עידן התמימות

ספר תקופתי מעודן ומסוגנן על אותה שכבה של עשירים ותיקים עם שורשים וואספים של אנגלים – הולנדים המזוהים עם החברה הגבוהה בניו יורק של שנות השבעים של המאה ה- 19. כל המסוגננים על כרכרות רתומות לסוסים שמסתובבים כל היום בין מסיבות גן (כמה אלגנטי) לבין אופרה מחזות ביקורי נימוסין מבית אחד לשני וכו'. מה האנשים האלו לא עבדו אף פעם?
גינונים מקובעים ומדודים לפי פרוטוקול של התנהגות לפי כל הכללים. כמעט חשבתי שאני קוראת על האצולה האנגלית של התקופה הויקטוריאנית נראה שהם למדו מאותו ספר.
החברה הגבוהה והשמרנית המדקדקת בפרטי פרטים של נורמות התנהגות ואוי למי שחורג חלילה מהמסגרת הנוקשה.
העלילה נעה בעצלתיים.
אף פעם לא אומרים מה חושבים באמת. אין הרבה ספונטניות בהליכות ובגינונים הנוקשים. אין התפרצות רגשות ,אין ללכת לפי צו הלב אלא לפי מה שנכון לעשות חברתית -מצפונית.
ניולאנד ארצ'ר יליד אותה שכבה חברתית אמריקאית
נע לפי מוסכמות וציפיות החברה הגבוהה הניו-יורקית.
מסודר, מחושב ומאורגן מדי. גם כשלעולמו מתפרצת ציפור צבעונית קלת אברה,
שאינה נוהגת לפי המוסכמות של אותה חברה סגורה לחברי מועדון בלבד.
מאדם אולנסקה, קרובת משפחה של ארוסתו מאי, היא גם מכרה מהעבר של ניולאנד.
היא כל מה שהוא חפץ ומתאוה אליו. הניגוד הגמור לארוסתו הבנאלית והצפויה.
האם סיפור האהבה ביניהם יתממש האם הם יניחו את חייהם הנוכחיים מאחור
ויפסעו אל השקיעה יד ביד, האם הם יעיזו לפרוץ את גבולות המותר והאסור?
מה אתם הייתם עושים במקומם?
גם היום בתחילת המאה ה-21 לא בטוח שכולנו היינו מעיזים לפרוץ גבולות וללכת בעקבות הלב
ולעזוב מאחור את הכל.
לוורטון יש את הכשרון לתאר סיפור אהבה מלודרמטי וסוחף ברוגע ובנועם,
ובתיאור מדוקדק של הדמויות עד מבלי להיסחף ומבלי לשפוט אותן.
כל הסערות והתלבטויות של הדמויות קורות בנבכי נפשן המיוסרת.
דבר אינו מבצבץ כלפי חוץ, לא רגשות ולא דיבורים כמעט.
מי שמעוניין להישאב לתוך עולמן הרגשי של דמויות מלפני למעלה ממאה שנה
הנעות בין צפון אמריקה לאירופה, מוזמן.
נסחפתי לתוך האוירה ודימיינתי במהלך הקריאה את השתלשלות הסיפור כמו בסרט. היה לי לעונג.

ניולנד ארצ'ר , צעיר ניו יורקי, בן לחברה הגבוהה מנהל את חייו בקפדנות על פי חוקיו ועקרונותיו של...
המוסר?
טעות.
הדת?
לא ולא.

התשובה הנכונה היא "הטעם הטוב".
כללי הנימוס המקובלים על החוג החברתי המצומצם בו הוא חי.
ולמה, בעצם, חשוב כל כך לנהל את החיים על פי כללי הטעם הטוב?
אם הייתם שואלים את ניולנד ארצ'ר של תחילת הספר את השאלה הזו, קרוב לודאי שהוא היה זוקף גבה בתמיהה מעודנת, מסתובב לצד השני ושומר מכם מרחק החל מאותו הרגע.
שהרי בעצם השאלה, הוכחתם את היותכם מחוסרי טעם טוב ללא תקנה, כלומר - אנשים שלא כדי להתרועע איתם מחשש לפגיעה ב... נכון, הטעם הטוב.
כל זאת, בהנחה שמלכתחילה בכלל היה עולה בידכם להגיע לכלל שיחה עם ניולדנד ארצ'ר. בשביל זה, היה עליכם להשתייך לחוג חברתי מצומצם למדי של משפחות החברה הגבוהה בניו יורק. אם לא נולדתם כאלה, קלושים הסיכויים שתצליחו לפלס את דרככם למעמד הנכסף, וגם אם תצליחו - מוצאכם הנחות יזכר לכם לנצח, או לפחות לכמה דורות.
זוהי ניו יורק של שלהי המאה ה-19. חברה שיויונית? דמוקרטיה? מסתבר שלא ממש... תארי האצולה האירופאים אולי אינם נחשבים פה יותר מדי, אבל ישנו מדרג אצולה פרטי חדש, נוקשה לא פחות.
עושר התיאורים החיצוניים, של בגדים, בתים וריהוט, כמקובל בספרות המאה ה-19, נצבע כאן בגוון אירוני: זוהי חברה ששמה דגש מופרז על הצורה, על המראה, על הסגנון.
והתוכן? מי בכלל זוכר אותו.
כך, למשל, מתואר בחור הבקי בענייני סגנון ולבוש:
"בסוגיה של נעליים בלי שרוכים לעומת נעלי לכה חצאיות עם שרוכים איש לא ערער מעולם על סמכותו".
אחת הדמויות מתארת את האמונות מחוסרות הבסיס שיש לאירופאים על האמריקאים כך:
"הגברת ולאנד חייכה בחמלה: "בדיוק כמו כל יתר הדברים התמוהים שכל מיני זרים ממציאים עלינו. הם חושבים שאנו סועדים בשעה שתיים ותומכים בגירושים!"
אכן, סעודה בשעה שתיים ותמיכה בגירושים... מה כבר ההבדל בין המנהגים האלו.
כשהכל עניין של מקובלות חברתית ונימוסים, אין מדרג ואין הבדל. להתגרש יכול להיות נכון או לא נכון, מזעזע או לא מזעזע באותה המידה כמו סעודה בשעה ה"לא נכונה".

זהו סיפור פשוט בסך הכל.
ניולנד ארצ'ר, צעיר מחוג החברה הגבוהה הניו יורקית עומד להינשא לבחורה טובה ויפה ההולמת את מעמדו, אך מתאהב באלן אולנסקה, בת דודתה הנשואה שברחה, כמה שערורייתי, מבעלה, האירופאי בעל תואר האצולה, ואף שוקלת, למרבה האימה, החרדה, הזעזוע וחוסר הטעם הטוב, להתגרש ממנו.

פתיחת הספר הזכירה לי מאוד את "דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס.
מפגש העולמות בין "העולם הישן" - אירופה - ל"עולם החדש" - ארצות הברית, אותה החברה הגבוהה, אותם כללי נימוס והתנהגות.
ויקיפדיה גילתה לי שהנרי ג'יימס ואדית וורטון אכן הכירו זו את זה והיו חברים. לא הופתעתי.
אמנם נהנתי מ"דיוקנה של גברת" אך לא הייתי בטוחה שמתאים לי כרגע ספר כבד ודורש השקעה כמוהו. למרבה המזל, התברר ש"עידן התמימות" קליל הרבה יותר.
ב"דיוקנה של גברת", מגיעה צעירה אמריקאית לאנגליה, ישנו מפגש עוצמתי בין העולמות, צלילה אל תוך הפערים התרבותיים ביניהם. היא נישאת לאדם שמסמל בעיניה את כל יופיה ועושרה התרבותי של אירופה, אך מתברר, למרבה הצער, שהוא מייצג לא פחות את הניוון, הצביעות והחומרנות בהם לוקה היבשת, והנישואים הופכים למלכודת אומללות. עם זאת, מסרבת איזבל, גיבורת הרומן, לנטוש את בעלה ולמעול בקדושה שהיא מייחסת לנישואים.
ב"עידן התמימות", לעומת זאת, הגיבור הראשי מתאהב בבחורה אמריקאית ששהתה זמן רב באירופה, נישאה שם בנישואים אומללים, וברחה מהם בחזרה לארצות הברית.

אבל הדגשים בשני הספרים שונים מאוד: אם ב"דיוקנה של גברת" המעצורים שעומדים בפניה של איזבל הם חברתיים ומוסרים, חיצוניים ופנימיים גם יחד, כאן - המעצורים העומדים בפני הגיבור הם חיצוניים בלבד: גינוני נימוס ומוסכמות חברתיות. המוסר, הלבטים הפנימיים, ממנו והלאה.

ניולנד, ההולך ומתאהב באלן, עובר תהליך של שינוי. הוא מתחיל להרהר על העקרונות לפיהם הוא חי, ואלה מתחילים להתערער בעיניו:
מדוע החברה בה הוא חי כה סלחנית כלפי רומנים שמנהלים גברים צעירים טרום נישואיהם, אך מצפה מהנשים להן הם נישאים בסופו של דבר להישאר תמות, תמימות וטהורות, לפחות עד לנישואיהן?
או כמו שמנסחת זאת אמו של ניולנד:
"בחורים עולי ימים הם אווילים... ונשים מסויימות הן תכססניות וחסרות כל מוסר כליות - ולפיכך, כאם, היא ראתה נס, לא פחות מזה, בעובדה שבנה היחיד עבר בשלום את אי הסירנות והגיע אל נמל המבטחים של ביתיות נקייה ללא רבב"
מדוע גירושים נחשבים לחרפה לאשה, האם אין היא זכאית לקבל את החופש שלה?
שאלות מטלטלות בעולמו של ניולנד.
בעולמנו שלנו, לעומת זאת, הן מעוררות בעיקר אדישות. המוסכמות החברתיות כבר השתנו ללא הכר מאז הימים בהם נכתב הספר, אנחנו כבר כמה שלבים טובים אחרי השלב אליו מצליח ניולנד להגיע בתהיותיו. האם הספר עדיין רלוונטי?
ובכן, כן.
קצת בשל העניין ההיסטורי בתקופה ובאווירה, קצת בשל האירוניה המקסימה, קצת בשל העלילה עצמה ועוד קצת בשל השאלות הפתוחות.

האם באמת היה סיכוי לאושר לגיבורי הרומן הזה?
אם ניולנד ארצ'ר היה מפר את אירוסיו, אם אלן היתה מתגרשת, האם היו יכולים לחיות יחד באושר ועושר? האם הדחיה החברתית לא היתה מתסכלת אותם, מכבידה עליהם, ממררת את חייהם?
מי שקרא את "אנה קארנינה" המתרחש בתקופה קרובה, גם אם במדינה רחוקה, לא יכול שלא לתהות האם קצת אומץ לב באמת היה פותר את כל בעיותיהם של גיבורי הרומן הזה.
ניולנד מאשים בלבו את ארוסתו המגלה בשלב מוקדם ברומן פתיחות מפתיעה ונכונות לפעול בניגוד למוסכמות החברתיות... כל עוד מדובר באנשים אחרים, לא בה עצמה. אלא שהוא עצמו, כמובן, נוהג בדיוק כמוה. הוא הולך ומשתכנע באווילותן של המוסכמות החברתיות לפיהן הוא חי, הוא מוכן לחיים בניגוד למוסכמות אלו... כל עוד אלו חיים של אנשים אחרים. לא שלו.
וככל שהוא נאבק להשתחרר מכבלי המוסכמות האלו, כלל לא ברור שהיה מצליח לחיות באושר בלעדיהם.

והאם בכלל אהבתו של ניולנד לאלן היא אהבת אמת, היא זו שהיתה גואלת אותו משממון חייו הבורגניים, או שמא היא נפלאה בעיקר בשל היותה אסורה ובלתי אפשרית? אולי היא לא יותר מאשר סמל לשאיפותיו המתעוררות של ניולנד לחיות חיים אחרים, מלאים יותר, בעלי משמעות?
כי קשה להימנע מהמחשבה שהחברה המתוארת בספר היא חברה של אנשים עם הרבה יותר מדי כסף וזמן פנוי, שבהיעדר מטרות מוגדרות מפתחים לעצמם שלל טקסים ומנהגים מדוקדקים שנועדו לסייע להם להעביר את זמנם. בלית ברירה, כאשר אלו אינם מספיקים, נוטים אותם אנשים לפתח לעצמם שלל מחלות ומיחושים שיעסיקו אותם. אולי כרסום קטן ברכיבי הבסיס של הפירמידה של מאסלו היה יכול להיות לאנשים האלו לתועלת.

בסופו של דבר, ניולנד בונה לעצמו חיים בעלי משמעות בדרכו שלו. העולם הולך ומשתנה והוא, בניגוד לאשתו הפלקטית, מתאים את עצמו לעולם החדש ולוקח חלק בבנייתו. הרומן הלא ממומש עם אלן אולנסקה הוא, אולי, רק עוד אבן דרך בשביל ההולך ומתרחב של חייו, ולא החמצת ההזדמנות היחידה לאושר אמיתי כפי שהוא (ואולי גם הסופרת) רואים זאת.

הקורא בן ימינו בהחלט יכול למצוא עניין בספר, ואף להתרווח ולהיאנח אנחת רווחה: כמה טוב שאנו חיים בתקופה כה שונה, שנפטרנו מכל אותן מוסכמות חברתיות עתיקות ועבשות שהכבידו על חייהם של אנשי המאה ה-19 והרסו את סיכוייהם לחחים של אושר, משמעות והרמוניה.
אנחנו, לעומתם, הצלחנו לייצר לעצמנו סטים שונים וחדשים של מוסכמות חברתיות ושלל דרכים יצירתיות אחרות למימוש טרגדיות אנושיות קורעות לב...

איזה הרגשה נעימה לסיים סוף כל סוף ספר מענג כל כך. הייתי בטיול בחו"ל כשבוע וזנחתי אותו לצערי. אך משחזרתי לארץ, שבתי אליו במהרה.
כל כך אהבתי את סגנון הכתיבה של הסופרת, מושלמת. הירידה לפרטי פרטים באווירה, בתכולת הבית ושימת לב להתנהגויות הדמויות ולכללי הטקס המקובלים באותה מאה, מרשימים מאוד.

הכתיבה כל כך נעימה, סוחפת אותך למאה האחרת , ניו יורק בשנת 1870.

ניולנד ארצ'ר העומד לשאת לאשה את מיי, מתאהב באשה נשואה העונה לשם אלן (אולנסקה) יפהפיה. אדית טווה את יחסיהם בעדינות וברמיזה כאילו היא רוקמת תחרה עדינה. מערכת היחסים בין אלן וניולנד אינה ברורה וחד משמעית. היא מעניקה לקורא את התקווה כי הנה עומד להתרחש מפגש ומותירה לקורא את הציפיה והכמיהה לעוד מפגשים מרומזים כאלו.

הסופרת מאתר את הצביעות של החברה בכמה מעגלים : חיצוניים (החברה אשר נפגשת עם ארצ'ר ומיי), פנימיים (מערכת היחסים בין אר'צר לאשתו מיי ולמושא אהובתו אלן) ואני אף חושבת כי קיים מעגל פנימי נוסף (ארצ'ר ומצפונו ואלן ומצפונה).

יצירה מדהימה, מענגת.
מומלץ מאוד.

הספר הזה נכתב על ניו יורק של שנות השבעים של המאה ה - 19 ועל אנשי "החברה הגבוהה" בה. ניו יורק של אותה תקופה היא מקום מחניק, בו שום מחשבה חדשה לא הורשתה להיכנס. זה המקום בו קודשה המסורת, ובין מעט המשפחות שניהלו קשרים אלה עם אלה, היו המוסכמות הדרך היחידה לחיות. איסור חמור חל על גילוי לב, והתקשורת היחידה המותרת היתה רמזים. הדרך הנכונה להתנהג היתה ברורה והגמישות לא אפשרית. דוגמה? לאשה בת המעמד הזה לא יאה להיות אופנתית, לכן השמלות המיובאות מפריז מאוחסנות בארון לשנתיים...לעומת זאת מי שכנערה הותר לה ללבוש לנשף שמלה שחורה - תישא את חרפתה עד הקבר.

אדית וורטון פרסמה את הרומן ב 1921, וב 1922 קיבלה את פרס פוליצר עבורו, והיתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. הספר כתוב בעט אמן: וורטון מתארת בפרוט את החיים באותה תקופה, בדרך בה אנו ממש שומעים את צליל המשקה הנמזג לכוסות הבדולח, את שקשוק אופני הכרכרות, ואת שיחת יושבי התאים המרכלים באופרה. היא אינה מזניחה שום דמות, שולית ככל שתהיה. התאורים נכתבים באירוניה דקה, אבל היא אינה בזה או לועגת לדמויותיה, גם כשהן פועלות בצורה מגוחכת.

הסיפור הוא סיפור אהבה בלתי אפשרית, בתקופה בה את המלה "גירושין" לא אמרו בחברה מכובדת (ודאי לא כשנוכחות נערות צעירות), אשה היתה תלויה כלכלית וחברתית בבעלה או בקרובי משפחתה, ולגברים נסלחו חטאים רבים, למעט פשיטת רגל.
חיפשתי את הספר הזה זמן רב והייתי מאושרת כשהשגתי אותו. מי שאוהב ספרים בניחוח של פעם - מה שנהוג לכנות פה "קלאסיקה", כאלה שאינם ממהרים לשום מקום ופורשים מארג שלם של חיים, יאהב אותו מאד, כמוני.

*

"היא כמובן שרה בשפה אחרת, מאחר שהחוק הבלתי ניתן לערעור או לשינוי של עולם המוזיקה דרש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות המושרות בידי אמנים שוודים יתורגם לאיטלקית כדי שתתאפשר הבנה טובה יותר מצד דוברי אנגלית. זה נראה כה טבעי לניולנד ארצ'ר כמו כל המוסכמות האחרות סביבן סבבו חייו. כמו החובה להשתמש בשתי מברשות מצופות כסף עם חתימת שמו בכחול אמייל כדי לפסק את שיער ראשו, וכמו לא להופיע לעולם בחברה ללא פרח (גרדיניה מושלמת) על דש הבגד".

===
אלה שנות השבעים של המאה התשע עשרה. ניולנד ארצ'ר הוא צעיר ניו-יורקי, בן למשפחה עשירה ומבוססת בעיר, מאורס באירוסים רשמיים וארוכים למאי ווינלנד שהיא בת למשפחה עשירה ומבוססת אחרת בעיר. יש לו השכלה טובה, משרה טובה, טעם מעודן בתרבות ואומנות, וחיים צפויים ומסודרים בחברה בעלת קודי התנהגות ברורים ביותר. אל העולם היציב הזה נכנסת אלן, בת דודה של אשתו, שחזרה לעיר לאחר שנמלטה מבעלה האציל הפולני הברוטלי, והיא מתעקשת לבלגן את הכללים ומערערת באופן השערורייתי של ההתנהגות שלה את העולם המסודר של החברה הגבוהה בניו יורק. אלן גרה במקום הלא נכון, מתלבשת בדרך הלא נכונה, נראית עם הגברים הלא נכונים בשדרה החמישית בצהרי היום, וניולנד מוצא את עצמו מתאהב בה יותר ויותר. הפתרון שנראה לקורא המודרני הגיוני וסביר - אלן תקבל גט ותפסיק להיות מאדאם אולנסקה, ניולנד ישחרר את מאי מהתחייבות האירוסין שלהם, וכך יוכלו השניים לממש את האהבה שלהם, הפתרון הזה הוא שערוריה שלא תעלה על הדעת בזמן במקום ובחברה המדוברת. וזה בעצם הסיפור כולו.

הכללתי את הספר ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", ואין לי מושג מתי עשיתי את זה ולמה. אולי קראתי את הסקירה של יעל הר והיה לי מעניין, אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה לא זכרתי שהייתי מעוניינת לקרוא אותו, ולא חיפשתי אותו במיוחד. הספר הגיע הנה הביתה כחלק מחפירות הספריה היישובית הקטנה שלנו שכבר מתחילה למצות את מלאי הספרים שלא הצלחנו לקרוא.

===
"אה, ג'יין מרי היא אחת משלנו," אמרה גברת ארצ'ר באנחה, כאילו לא היה זה כה מעורר קנאה להיות בגיל שבו נשים מתחילות להציג לראווה את שמלותיהם הפריזאיות, מיד כאשר הן יוצאות מבית האופנה, במקום להניח להן להתבשל תחת מנעול ובריח כמנהג בנות גילה של גברת ארצ'ר.
"כן, היא אחת מהמעטות. בנעורי," המשיכה גברת ג'קסון, "זה נחשב וולגרי להתלבש לפי צו האופנה האחרונה ואמי סילרטון תמיד אמרה לי שבבוסטון הכלל הוא לשים בצד את השמלות מפרס לשנתיים. גברת בקסטר פנילו הזקנה, שעשתה הכל בצורה נפלאה, נהגה לייבא שתים עשרה שמלות לשנה, שתיים מקטיפה, שתיים מסאטין, שתיים ממשי, ושאר השש מפופלין וצמר הקשמיר היפה ביותר. זו היתה הזמנה קבועה, וכאשר נעשתה חולה
שנתיים לפני שנפטרה, מצאו ארבעים ושמונה שמלות שמעולם לא הוצאו מנייר העטיפה שלהן. וכשהסתיים האבל יכלו הנערות ללבוש את השמלות בקונצרטים מבלי שנראו כמקדימות את האופנה"
===

הספר הזה הוא סוג של ג'ין אוסטן אמריקאי. המון המון המון תיאורי שמלות וריהוט וביקורים אצל אחרים על מנת להציג לראווה את השמלות ואת הריהוט. המון דיבורים סחור סחור המציגים מערכות יחסים. ניולנד אולי קרוי "ארץ חדשה" אך החברה שבה הוא פועל מתפקדת כמו המולדת הישנה בריטניה, כמעט בכל מובן אפשרי. ניולנד הוא דמות עגולה, מודעת לעצמה בצורה קצת מפתיעה, ומתפתחת. שאר הדמויות נותרות פלקטיות להכעיס, ואולי זאת הכוונה. הקורא בן המאה העשרים ואחת עלול לחוש כי קצב ההתרחשויות איטי במקצת, כמו הצורך לחכות שנתיים מרכישת השמלה ועד לבישתה בציבור, התקשורת המחייבת העברת מכתבים מאדם לאדם, הנסיעה בין מקומות בקצב שסוסים מאפשרים וכדומה. בנוסף, ריבוי הדמויות והשמות, וכמובן קשרי המשפחה והחברה הענפים ביניהם, מקשה על הקריאה, לפחות בהתחלה. לוקח זמן להבין מי נגד מי ולמה, עד שקולטים שבאופן כללי כולם נגד כולם על פי האינטרס הנקודתי והצרכים המשתנים. עם זאת, בעניינים העיקריים - חיים בחברה המחשיבה את הנראות החיצונית, נותנת דגש על כסף ועל השגת רכוש, דנה ארוכות במי מוזמן ומי לא, ובעלת מוסר כפול הפועל שונה אצל גברים ואצל נשים - יתגלה כי מאה וחמישים השנים שחלפו אולי שינו את הפרטים, אך לא את העקרונות.

===
ד"ר אשמור, כומר הקהילה החדש של סט. מתיו נבחר מכיוון שהיה 'מאוד מתקדם'. דרשותיו נחשבו אמיצות במחשבה ובחידושי הלשון. כאשר תקף בחריפות את החברה האופנתית הוא דיבר תמיד על 'המגמות' שלה, ועבור גברת ארצ'ר היה זה מפחיד, ועם זאת מרתק, לחוש עצמה כחלק מקהילה בעלת מגמות"
===

ובכן, השלמתי את החוב הזה לרשימת הקריאה המעורפלת שקיימת אצלי. נהניתי מהקריאה, אבל היא דרשה מאמץ והלך רוח מתאים. בשורה התחתונה הסקירה הזאת היא לא המלצה ולא דיס המלצה. אפשר לקרוא. אפשר גם לדגום - לפתוח בעמוד אקראי ולקרוא פסקה מכאן ומשם, זה גם עובד.

ניו יורק המא 19 ,סיפור קלאסי.
לכל מי שאהב את ספרי ג'יין אוסטר.אז זה בסגנון .
עידן התמימות בניו יורק,המנהגים שלהם והתרבות,איך היו עויינים לגבי
אישה נועזת ומה החברה ציפתה ממנה.,להגיד לכם שהספר הפיל אותי בקסמו ומסגון הכתיבה שלו:
אז התשובה היא ממש לא.
אבל יש כאלה שממש מתלהבים מהתקופות ההם,אני מעידה על עצמי שאני לא מתלהבת
מהג'אניר של כתיבה קלאסית ,ובמיוחד מהחברה שבוחנת את הנשים תחת זכוכית מגדלת,וכל צעד ופיפס קטן
עושים מזה שערוריה חברתית.

למשפחה שלי יש בעיית גבולות רצינית.לא משנה מתי,לא משנה איפה,ברגע שאני מתיישב לקרוא,מישהו קורא לי.ותמיד זה לדברים הכי מטומטמים שיש-לעזור לקפל כביסה,לעזור להכין עוגה,להסביר למה נתקע הפלאפון (כאילו כל מי שהוא מתחת לגיל 20 הוא באופן קסום גם גאון מחשבים) וכהנה וכהנה.בקיצור,חושבים שהזמן שלי לא חשוב.אז נכון,אני לא עושה דברים ברומו של עולם.זה לא שאני עובד על פיתוח חדשני לחקר הסרטן (חכו יש לי עוד זמן),אבל גם לי מותר להתבטל,במיוחד בחופש.

כרגיל,גם כשבאתי לקרוא את הספר הזה (חכו!אני כבר מגיע לביקורת עצמה) הטרידו אותי.אחרי למידה מתישה לפסיכומטרי רק רציתי להתרווח ולקרוא (לא עזר לי באמת.כל מילה שנייה עצרתי ואמרתי "היי זה באוצר מילים של הפסיכומטרי!").

בכל מקרה,לספר עצמו.באופן כללי,מדובר בסיפור אהבה בין ניולנד ארצ'ר (השם הכי מתנשא ששמעתי בחיים שלי) ואלן אולנסקה.הוא מאורס לבת דודה שלה,שניהם עשירים,ניו יורקרים.בקיצור,צרות של עשירים.

סיפור האהבה זה כלי.הספר עצמו לא באמת מדבר על זה.אלא על כל מה שמסביב.על החברה הגבוהה,על זה שדבר כל כך פשוט לכאורה,"נו אז אם הוא אוהב אותה אבל הוא מאורס לאחרת,מה הבעיה פשוט שייפרד מההיא ויהיה עם השנייה?".אבל בחברה הגבוהה של ניו יורק,חלילה וחס!
כל הספר עטוף בגינונים חברתיים,מסיבות,נשפים וייחוס משפחתי.ומה שהכי יפה פה,זה שהדברים הם לא בדיות.הסופרת עצמה היא חלק מהעולם הזה.היא באמת יודעת שככה זה מתנהל.

יש במבוא לספר איזו אנקדוטה.מסופר שכשאידית וורטון הייתה קטנה,היא כתבה סיפור שלם שעוסק בטרקלין של גברות,ועל איך שהוא מבולגן.כשהיא נתנה לאמא שלה לראות,אמא שלה אמרה לה רק "אבל טרקלין של גברות תמיד מסודר".זה פשוט מדגים מאיפה הגיעה הסופרת.

הספר גרם לי להבין שלמרות שאני מתמרמר כל הזמן למה אני לא עשיר ולא יכול לטוס לחו"ל כל הזמן ולקנות את כל המחסנים של צומת ספרים,עדיף להיות "עני" (לא באמת כן?) מאשר עשיר..

התחלתי לקרוא אותו לפני כחודש הכריכה נראתה לי מעניינת, בספריה באונברסיטה.
התחלתי לקרוא, התחלה מעניינת, והמראה של ניו- יורק סיקרן אותי, עד שהיו קטעים מתים בין הדמויות, הדיאלוגים היו ריקים, עד הסוף המאוד לא צפוי. אי אפשר לצפות מרומן ממאה ה19 שחודש בשנים האחרונות, מעניין אבל לא מומלץ לאנשים שלא חובבים ספרות קלאסית.

לא השפה הגבוהה , הדמויות הרבות והירידה לפרטי פרטים, כמו סוג בד או תיאור של כורסא
יכולים להרתיע מרומן
שכולו עטוף במשמעויות על החיים של פעם ואשר רלוונטים גם להיום
ספוילר!
"לא. שכחתי. אף פעם לא ביקשתם כלום זה מזו, לא? וגם לא סיפרתם כלום.
הייתם רק יושבים ומתבוננים, ומנסים לנחש מה קורה מתחת לפני השטח. בעצם כמו בית מחשה לחרשים ואילמים!
טוב, אני בטוח שבדור שלכם ידעתם יותר על מחשבותיו הפרטיות של האחר מאשר יהיה לנו אי פעם זמן לדעת על שלנו.
אני אומר לך, אבא..."
עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, המבטיחה לחשוף את רגשותינו ומחשבותינו,
האם באמת אנחנו מכירים את מי שחי לצידנו?האם אפשרי לדעת את מהוויו?