה הנוכחית, ולא בורותם, בקביעה כי יש להם את כל זכויות שהם רוצים. נפתרה, זה ככל אדם, בעוד בטענה לעצמו עליונות אינטלקטואלית, עושה הסכם כדי עליונות מוסרית אישה, היא preeminently חובתו לעודד אותה לדבר וללמד, כפי שהיא יש הזדמנות, בכל אסיפות דתי. נפתרה, זה את אותה כמות של מעלה, עדינות, עידון ההתנהגות הנדרש של אישה במצב החברתי, צריך להיות גם חובה של האדם, ואת העבירות זהה צריך להיות ביקר עם חומרת שווה על גבר וגם אישה. נפתרה, זה ההתנגדות של גסות ועל התנהגות בלתי הולמת, אשר הביאו לעתים קרובות כל כך נגד נשים כשהיא פונה לקהל הציבור, מגיע עם חן חולה מאוד ממי לעודד, באמצעות נוכחות שלהם, הופעתה על הבמה, בקונצרט, או מעללי הקרקס. נפתרה, לאשה הזאת יש יותר מדי זמן נחה מרוצים גבולות מוגבלות אשר מנהגים מושחתים יישום מעוותת של כתבי הקודש סימנו החוצה לה, כי הגיע הזמן שהיא צריכה לנוע בתחום מוגדל אשר הבורא גדול שלה שהוקצה לה. נפתרה, שזה חובתו של הנשים במדינה הזאת כדי להבטיח לעצמם זכות קדושה שלהם זיכיון אלקטיבי. נפתרה, זה שוויון זכויות האדם התוצאות בהכרח מהעובדה הזהות של המין יכולות ואחריות. נפתר, ולכן זה, מושקעים על ידי הבורא עם אותן יכולות, ואת התודעה אותו באחריות התרגיל שלהם, זה להוכיח את הזכות והחובה של אישה, לא פחות עם גבר, כדי לקדם כל מטרה צודקת בכל דרך צדיקים; ובמיוחד בכל הנוגע לנושאים הגדולים של המוסר והדת, זה מובן מאליו זכותה להשתתף עם אחיה ללמד אותם, הן הפרטי והן הציבורי, על ידי כתיבה על ידי דיבור, על ידי כל סוכנויותיה ראוי לשמש, ובכל אסיפות ראוי שיתקיים, וזה להיות אמת מובנת מאליה צומח מתוך עקרונות מושתל האלוהי של הטבע האנושי, כל מנהג או סמכות לרעה בו, בין אם מודרנית, או ללבוש את הסנקציה שיבה של העת העתיקה, היא להיות נחשב שקר מובן מאליו, ואת במלחמה עם בני האדם
חמדת
חמדת•לפני 15 שנים

ל-yaelhar ושאר המגיבות

לספר : המפנה ההיסטורי בזכויות הנשים בארה"ב במאה ה-19 היה בפרסום מסמך דרישות לזכויות הנשים שנקרא בשם: "הכרזת סנקה פולס " ב19 יולי 1848 . רצב קישור ובו פירוט דרישותיהן לשוויון זכויות בתרגום לעברית .לא להאמין כמה דברים לא היו מובנים מאליהם לגבינו כיום . הקישור:http://www.academicamerican.com/jeffersonjackson/documents/SenecaFallsDec.htm ולמי שמתעניין בנושא שיפתח בספר "מה זה פמיניזם בכלל " של טלי רוזין בשער רביעי . הבסיס של הספר "עידן התמימות" מתבסס על עובדות היסטוריות אלו שאני מביאה לפניכן .תקראו ותהנו .
טופי
טופי•לפני 15 שנים

מוצא חן בעיני..תודה לך

אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא•לפני 15 שנים

יעל נשמע כמו ספר שאני אוהב

גם את הספר שאני קוראת עכשיו (האישה בלבן) אני מאוד אוהבת בזכות המלצה שלך ויש משהו בספר הזה שנשמע שיזכיר לי אותו קצת...
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

אנקה - אם כך, חפשי אותו.

לי זה לקח כמעט שנה עד שמצאתי, אבל היה שווה.
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

ליעל, זה מסוג הספרים שאני אוהבת.

איזה כיף!
yaelhar
yaelhar•לפני 15 שנים

תודה רבה מיליו, שין שין ואנקה:!

מיליו - אני השתגעתי מהסרט. ראיתי אותו מזמן והוא לא יוצא לי מהראש. כזה בימוי ומשחק מבריק, מורכבים רק מרמזים...נפלא אנקה - זה באמת אחד הספרים הנשכחים על תקופה שחלפה לה. אבל הוא כולו קסם.
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

נשמע מקסים יעל, ותודה שהבאת אותו לתודעתנו:)

שין שין
שין שין•לפני 15 שנים

הספר מקסים וגם הסרט, לדעתי.

מ
מיליו•לפני 15 שנים

אני רק זוכר שלא השתגעתי על הסרט

למרות שאת הבמאי והשחקנים אני מאוד אוהב
22 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "עידן התמימות"

עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

עידן התמימות

ספר תקופתי מעודן ומסוגנן על אותה שכבה של עשירים ותיקים עם שורשים וואספים של אנגלים – הולנדים המזוהים עם החברה הגבוהה בניו יורק של שנות השבעים של המאה ה- 19. כל המסוגננים על כרכרות רתומות לסוסים שמסתובבים כל היום בין מסיבות גן (כמה אלגנטי) לבין אופרה מחזות ביקורי נימוסין מבית אחד לשני וכו'. מה האנשים האלו לא עבדו אף פעם?
גינונים מקובעים ומדודים לפי פרוטוקול של התנהגות לפי כל הכללים. כמעט חשבתי שאני קוראת על האצולה האנגלית של התקופה הויקטוריאנית נראה שהם למדו מאותו ספר.
החברה הגבוהה והשמרנית המדקדקת בפרטי פרטים של נורמות התנהגות ואוי למי שחורג חלילה מהמסגרת הנוקשה.
העלילה נעה בעצלתיים.
אף פעם לא אומרים מה חושבים באמת. אין הרבה ספונטניות בהליכות ובגינונים הנוקשים. אין התפרצות רגשות ,אין ללכת לפי צו הלב אלא לפי מה שנכון לעשות חברתית -מצפונית.
ניולאנד ארצ'ר יליד אותה שכבה חברתית אמריקאית
נע לפי מוסכמות וציפיות החברה הגבוהה הניו-יורקית.
מסודר, מחושב ומאורגן מדי. גם כשלעולמו מתפרצת ציפור צבעונית קלת אברה,
שאינה נוהגת לפי המוסכמות של אותה חברה סגורה לחברי מועדון בלבד.
מאדם אולנסקה, קרובת משפחה של ארוסתו מאי, היא גם מכרה מהעבר של ניולאנד.
היא כל מה שהוא חפץ ומתאוה אליו. הניגוד הגמור לארוסתו הבנאלית והצפויה.
האם סיפור האהבה ביניהם יתממש האם הם יניחו את חייהם הנוכחיים מאחור
ויפסעו אל השקיעה יד ביד, האם הם יעיזו לפרוץ את גבולות המותר והאסור?
מה אתם הייתם עושים במקומם?
גם היום בתחילת המאה ה-21 לא בטוח שכולנו היינו מעיזים לפרוץ גבולות וללכת בעקבות הלב
ולעזוב מאחור את הכל.
לוורטון יש את הכשרון לתאר סיפור אהבה מלודרמטי וסוחף ברוגע ובנועם,
ובתיאור מדוקדק של הדמויות עד מבלי להיסחף ומבלי לשפוט אותן.
כל הסערות והתלבטויות של הדמויות קורות בנבכי נפשן המיוסרת.
דבר אינו מבצבץ כלפי חוץ, לא רגשות ולא דיבורים כמעט.
מי שמעוניין להישאב לתוך עולמן הרגשי של דמויות מלפני למעלה ממאה שנה
הנעות בין צפון אמריקה לאירופה, מוזמן.
נסחפתי לתוך האוירה ודימיינתי במהלך הקריאה את השתלשלות הסיפור כמו בסרט. היה לי לעונג.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנקה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

ניולנד ארצ'ר , צעיר ניו יורקי, בן לחברה הגבוהה מנהל את חייו בקפדנות על פי חוקיו ועקרונותיו של...
המוסר?
טעות.
הדת?
לא ולא.

התשובה הנכונה היא "הטעם הטוב".
כללי הנימוס המקובלים על החוג החברתי המצומצם בו הוא חי.
ולמה, בעצם, חשוב כל כך לנהל את החיים על פי כללי הטעם הטוב?
אם הייתם שואלים את ניולנד ארצ'ר של תחילת הספר את השאלה הזו, קרוב לודאי שהוא היה זוקף גבה בתמיהה מעודנת, מסתובב לצד השני ושומר מכם מרחק החל מאותו הרגע.
שהרי בעצם השאלה, הוכחתם את היותכם מחוסרי טעם טוב ללא תקנה, כלומר - אנשים שלא כדי להתרועע איתם מחשש לפגיעה ב... נכון, הטעם הטוב.
כל זאת, בהנחה שמלכתחילה בכלל היה עולה בידכם להגיע לכלל שיחה עם ניולדנד ארצ'ר. בשביל זה, היה עליכם להשתייך לחוג חברתי מצומצם למדי של משפחות החברה הגבוהה בניו יורק. אם לא נולדתם כאלה, קלושים הסיכויים שתצליחו לפלס את דרככם למעמד הנכסף, וגם אם תצליחו - מוצאכם הנחות יזכר לכם לנצח, או לפחות לכמה דורות.
זוהי ניו יורק של שלהי המאה ה-19. חברה שיויונית? דמוקרטיה? מסתבר שלא ממש... תארי האצולה האירופאים אולי אינם נחשבים פה יותר מדי, אבל ישנו מדרג אצולה פרטי חדש, נוקשה לא פחות.
עושר התיאורים החיצוניים, של בגדים, בתים וריהוט, כמקובל בספרות המאה ה-19, נצבע כאן בגוון אירוני: זוהי חברה ששמה דגש מופרז על הצורה, על המראה, על הסגנון.
והתוכן? מי בכלל זוכר אותו.
כך, למשל, מתואר בחור הבקי בענייני סגנון ולבוש:
"בסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לכה חצאיות עם שרוכים איש לא ערער מעולם על סמכותו".
אחת הדמויות מתארת את האמונות מחוסרות הבסיס שיש לאירופאים על האמריקאים כך:
"הגברת ולאנד חייכה בחמלה: "בדיוק כמו כל יתר הדברים התמוהים שכל מיני זרים ממציאים עלינו. הם חושבים שאנו סועדים בשעה שתיים ותומכים בגירושים!"
אכן, סעודה בשעה שתיים ותמיכה בגירושים... מה כבר ההבדל בין המנהגים האלו.
כשהכל עניין של מקובלות חברתית ונימוסים, אין מדרג ואין הבדל. להתגרש יכול להיות נכון או לא נכון, מזעזע או לא מזעזע באותה המידה כמו סעודה בשעה ה"לא נכונה".

זהו סיפור פשוט בסך הכל.
ניולנד ארצ'ר, צעיר מחוג החברה הגבוהה הניו יורקית עומד להינשא לבחורה טובה ויפה ההולמת את מעמדו, אך מתאהב באלן אולנסקה, בת דודתה הנשואה שברחה, כמה שערורייתי, מבעלה, האירופאי בעל תואר האצולה, ואף שוקלת, למרבה האימה, החרדה, הזעזוע וחוסר הטעם הטוב, להתגרש ממנו.

פתיחת הספר הזכירה לי מאוד את "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס.
מפגש העולמות בין "העולם הישן" - אירופה - ל"עולם החדש" - ארצות הברית, אותה החברה הגבוהה, אותם כללי נימוס והתנהגות.
ויקיפדיה גילתה לי שהנרי ג'יימס ואדית וורטון אכן הכירו זו את זה והיו חברים. לא הופתעתי.
אמנם נהנתי מ"דיוקנה של גברת" אך לא הייתי בטוחה שמתאים לי כרגע ספר כבד ודורש השקעה כמוהו. למרבה המזל, התברר ש"עידן התמימות" קליל הרבה יותר.
ב"דיוקנה של גברת", מגיעה צעירה אמריקאית לאנגליה, ישנו מפגש עוצמתי בין העולמות, צלילה אל תוך הפערים התרבותיים ביניהם. היא נישאת לאדם שמסמל בעיניה את כל יופיה ועושרה התרבותי של אירופה, אך מתברר, למרבה הצער, שהוא מייצג לא פחות את הניוון, הצביעות והחומרנות בהם לוקה היבשת, והנישואים הופכים למלכודת אומללות. עם זאת, מסרבת איזבל, גיבורת הרומן, לנטוש את בעלה ולמעול בקדושה שהיא מייחסת לנישואים.
ב"עידן התמימות", לעומת זאת, הגיבור הראשי מתאהב בבחורה אמריקאית ששהתה זמן רב באירופה, נישאה שם בנישואים אומללים, וברחה מהם בחזרה לארצות הברית.

אבל הדגשים בשני הספרים שונים מאוד: אם ב"דיוקנה של גברת" המעצורים שעומדים בפניה של איזבל הם חברתיים ומוסרים, חיצוניים ופנימיים גם יחד, כאן - המעצורים העומדים בפני הגיבור הם חיצוניים בלבד: גינוני נימוס ומוסכמות חברתיות. המוסר, הלבטים הפנימיים, ממנו והלאה.

ניולנד, ההולך ומתאהב באלן, עובר תהליך של שינוי. הוא מתחיל להרהר על העקרונות לפיהם הוא חי, ואלה מתחילים להתערער בעיניו:
מדוע החברה בה הוא חי כה סלחנית כלפי רומנים שמנהלים גברים צעירים טרום נישואיהם, אך מצפה מהנשים להן הם נישאים בסופו של דבר להישאר תמות, תמימות וטהורות, לפחות עד לנישואיהן?
או כמו שמנסחת זאת אמו של ניולנד:
"בחורים עולי ימים הם אווילים... ונשים מסויימות הן תכססניות וחסרות כל מוסר כליות - ולפיכך, כאם, היא ראתה נס, לא פחות מזה, בעובדה שבנה היחיד עבר בשלום את אי הסירנות והגיע אל נמל המבטחים של ביתיות נקייה ללא רבב"
מדוע גירושים נחשבים לחרפה לאשה, האם אין היא זכאית לקבל את החופש שלה?
שאלות מטלטלות בעולמו של ניולנד.
בעולמנו שלנו, לעומת זאת, הן מעוררות בעיקר אדישות. המוסכמות החברתיות כבר השתנו ללא הכר מאז הימים בהם נכתב הספר, אנחנו כבר כמה שלבים טובים אחרי השלב אליו מצליח ניולנד להגיע בתהיותיו. האם הספר עדיין רלוונטי?
ובכן, כן.
קצת בשל העניין ההיסטורי בתקופה ובאווירה, קצת בשל האירוניה המקסימה, קצת בשל העלילה עצמה ועוד קצת בשל השאלות הפתוחות.

האם באמת היה סיכוי לאושר לגיבורי הרומן הזה?
אם ניולנד ארצ'ר היה מפר את אירוסיו, אם אלן היתה מתגרשת, האם היו יכולים לחיות יחד באושר ועושר? האם הדחיה החברתית לא היתה מתסכלת אותם, מכבידה עליהם, ממררת את חייהם?
מי שקרא את "אנה קארנינה" המתרחש בתקופה קרובה, גם אם במדינה רחוקה, לא יכול שלא לתהות האם קצת אומץ לב באמת היה פותר את כל בעיותיהם של גיבורי הרומן הזה.
ניולנד מאשים בלבו את ארוסתו המגלה בשלב מוקדם ברומן פתיחות מפתיעה ונכונות לפעול בניגוד למוסכמות החברתיות... כל עוד מדובר באנשים אחרים, לא בה עצמה. אלא שהוא עצמו, כמובן, נוהג בדיוק כמוה. הוא הולך ומשתכנע באווילותן של המוסכמות החברתיות לפיהן הוא חי, הוא מוכן לחיים בניגוד למוסכמות אלו... כל עוד אלו חיים של אנשים אחרים. לא שלו.
וככל שהוא נאבק להשתחרר מכבלי המוסכמות האלו, כלל לא ברור שהיה מצליח לחיות באושר בלעדיהם.

והאם בכלל אהבתו של ניולנד לאלן היא אהבת אמת, היא זו שהיתה גואלת אותו משממון חייו הבורגניים, או שמא היא נפלאה בעיקר בשל היותה אסורה ובלתי אפשרית? אולי היא לא יותר מאשר סמל לשאיפותיו המתעוררות של ניולנד לחיות חיים אחרים, מלאים יותר, בעלי משמעות?
כי קשה להימנע מהמחשבה שהחברה המתוארת בספר היא חברה של אנשים עם הרבה יותר מדי כסף וזמן פנוי, שבהיעדר מטרות מוגדרות מפתחים לעצמם שלל טקסים ומנהגים מדוקדקים שנועדו לסייע להם להעביר את זמנם. בלית ברירה, כאשר אלו אינם מספיקים, נוטים אותם אנשים לפתח לעצמם שלל מחלות ומיחושים שיעסיקו אותם. אולי כרסום קטן ברכיבי הבסיס של הפירמידה של מאסלו היה יכול להיות לאנשים האלו לתועלת.

בסופו של דבר, ניולנד בונה לעצמו חיים בעלי משמעות בדרכו שלו. העולם הולך ומשתנה והוא, בניגוד לאשתו הפלקטית, מתאים את עצמו לעולם החדש ולוקח חלק בבנייתו. הרומן הלא ממומש עם אלן אולנסקה הוא, אולי, רק עוד אבן דרך בשביל ההולך ומתרחב של חייו, ולא החמצת ההזדמנות היחידה לאושר אמיתי כפי שהוא (ואולי גם הסופרת) רואים זאת.

הקורא בן ימינו בהחלט יכול למצוא עניין בספר, ואף להתרווח ולהיאנח אנחת רווחה: כמה טוב שאנו חיים בתקופה כה שונה, שנפטרנו מכל אותן מוסכמות חברתיות עתיקות ועבשות שהכבידו על חייהם של אנשי המאה ה-19 והרסו את סיכוייהם לחחים של אושר, משמעות והרמוניה.
אנחנו, לעומתם, הצלחנו לייצר לעצמנו סטים שונים וחדשים של מוסכמות חברתיות ושלל דרכים יצירתיות אחרות למימוש טרגדיות אנושיות קורעות לב...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

איזה הרגשה נעימה לסיים סוף כל סוף ספר מענג כל כך. הייתי בטיול בחו"ל כשבוע וזנחתי אותו לצערי. אך משחזרתי לארץ, שבתי אליו במהרה.
כל כך אהבתי את סגנון הכתיבה של הסופרת, מושלמת. הירידה לפרטי פרטים באווירה, בתכולת הבית ושימת לב להתנהגויות הדמויות ולכללי הטקס המקובלים באותה מאה, מרשימים מאוד.

הכתיבה כל כך נעימה, סוחפת אותך למאה האחרת , ניו יורק בשנת 1870.

ניולנד ארצ'ר העומד לשאת לאשה את מיי, מתאהב באשה נשואה העונה לשם אלן (אולנסקה) יפהפיה. אדית טווה את יחסיהם בעדינות וברמיזה כאילו היא רוקמת תחרה עדינה. מערכת היחסים בין אלן וניולנד אינה ברורה וחד משמעית. היא מעניקה לקורא את התקווה כי הנה עומד להתרחש מפגש ומותירה לקורא את הציפיה והכמיהה לעוד מפגשים מרומזים כאלו.

הסופרת מאתר את הצביעות של החברה בכמה מעגלים : חיצוניים (החברה אשר נפגשת עם ארצ'ר ומיי), פנימיים (מערכת היחסים בין אר'צר לאשתו מיי ולמושא אהובתו אלן) ואני אף חושבת כי קיים מעגל פנימי נוסף (ארצ'ר ומצפונו ואלן ומצפונה).

יצירה מדהימה, מענגת.
מומלץ מאוד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

"היא כמובן שרה בשפה אחרת, מאחר שהחוק הבלתי ניתן לערעור או לשינוי של עולם המוזיקה דרש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות המושרות בידי אמנים שוודים יתורגם לאיטלקית כדי שתתאפשר הבנה טובה יותר מצד דוברי אנגלית. זה נראה כה טבעי לניולנד ארצ'ר כמו כל המוסכמות האחרות סביבן סבבו חייו. כמו החובה להשתמש בשתי מברשות מצופות כסף עם חתימת שמו בכחול אמייל כדי לפסק את שיער ראשו, וכמו לא להופיע לעולם בחברה ללא פרח (גרדיניה מושלמת) על דש הבגד".

===
אלה שנות השבעים של המאה התשע עשרה. ניולנד ארצ'ר הוא צעיר ניו-יורקי, בן למשפחה עשירה ומבוססת בעיר, מאורס באירוסים רשמיים וארוכים למאי ווינלנד שהיא בת למשפחה עשירה ומבוססת אחרת בעיר. יש לו השכלה טובה, משרה טובה, טעם מעודן בתרבות ואומנות, וחיים צפויים ומסודרים בחברה בעלת קודי התנהגות ברורים ביותר. אל העולם היציב הזה נכנסת אלן, בת דודה של אשתו, שחזרה לעיר לאחר שנמלטה מבעלה האציל הפולני הברוטלי, והיא מתעקשת לבלגן את הכללים ומערערת באופן השערורייתי של ההתנהגות שלה את העולם המסודר של החברה הגבוהה בניו יורק. אלן גרה במקום הלא נכון, מתלבשת בדרך הלא נכונה, נראית עם הגברים הלא נכונים בשדרה החמישית בצהרי היום, וניולנד מוצא את עצמו מתאהב בה יותר ויותר. הפתרון שנראה לקורא המודרני הגיוני וסביר - אלן תקבל גט ותפסיק להיות מאדאם אולנסקה, ניולנד ישחרר את מאי מהתחייבות האירוסין שלהם, וכך יוכלו השניים לממש את האהבה שלהם, הפתרון הזה הוא שערוריה שלא תעלה על הדעת בזמן במקום ובחברה המדוברת. וזה בעצם הסיפור כולו.

הכללתי את הספר ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", ואין לי מושג מתי עשיתי את זה ולמה. אולי קראתי את הסקירה של יעל הר והיה לי מעניין, אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה לא זכרתי שהייתי מעוניינת לקרוא אותו, ולא חיפשתי אותו במיוחד. הספר הגיע הנה הביתה כחלק מחפירות הספריה היישובית הקטנה שלנו שכבר מתחילה למצות את מלאי הספרים שלא הצלחנו לקרוא.

===
"אה, ג'יין מרי היא אחת משלנו," אמרה גברת ארצ'ר באנחה, כאילו לא היה זה כה מעורר קנאה להיות בגיל שבו נשים מתחילות להציג לראווה את שמלותיהם הפריזאיות, מיד כאשר הן יוצאות מבית האופנה, במקום להניח להן להתבשל תחת מנעול ובריח כמנהג בנות גילה של גברת ארצ'ר.
"כן, היא אחת מהמעטות. בנעורי," המשיכה גברת ג'קסון, "זה נחשב וולגרי להתלבש לפי צו האופנה האחרונה ואמי סילרטון תמיד אמרה לי שבבוסטון הכלל הוא לשים בצד את השמלות מפרס לשנתיים. גברת בקסטר פנילו הזקנה, שעשתה הכל בצורה נפלאה, נהגה לייבא שתים עשרה שמלות לשנה, שתיים מקטיפה, שתיים מסאטין, שתיים ממשי, ושאר השש מפופלין וצמר הקשמיר היפה ביותר. זו היתה הזמנה קבועה, וכאשר נעשתה חולה
שנתיים לפני שנפטרה, מצאו ארבעים ושמונה שמלות שמעולם לא הוצאו מנייר העטיפה שלהן. וכשהסתיים האבל יכלו הנערות ללבוש את השמלות בקונצרטים מבלי שנראו כמקדימות את האופנה"
===

הספר הזה הוא סוג של ג'ין אוסטן אמריקאי. המון המון המון תיאורי שמלות וריהוט וביקורים אצל אחרים על מנת להציג לראווה את השמלות ואת הריהוט. המון דיבורים סחור סחור המציגים מערכות יחסים. ניולנד אולי קרוי "ארץ חדשה" אך החברה שבה הוא פועל מתפקדת כמו המולדת הישנה בריטניה, כמעט בכל מובן אפשרי. ניולנד הוא דמות עגולה, מודעת לעצמה בצורה קצת מפתיעה, ומתפתחת. שאר הדמויות נותרות פלקטיות להכעיס, ואולי זאת הכוונה. הקורא בן המאה העשרים ואחת עלול לחוש כי קצב ההתרחשויות איטי במקצת, כמו הצורך לחכות שנתיים מרכישת השמלה ועד לבישתה בציבור, התקשורת המחייבת העברת מכתבים מאדם לאדם, הנסיעה בין מקומות בקצב שסוסים מאפשרים וכדומה. בנוסף, ריבוי הדמויות והשמות, וכמובן קשרי המשפחה והחברה הענפים ביניהם, מקשה על הקריאה, לפחות בהתחלה. לוקח זמן להבין מי נגד מי ולמה, עד שקולטים שבאופן כללי כולם נגד כולם על פי האינטרס הנקודתי והצרכים המשתנים. עם זאת, בעניינים העיקריים - חיים בחברה המחשיבה את הנראות החיצונית, נותנת דגש על כסף ועל השגת רכוש, דנה ארוכות במי מוזמן ומי לא, ובעלת מוסר כפול הפועל שונה אצל גברים ואצל נשים - יתגלה כי מאה וחמישים השנים שחלפו אולי שינו את הפרטים, אך לא את העקרונות.

===
ד"ר אשמור, כומר הקהילה החדש של סט. מתיו נבחר מכיוון שהיה 'מאוד מתקדם'. דרשותיו נחשבו אמיצות במחשבה ובחידושי הלשון. כאשר תקף בחריפות את החברה האופנתית הוא דיבר תמיד על 'המגמות' שלה, ועבור גברת ארצ'ר היה זה מפחיד, ועם זאת מרתק, לחוש עצמה כחלק מקהילה בעלת מגמות"
===

ובכן, השלמתי את החוב הזה לרשימת הקריאה המעורפלת שקיימת אצלי. נהניתי מהקריאה, אבל היא דרשה מאמץ והלך רוח מתאים. בשורה התחתונה הסקירה הזאת היא לא המלצה ולא דיס המלצה. אפשר לקרוא. אפשר גם לדגום - לפתוח בעמוד אקראי ולקרוא פסקה מכאן ומשם, זה גם עובד.

לפני 5 שנים•נצחיה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

ניו יורק המא 19 ,סיפור קלאסי.
לכל מי שאהב את ספרי ג'יין אוסטר.אז זה בסגנון .
עידן התמימות בניו יורק,המנהגים שלהם והתרבות,איך היו עויינים לגבי
אישה נועזת ומה החברה ציפתה ממנה.,להגיד לכם שהספר הפיל אותי בקסמו ומסגון הכתיבה שלו:
אז התשובה היא ממש לא.
אבל יש כאלה שממש מתלהבים מהתקופות ההם,אני מעידה על עצמי שאני לא מתלהבת
מהג'אניר של כתיבה קלאסית ,ובמיוחד מהחברה שבוחנת את הנשים תחת זכוכית מגדלת,וכל צעד ופיפס קטן
עושים מזה שערוריה חברתית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

למשפחה שלי יש בעיית גבולות רצינית.לא משנה מתי,לא משנה איפה,ברגע שאני מתיישב לקרוא,מישהו קורא לי.ותמיד זה לדברים הכי מטומטמים שיש-לעזור לקפל כביסה,לעזור להכין עוגה,להסביר למה נתקע הפלאפון (כאילו כל מי שהוא מתחת לגיל 20 הוא באופן קסום גם גאון מחשבים) וכהנה וכהנה.בקיצור,חושבים שהזמן שלי לא חשוב.אז נכון,אני לא עושה דברים ברומו של עולם.זה לא שאני עובד על פיתוח חדשני לחקר הסרטן (חכו יש לי עוד זמן),אבל גם לי מותר להתבטל,במיוחד בחופש.

כרגיל,גם כשבאתי לקרוא את הספר הזה (חכו!אני כבר מגיע לביקורת עצמה) הטרידו אותי.אחרי למידה מתישה לפסיכומטרי רק רציתי להתרווח ולקרוא (לא עזר לי באמת.כל מילה שנייה עצרתי ואמרתי "היי זה באוצר מילים של הפסיכומטרי!").

בכל מקרה,לספר עצמו.באופן כללי,מדובר בסיפור אהבה בין ניולנד ארצ'ר (השם הכי מתנשא ששמעתי בחיים שלי) ואלן אולנסקה.הוא מאורס לבת דודה שלה,שניהם עשירים,ניו יורקרים.בקיצור,צרות של עשירים.

סיפור האהבה זה כלי.הספר עצמו לא באמת מדבר על זה.אלא על כל מה שמסביב.על החברה הגבוהה,על זה שדבר כל כך פשוט לכאורה,"נו אז אם הוא אוהב אותה אבל הוא מאורס לאחרת,מה הבעיה פשוט שייפרד מההיא ויהיה עם השנייה?".אבל בחברה הגבוהה של ניו יורק,חלילה וחס!
כל הספר עטוף בגינונים חברתיים,מסיבות,נשפים וייחוס משפחתי.ומה שהכי יפה פה,זה שהדברים הם לא בדיות.הסופרת עצמה היא חלק מהעולם הזה.היא באמת יודעת שככה זה מתנהל.

יש במבוא לספר איזו אנקדוטה.מסופר שכשאידית וורטון הייתה קטנה,היא כתבה סיפור שלם שעוסק בטרקלין של גברות,ועל איך שהוא מבולגן.כשהיא נתנה לאמא שלה לראות,אמא שלה אמרה לה רק "אבל טרקלין של גברות תמיד מסודר".זה פשוט מדגים מאיפה הגיעה הסופרת.

הספר גרם לי להבין שלמרות שאני מתמרמר כל הזמן למה אני לא עשיר ולא יכול לטוס לחו"ל כל הזמן ולקנות את כל המחסנים של צומת ספרים,עדיף להיות "עני" (לא באמת כן?) מאשר עשיר..

לפני 12 שנים•omers
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

התחלתי לקרוא אותו לפני כחודש הכריכה נראתה לי מעניינת, בספריה באונברסיטה.
התחלתי לקרוא, התחלה מעניינת, והמראה של ניו- יורק סיקרן אותי, עד שהיו קטעים מתים בין הדמויות, הדיאלוגים היו ריקים, עד הסוף המאוד לא צפוי. אי אפשר לצפות מרומן ממאה ה19 שחודש בשנים האחרונות, מעניין אבל לא מומלץ לאנשים שלא חובבים ספרות קלאסית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אורי החמודה
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

חורף קר וגשום , שמיכת פוך וספר טוב במיוחד אם הוא מהז'אנר האהוב עלי , רומן תקופתי, הם הצירוף האידאלי עבורי מאז ימי ילדותי . אין מחלוקת שהחורף השנה קר במיוחד , ומחייב התכנסות אל מתחת לשמיכת פוך איכותית כך שתחצוץ בין הקור המפלח לחמימות הנעימה והרכה שמתחתיה . הספר הוא רק בונוס. עידן התמימות מגולל עלילה המתרחשת בשלהי המאה ה- 19 בניו יורק . זהו סיפור אהבה שאינה באה לידי מימוש, אהבה כואבת וצורבת בין בחור נשוי טרי לצעירה אחרת,נשואה שברחה מבעלה. הסופרת מתמקדת באווירה של חיי היום יום בקרב השכבה המיוחסת , שבה נערכות מסיבות כמעט מידי ערב לכבוד אירועים חשובים יותר ובעיקר פחות . יציאות ובילויים ונופשים הם בראש מעייניהם ,מסיבות שלהן כמובן כללים נוקשים של לבוש, ארוחות משובחות שבושלו ע"י משרתים ושיחות בין המוזמנים הכוללות דרך קבע רכילויות עסיסיות .
החיים הטובים של הדמויות בספר כוללים קניות בחנויות אופנה בעיקר מפריז ומשרתים כנועים שמכלים את ימיהם האומללים בהענקת שירותם לאדוניהם ולגבירותיהם . בספר שוררת התחושה שלאנשים המתוארים בספר אין בעיות רציניות בחיים . הכול נסוב סביב אותן ארוחות ערב טקסיות רשמיות.
הספר בתחילתו משופע בשמות של אנשים ונשים הקשורים לזה לזה בקשרי משפחה או קרבה מסוג אחר. קשה לעקוב אחרי כל השמות הללו. רק בהמשך הספר הצלחתי להבין את יחסי הגומלין והעלילה החלה להתבהר . משהו בסגנון הכתיבה או בתרגום לא זרם כפי שציפיתי.עצוב היה לי לקרוא על אומללותו של יולנדר ארצ'ר בחייו האישיים כאשר מושא אהבתו נמצאת אי שם מחוץ להישג ידו.. הספר טוב . ייתכן שבתרגום אחר הייתי מעריכה אותו כמעולה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שקדנית
עידן התמימות

עידן התמימות

אדית וורטון

לא השפה הגבוהה , הדמויות הרבות והירידה לפרטי פרטים, כמו סוג בד או תיאור של כורסא
יכולים להרתיע מרומן
שכולו עטוף במשמעויות על החיים של פעם ואשר רלוונטים גם להיום
ספוילר!
"לא. שכחתי. אף פעם לא ביקשתם כלום זה מזו, לא? וגם לא סיפרתם כלום.
הייתם רק יושבים ומתבוננים, ומנסים לנחש מה קורה מתחת לפני השטח. בעצם כמו בית מחשה לחרשים ואילמים!
טוב, אני בטוח שבדור שלכם ידעתם יותר על מחשבותיו הפרטיות של האחר מאשר יהיה לנו אי פעם זמן לדעת על שלנו.
אני אומר לך, אבא..."
עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, המבטיחה לחשוף את רגשותינו ומחשבותינו,
האם באמת אנחנו מכירים את מי שחי לצידנו?האם אפשרי לדעת את מהוויו?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל