הגעתי לפול אוסטר בגיל די מאוחר, לאחר שהחלטתי להשלים את החור בהשכלה. לא ידעתי באיזה ספר להתחיל, אבל זכרתי שמישהו פה בסימניה ציין פעם ש'ארמון הירח' הוא רומן מלנכולי, והפור נפל. במשפט אחד- זה ספר נהדר. העט של אוסטר שוצף-שוטף בסיפורי עלילה קריאים מאוד שמשתרגים זה על גבי זה, כשהפוקוס העלילתי נע בין סיפור המסגרת והסיפורים הפנימיים השונים, והוא מצליח לשלב עלילות שיכלו להיות טלנובלה-ממש בצורה לא-שבלונית, עם טיפת ריחוק אובייקטיבי.
הכתיבה של אוסטר אורגנית להפליא, כמו פוגה מוזיקלית שהמוטיבים חוזרים ומופיעים לאורכה בקולות השונים בשינויי צורה: הספר מלא בהשתקפויות של הדמויות הראשיות זו בזו. כדי להימנע מספוילרים, רק ארמוז שלכולן תסביכי הורים קשים במיוחד שקשורים למוות ונטישה, והן עוסקות כל חייהן בחיפוש. הן שונאות את מי שהן, ומנסות לברוא את עצמן מחדש במסע מערבה, עוברות "המרת צורה מהממת", לפעמים תוך שינוי שמן, נודדות ממקום למקום כל כמה שנים, מבקשות למות, או אף יודעות את התאריך המדויק של מותן. כולן עוברות אירוע טראומטי שמשנה את כיוון חייהן, בין אם זו תאונה, תקיפה פלילית, או היתפסות על חם בחדר המיטות. כולן עוברות בחייהן תקופה של בידוד חברתי עם הגבלת מזון חמורה. כולן מחלקות (מרצון או שלא מרצון) את כספן לאחרים, ועוסקות ביצירה- בין אם ציור או כתיבה- שמטשטשת את הגבול בין בדיון למציאות, ש"מקרטעת מאי סבירות אחת לאחרת" ונדחית תמיד על ידי מוציאים לאור. באחד המקרים, כאשר עיוור דורש מדמות המספר לתאר לו בפרטי פרטים כל שביב מציאות שהוא רואה מולו, חשבתי שזו בעצם דרך יפה לתאר את הנביטה הראשונה של הסופר שבו.
ברקע של כל זה נמצאת הפוליטיקה- במיוחד מלחמות העולם הראשונה והשניה, מלחמת ויטנאם והגיוסים אליהן. אוסטר נוטה לחשדנות כלפי צבא ומלחמות, והוא מבטא ברומן באופן ברור תחושת אשמה על החורבן שהמיטה ההגירה האירופית על הילידים האמריקאים האינדיאנים. אלה מככבים ב'ארמון הירח', הן בסיפור המסגרת והן בסיפורים הבידיוניים ובמחקרים האקדמיים שכותבת אחת הדמויות.
אי אפשר שלא להזכיר לסיום (כמקור השראה?) את 'גטסבי הגדול' של סקוט פיצג'רלד, שגם הוא עוסק באליטה העשירה של החוף המזרחי ובניסיון להיוולד מחדש כדמות ללא היסטוריה. ובעצם, מה זה אם לא העבר המיתולוגי של החברה האמריקאית הלבנה כולה, שנוצרה ממהגרים אירופים שביקשו ליצור את עצמם מאפס כשהם מפליגים מערבה. בשלב כלשהו במהלך הקריאה הבנתי גם מהיכן מוכר לי סגנון הכתיבה של ספר זה: אלה כמה מסרטיו של ווס אנדרסון שהציגו גיבורים תלושים, מין ילדים מגודלים עזובים, שיוצרים לעצמם עולם של פנטזיה לברוח לתוכו. גם הסרטים הללו של אנדרסון ('ממלכת אור הירח' במיוחד) ספוגים, לצד חדוות המשחק שבהם, במלנכוליה עמוקה. וכמובן הירח, שמופיע גם בשם אותו סרט של אנדרסון, ומלווה את הרומן לאורכו ליווי קבוע ושקט שנוכח כמעט בכל תחנה בחיי הגיבורים ובחיי יצירי דימיונם, ויחד עם זה לעולם אינו משתלט או מכביד מבחינה תמטית. אולי כמו התחושה הזו שחשים כאשר נוסעים בלילה בדרך שקטה, ומביטים בו מבעד לחלון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
