קראתי את "ארמון הירח" לפני 30 שנה והוא המם אותי בתחושת האדם האובד במרחבים, המסתחרר במרחבים הבלתי נתפסים של ארצות הברית, מרחבים שהם תודעתיים לא פחות מאשר פיזיים.
אני לא מדבר על סמים או על האפשרויות הכלכליות, הקיומיות והתודעתיות שנמתחות מהשיכור עם בקבוק האלכוהול מתחת לגשר, דרך המנקה שעובדת בשלוש משרות ולא מצליחה להרוויח מספיק (כמו שלמדה ברברה ארנרייך על בשרה כשניסתה לחיות כמנקה ועובדת דראגסטור, ואת חוסר היכולת לחיות כך סיכמה בספרה "כלכלה בגרוש") ועד העשירה החטובה והבלונדינית שעושה ג'וגינג כל בוקר סביב האגם בסנטרל פארק עם אייפד ואוזניות.
אני מדבר על תנועה ותנודה ברחבי ההיסטוריה האמריקאית, התרבות, הג'אז, תנועה שהיא ממהותו של החלום האמריקאי. הגירה אל אמריקה ובתוכה היא תמצית הקיום האמריקאי (ברוסיה או צרפת, למשל, אין הגירה. האיכר צמוד לקרקע. בגרמניה, ההגירה למזרח בתקופה הנאצית היתה אידאולוגית, לא רוויית חירות כמו זו האמריקאית), ואל התנועה הבלתי פוסקת מתלווה תחושת תלישות, תחושה של קיום ארעי, לא ממשי, תלוי, צף בחלל ובמרחב. כל התעגנות, הישארות במקום מסוים למשך זמן קצר, מביאה עמה מלנכוליה.
את השניות הזו , הישארות מול תנועה, תפס אוסטר ב"ארמון הירח". מאז קראתי רבים אחרים של אוסטר, אבל אף אחד מהם לא השתווה ל"ארמון הירח" בתחושת הראשוניות שלו. אני מניח שאם אקרא אותו עכשיו, הקסם יתפוגג, כי ראשוניות, מטבעה, חווים רק פעם אחת.
