פול אוסטר הוא מלך. לכן, מגיע לו ארמון. והציפיות שלי ממנו כלפי הספר הזה, היו גבוהות מאוד, הגיעו אף עד הירח.
לא סתם, אם ככה, קוראים לספר הזה "ארמון הירח"...



זה התחיל מבטיח. אמנם בלי סיפור מרעיש ועלילתי כמו שני קודמיו שקראתי, אבל מסוג הסיפורים הפשוטים שדווקא בזכות פשטותם מצליחים לגעת בקוראים: סיפור על בחור צעיר שאיבד בילדותו את אמו אחרי שנדרסה, גדל עם דודו שגם הוא מת, מהתקף לב. הוא מכיר בחורה, מתאהב, הוא באמת מנסה אחרי תקופה של הסתגרות להיפתח חזרה אט אט לחיים מחדש. בנוסף הוא גם מחפש עבודה, ומוצא אותה אצל קשיש בן 90 ומשהו, עבודה בתור מטפל, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים מעניינת.

הבעיות בספר מתחילות לצוץ כשאותו קשיש, המתואר בספר כאדם המבוגר מכפי גילו (גילו המבוגר מאוד ממילא, בכל זאת הוא בן 90 + ורק תארו לכם איך הוא נראה אם הוא נראה יותר מבוגר מגילו) ונראה ממש כמו חצי מת, מתחיל לחפור חפירות לאותו בחור צעיר שמטפל בו (בהן הוא מספר על חייו), חפירות שלא היו מביישות את גדול הדברנים הצעירים ומלאי האנרגיה. זה לא הגיוני, מכיוון שאיך בחור זקן כזה (שנראה מבוגר מכפי גילו, אני מזכיר) מצליח לדבר ולדבר ולדבר כל כך הרבה? אני לא צוחק, החל מעמוד 125 עד עמוד 143, הוא רק מדבר ומדבר, בלי הפסקה. מרביץ תורה לבחור הצעיר שמטפל בו. ועוד בכזה להט. כמובן שבאיזשהו שלב דילגתי על החפירות האלה.

איבדתי את אוסטר בספר הזה. לא הבנתי את הפואנטה שלו. גם הכתיבה הצפופה הכה אופיינית בספרים שלו, שעד כה לא הפריעה לי, התחילה להציק בגלל העלילה הצפופה והמעייפת ממילא. יש בספר הזה את הכתיבה היפה שלו המרוצפת בסלנג אמריקאי חצוף, יש את אמריקה הצדדית והאחרת של הרחוב שאליה נחשפנו בספריו הקודמים. אבל משהו לצערי חסר. זה לא זה. בכל זאת נתתי 3 כוכבים, כי זה פול אוסטר וההתחלה של הספר הייתה יפה ומבטיחה לטעמי וכך גם הכתיבה, עד שהתחילו החפירות והעלילה התחילה להתפזר ולהתבלגן אצלי בראש.

כנראה שארמון הירח גבוה מדי בשבילי מכדי שאוכל להצליח להגיע למעלה למעלה מבלי להתעייף ולוותר באמצע ולחזור למטה. גבוה כמו הירח כבר אמרתי?

אני חייב את קריאת הספר הזה למאיר שליו. באמת. עת שקראתי את 'פונטנלה' שלו שוב, נזכרתי בימים רחוקים של ילדותי. אי שם בתחילת שנות ה-90 היו פעמים שבמקום תכנית הבידור השבועית, בערבי שישי שידרו זמר עברי (טוב, גם רבקה מיכאלי צריכה לנוח לפעמים). אם לא מספיק הקונספט המוזר כשלעצמו, התחושה הייתה שקברניטי הערוץ (היחיד) ליקטו לתכנית את הפזמונים המשעממים והתפלים ביותר שיכלו למצוא, כאילו כדי להתעלל כמה שיותר בצופים המסכנים שלא הצטיידו מבעוד מועד במכשיר וידאו או לא השכילו להתחבר לכבלים הפיראטיים. נראה שהייתה בזה מידה מסוימת של סדיזם. לאחר התכנית כבר לא היה צורך בסמל השנוא הזה של הילד והילדה עם הקו האלכסוני עליהם שהיה מופיע בצד העליון של המסך בסרט של יום שישי, כמו שלא היה צורך בסרט עצמו. הילדים כבר גם ככה נרדמו על הספה הרבה לפני כן יחד עם הוריהם כשהם כולם נזכרים בערגה בסרט הערבי של אחר הצהריים.

הרגשתי עם שליו כמתואר לעיל.'פונטנלה' גרם לי לסבל אמתי. אין שם באמת סיפור, רק אוסף אנקדוטות בשפה "של פעם" בקטע של הומור(?). בהתחלה היה נחמד - נוסטלגיה והכל, אך די מהר שבעתי וכל ה"אפופה" ו"אמומה" הזה תחילו לעלות לי על העצבים. עייפתי מהכתיבה הטרחנית עם הסממנים המיסטיים ההזויים. כן, כאילו שאנשים עם אותו שם משפחה ללא קרבה נושאים את אותן התכונות גם אם הם נולדו מעבר לים ((Yeah, right). אני מסתכל לפעמים על קרובים מדרגה ראשונה ולא מאמין שאנחנו בכלל חולקים את אותם הגנים... והניסיון המגוחך להקנות לכל הגריאטריה הזו קטע "מגניב" על ידי מיניותה של בתו של המספר. גיב מי א ברייק, כמו שאומרים.

בקיצור, הייתי חייב ריבאונד דחוף ולאחר ניסיון לא מוצלח עם וולבק, הגעתי למופת הזה. וכמה שהוא היה טוב!
מסופר בו על מרקו פוֹג, סטודנט צעיר ויתום, שאמו נספתה בתאונת דרכים ואביו כמו שסיפרו לו, מת גם הוא עוד לפני לידתו. מי שגידל אותו בעיקר זה הדוד ויקטור, איש נהדר, אך דל באמצעים. כשהוא מאבד גם את ויקטור , נעלם העוגן האחרון בחייו ופוג מובל ללא שליטה לכיוונים שונים כעלה נידף ברוח. הוא חי מחוץ למוסכמות, כאילו נילחם במציאות, במה שנקרא "החיים האמתיים". הוא עסוק בהתבוננות, בחוסר מעש לכאורה, ספרים משמשים לו כמפלט וחוף מבטחים. אגב אוסטר מתאר נהדר את אותם הימים, חסרי התכלית כביכול, ימים ללא עשייה. אהבתי במיוחד את המחשבות שקופצות לראש במצבים כאלה. מהר מאוד הסטודנט המבריק איבד את כל רכושו, מתדרדר לרחוב וההנאה שלנו מהקריאה ממשיכה אף ביתר שאת כשאנו מועברים לסנטרל פארק שבלב ניו יורק, שם מרקו פוג מתגורר בחודשים הבאים.

אולם, הוא לא היה שורד שם אילולא אנשים טובים באמצע הדרך, שהצילו אותו ובראשם בחורה בשם קיטי וו, הנהדרת. קיטי הופכת לאהובתו של פוג בהמשך ובזכותה הוא מצליח לחוש שוב את טעם החיים.

אך אין מדובר בסיפור אהבה בנאלי ולא קיטי לבדה סוללת את המשך הקיום עבור מרקו. זקן עיוור ואמיד בשם אֶפינג מחפש מין משרת – מבדר עבור עצמו תמורת 50 דולר לשבוע ומגורים. אפינג הוא סבא אקסצנטרי ,בלתי צפוי והזוי . אחרי שהוא מתעלל קצת בפוג(לא בקטע רע מדי), הוא מושיב אותו שיכתוב את קורות חייו.

אלה חיים לא רגילים כלל, כל מה שאפינג מספר לו משאיר את פוג די המום. אפינג ששם משפחתו האמתי הוא בארבר,מספר לו שהוא עומד למות בקרוב ומצווה עליו למצוא את בנו, שאף לא יודע על קיומו ולתת לו את העותק המלא של קורות חייו אחרי מותו.

בארבר הבן הוא טיפוס לא רגיל כלל וכלל בעצמו ואט אט מתחיל פוג לגלות שהמפגש בינו לבין בארבר זה אינו מקרי... מצפה לו חתיכת הרפתקה שדומה לרכבת הרים.

הספר הזה פשוט זורם בקלות, מזמין ולא נתקע בשום מקום. זה רומן על התבגרות, על משמעות החיים, על גיבוש זהות, על אבדן ועל אושר, על אהבה ועל כפיות טובה. אוסטר תווה סיפור אחד בתוך משנהו ומתקבלת עלילה רב מימדית מרתקת, המערבת כמה דורות וסיפורי משנה. מין ספר בתוך ספר בתוך ספר. את מי הקריאה בו לא הזכירה לי... אסוציאטיבית עלו בי הולדן קולפילד, וונטנבה של מורקמי, בקטעים אחרים זה התחבר לי לג'ורג' אורוול ב'דפוק וזרוק'.

אחרי 1,2,3,4 הכושל שלו, ידעתי שמתישהו אצטרך לתת צ'אנס נוסף לאוסטר קשישא. וזה השתלם בגדול. 'ארמון הירח' הוא פשוט ליגה אחרת. אולי מה שהוסיף להרגשה הזו, זה שאחרי 'פונטנלה' הייתי מעט פחות שיפוטי, טיפה יותר פתוח, בדומה לאותם צופים בילדותי שכבר היו בדוּדה ל"סיבה למסיבה". כאמור העלילה מתרחשת כאילו בכמה תקופות בו זמנית, אך הסיפור המרכזי קורה אי שם בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70 וישנה התייחסות לאירועים היסטוריים של אותה התקופה והם נקשרים לתוך העלילה, מה שאופייני מאוד לאוסטר. בכל מקרה, משפט הפתיחה לרומן ייכנס לפנתיאון של עשרת הגדולים: "זה היה בקיץ שבו דרכה לראשונה רגל אדם על הירח"...

אפילו שזה יעני סיפור אחד בתכלס זה שלוש סיפורים אבל איך שהדביק אותם זה כמו אחד שנתלש אצלו הטמבון מתי שעשה תאונה ובמקום שילך למוסך יסדר את זה הוא לוקח איזולירבנד מדביק את זה ככה שיחזיק. לא אומר שלא מחזיק. מחזיק. יפה זה לא.

כל אחד מהשלש סיפורים אני אהבתי אותו. בכולם יש מישהו שהאבא שלו או הלך או הוא לא יודע מי זה והבנאדם לבד בעולם והדברים שקורים איתו זה כמו אלף לילה ולילה סיפורים באמת יפים שאתה רואה גם שהסופר יש לו הרבה דימיון והרבה המצאות שאני אהבתי אותם. אני יביא לכם דוגמא: יש שמה אחד שקיבל ירושה הרבה ספרים והבן אדם אין לו בבית שלו רהיטים וגם אין לו כסף שיקנה אז הוא מחבר את הקרטונים של הספרים ועושה מזה כל מה שצריך בבית יעני מיטה ושולחן וכל הדברים וגם הוא קורא את הספרים וכל פעם שצריך כסף הוא מוריד קרטון שכבר קרא מה שיש בפנים ומוכר אותו וככה לאט לאט הולכים הרהיטים ורק נשאר לו בראש הספרים שקרא. נכון יפה?

אם היה חותך את זה לסיפורים ולא משתדל על שיראו איך הוא סופר גדול שעושה משמעויות גדולות מהסיפורים שלו אז הייתי מחבב את זה יותר אבל גם ככה זה העביר לי הזמן בכיף.

"קפצתי מראש הצוק, ואז, ברגע האחרון ממש, משהו הושיט יד ותפס אותי באוויר. אותו משהו הוא מה שאני מגדיר כאהבה. זהו הדבר היחיד שיכול לעצור אדם בנפילתו, הדבר היחיד שבכוחו לסתור את חוקי הכבידה."

מסופר על בחור צעיר בשם מרקו סטנלי פוג אשר אובדן אימו, וכעבור כמה שנים גם אובדן דודו מביאים אותו אל מקום קשה ונמוך בחייו. הוא מחפש את עצמו ברחובות ולתקופה הופך להומלס החי מהיד אל הפה. כשחבריו מצליחים להוציא אותו מהבוץ ולאושש אותו, מוצא פוג עבודה בתור איש שיח לזקן בודד, עיוור ומשונה.

עד עמוד תשעים נדמו לי תיאורי חייו של פוג כפרולוג המעמיק בקווי דמותו כדי לגרום לקורא להכירו לעומק על כל צידי אופיו. משהגיע מפגשו של פוג עם הזקן הערירי, השתנה לפתע צבעו של הספר לאפל ומסקרן אף יותר. מפגש זה פתח צוהר אל עבר דמויות חדשות ומהלכים מפתיעים. עברו של פוג נחשף בפניו ובפני הקוראים וחייו נדמים כעת כאחת הטרגדיות היווניות הקדומות.

זהו ספר על הישרדות. הישרדות פנימית וממושכת. על העובדה החותכת שהבוקר שיגיע יכפה עלינו להמשיך גם מחר. התגלגלות החיים היא זו שתביא אותנו למקומות לא צפויים ואנחנו סך הכל לא יותר מבני אדם קטנים בתוך מערכת עצומה שנקראת החיים. לצד ההישרדות הפנימית, וזה מה שיפה בספר הזה, בא לידי ביטוי גם הרס עצמי גדול. עונשים שאנחנו מקבלים על עצמנו, מבחנים שאנחנו מעמידי אותנו בהם, הלקאה עצמית ונפילות מנטליות. אבל, הנפש יותר חזקה מהגוף והיא לרוב, ולמרות כל הקשיים תרצה להתרומם ולהמשיך קדימה.

ספר הרפתקאות למבוגרים עם עלילה פתלתלה ולא צפויה שהצליחה להשאיר אותי בציפייה לבאות ולקחה אותי רחוק בדמיון.

"לא היה עלי אלא להמשיך ללכת כדי לדעת שהותרתי את עצמי מאחור, ששוב אינני האדם שהייתי פעם".

אז הסקירה הקודמת שלי נדחקה מעבר לדף השער בשל משתמש שפתח מרתון כתיבה באתר, כך שאני מרשה לעצמי להעלות סקירה נוספת הערב ולא לחכות איתה למחר. אני אתחיל עם ספר אחר, שכן את הספר "תוגותיו של אמריקאי" מאת סירי הוסטוודט מצאתי בספריית רחוב חדשה שנפתחה לידנו ולקחתי לקרוא. הספר הדהד לי מוכר, בטעם אוסטרי כזה, אבל רק אחרי מחצית הספר הבנתי שכבר קראתי אותו בעבר, ובדיקה ברשומות האתר גילתה שאכן כן, וזה היה לפני ארבע שנים. קורה. קורה שקוראים ספר והוא לא מותיר רושם מיוחד בקריאה ולכן קוראים אותו שוב. אבל מאחר שנזכרתי באוסטר לקחתי מספרייתו של אחי האוסטרולוג כמה ספרים מאת אוסטר כי אם כבר נזכרתי, אפשר לעשות השלמות קריאה.

את הספר הזה לא רק שקראתי בעבר, אני גם זוכרת שעשיתי את זה. זה אחד הספרים המוקדמים של אוסטר, והחזרה אליו אחרי עשרה ספרים היא קצת שונה. קודם כל בצורה הכי מפתיעה - לא כתוב כלום על הכריכה האחורית. שום מילה. במקום זאת תקציר הספר מקבל מקום של כבוד על הכריכה הקדמית. אני חייבת לומר שזו בחירה מאוד מאוד מוזרה, אבל בספר הזה הרבה דברים הם מאוד מאוד מוזרים בספר הזה, כך שזה מסתדר.

בפורמט החדש של האתר הפך להיות לא קל למצוא את הסקירות שלי על סופר מסויים. כבר אי אפשר לפלטר את הביקורות בדף האישי על פי שם הסופר כפי שהיה בגירסה הקודמת, ואני ממש רציתי לקרוא את הביקורות האחרות שלי לפני שאני כותבת את זאת. מה שאומר שכנראה הגיע הזמן לייסד רשימה בשם מתאים ולשמור בה את הדברים. אחרי חפירות מצאתי שכבר על כמה ספרים כתבתי "אם לא קראתם שום דבר משל פול אוסטר, אל תתחילו בזה". ובכן, אם לא קראתם שום דבר משל פול אוסטר, "ארמון הירח" הוא התחלה טובה. כמו שכתוב על הכריכה הקדמית שמו של הגיבור הוא מרקו פוג, והוא בודד בעולם. כבר התחלה טובה כי בדידות היא אחד המוטיבים החוזרים ביצירה של אוסטר. אפשר לומר שהוא חוקר את הבדידות כמו גם נושאים אחרים - מקריות, הורות, קשר אל אב, מסעות, אמונה וגורל.

אז מרקו פוג, בן יחיד לאם יחידנית שלא סיפרה לו את זהות האב מתייתם בגיל צעיר וגדל בשיקגו עם דודו ויקטור שמכנה אותו בצחוק בשם פיליאס, על שם הגיבור של ז'ול ורן פיליאס פוג. ויום אחד ויקטור מוריש לו אלף ארבע מאות תשעים ושניים ספרים ארוזים בארגזים, ויוצא לטייל בעולם. מרקו עובר לניו יורק, ו"ארמון הירח" הוא שמה של מסעדה סינית שאת השלט שלה הוא רואה מחלון הדירה שלו. הוא מרהט את דירתו בארגזי הספרים של ויקטור אבל פותח אותם רק אחרי שנודע לו על מותו האקראי של הדוד. לאחר תקופת אבטלה ואחריה תקופת דיכאון ואחריה הדרדרות עד כדי חיים הומלסיים, מתאושש מרקו פוג ומוצא עבודה כבן לוויה של זקן תמהוני ונכה. הזקן, שמזהה את עצמו בשם תומס אפינג, מספר לו את סיפור חייו המוזר והתמוה וגם שולח אותו לראות ציור בשם "אור ירח" של צייר בשם ראלף בלייקלוק. בלייקלוק, מספר לי הערך בוויקיפדיה, סבל מהתמוטטות עצבים בדיוק בזמן שהיצירות שלו הצליחו מבחינה אומנותית ומסחרית, אבל בבית החולים שבו אושפז לא האמינו לו שהוא צייר ושציוריו נמכרים בהצלחה וייחסו את הדיבורים שלו על זה למחלת הנפש שממנה אכן סבל. כל זה לא מופיע בספר, אבל בואו נגיד שזו לא הפתעה שאוסטר מכניס ציור של אדם כזה לרומן שלו. לאחר תקופה תומס אפינג מת ומרקו פוג מתגלגל בעולם ומגלה פתאום את הקשר המשפחתי שלו לאפינג.

נשמע סבוך, אני מודה. סימנטוב כתב בתגובות שזה שלושה סיפורים ולא אחד, ויש בזה משהו. אני מבינה מה הוא אומר, אבל אני מרגישה שזה לא שלושה סיפורים אלא שלושה גלגולים, משהו כמו הזחל הגולם והפרפר ויש ביניהם קשר, גם אם קלוש. אולי זה קצת "הטרילוגיה הניו-יורקית" רק שהפעם לא מחולק בשלוש, ובכל מקרה אוסטר די מיטבי, בלי סצנות הזויות שיצאו מתוך חלום ולכן מתאים גם למתחילים.

הגעתי לפול אוסטר בגיל די מאוחר, לאחר שהחלטתי להשלים את החור בהשכלה. לא ידעתי באיזה ספר להתחיל, אבל זכרתי שמישהו פה בסימניה ציין פעם ש'ארמון הירח' הוא רומן מלנכולי, והפור נפל. במשפט אחד- זה ספר נהדר. העט של אוסטר שוצף-שוטף בסיפורי עלילה קריאים מאוד שמשתרגים זה על גבי זה, כשהפוקוס העלילתי נע בין סיפור המסגרת והסיפורים הפנימיים השונים, והוא מצליח לשלב עלילות שיכלו להיות טלנובלה-ממש בצורה לא-שבלונית, עם טיפת ריחוק אובייקטיבי.

הכתיבה של אוסטר אורגנית להפליא, כמו פוגה מוזיקלית שהמוטיבים חוזרים ומופיעים לאורכה בקולות השונים בשינויי צורה: הספר מלא בהשתקפויות של הדמויות הראשיות זו בזו. כדי להימנע מספוילרים, רק ארמוז שלכולן תסביכי הורים קשים במיוחד שקשורים למוות ונטישה, והן עוסקות כל חייהן בחיפוש. הן שונאות את מי שהן, ומנסות לברוא את עצמן מחדש במסע מערבה, עוברות "המרת צורה מהממת", לפעמים תוך שינוי שמן, נודדות ממקום למקום כל כמה שנים, מבקשות למות, או אף יודעות את התאריך המדויק של מותן. כולן עוברות אירוע טראומטי שמשנה את כיוון חייהן, בין אם זו תאונה, תקיפה פלילית, או היתפסות על חם בחדר המיטות. כולן עוברות בחייהן תקופה של בידוד חברתי עם הגבלת מזון חמורה. כולן מחלקות (מרצון או שלא מרצון) את כספן לאחרים, ועוסקות ביצירה- בין אם ציור או כתיבה- שמטשטשת את הגבול בין בדיון למציאות, ש"מקרטעת מאי סבירות אחת לאחרת" ונדחית תמיד על ידי מוציאים לאור. באחד המקרים, כאשר עיוור דורש מדמות המספר לתאר לו בפרטי פרטים כל שביב מציאות שהוא רואה מולו, חשבתי שזו בעצם דרך יפה לתאר את הנביטה הראשונה של הסופר שבו.

ברקע של כל זה נמצאת הפוליטיקה- במיוחד מלחמות העולם הראשונה והשניה, מלחמת ויטנאם והגיוסים אליהן. אוסטר נוטה לחשדנות כלפי צבא ומלחמות, והוא מבטא ברומן באופן ברור תחושת אשמה על החורבן שהמיטה ההגירה האירופית על הילידים האמריקאים האינדיאנים. אלה מככבים ב'ארמון הירח', הן בסיפור המסגרת והן בסיפורים הבידיוניים ובמחקרים האקדמיים שכותבת אחת הדמויות.

אי אפשר שלא להזכיר לסיום (כמקור השראה?) את 'גטסבי הגדול' של סקוט פיצג'רלד, שגם הוא עוסק באליטה העשירה של החוף המזרחי ובניסיון להיוולד מחדש כדמות ללא היסטוריה. ובעצם, מה זה אם לא העבר המיתולוגי של החברה האמריקאית הלבנה כולה, שנוצרה ממהגרים אירופים שביקשו ליצור את עצמם מאפס כשהם מפליגים מערבה. בשלב כלשהו במהלך הקריאה הבנתי גם מהיכן מוכר לי סגנון הכתיבה של ספר זה: אלה כמה מסרטיו של ווס אנדרסון שהציגו גיבורים תלושים, מין ילדים מגודלים עזובים, שיוצרים לעצמם עולם של פנטזיה לברוח לתוכו. גם הסרטים הללו של אנדרסון ('ממלכת אור הירח' במיוחד) ספוגים, לצד חדוות המשחק שבהם, במלנכוליה עמוקה. וכמובן הירח, שמופיע גם בשם אותו סרט של אנדרסון, ומלווה את הרומן לאורכו ליווי קבוע ושקט שנוכח כמעט בכל תחנה בחיי הגיבורים ובחיי יצירי דימיונם, ויחד עם זה לעולם אינו משתלט או מכביד מבחינה תמטית. אולי כמו התחושה הזו שחשים כאשר נוסעים בלילה בדרך שקטה, ומביטים בו מבעד לחלון.

ארמון הירח/פול אוסטר

בתוך עוגיית מזל הוא מצא מסר חבוי וצירוף מקרים מוזר.הוא מצא את המשפט "השמש היא העבר, האדמה ההווה, הירח העתיד,."
פוג חי כמעט בקושי,התקיים כמעט בקושי,ניזון מאוויר, ואחרי שאיבד את האדם הקרוב לו ביותר
ואיבד את דירתו לא נשאר לו במה להתעטף. אסף את שארית מטלטליו בתיק קטן
והלך להיות נווד שנע עם הרוח והשמש .כל מה שעשה הוא פשוט חיכה בסבלנות לחידלון הסופי של הגוף,,,התודעה כמעט כבתה אך לא לפני שיד אהובה הרימה אותה כמו גוזל שמוצאים בין העצים וכל כך רוצים לגרום לו לנשום ולעוף ולחיות.,,

לפעמים יש רגעים בחיים שארוע מסויים שעוברים משנה אותנו עד כדי כך שנדמה כאילו כמה אנשים נמצאים בתוכינו.
ומי שהיינו לפני היה משהו אחר לגמרי. בספר הגאוני של אוסטר צריך להגיע עד הקצה או פשוט כמעט למות בכדי להמשיך לחיות רק מנקודה אחרת, ממקום אחר...
ומה אם היינו לבד לבד בעולם בלי אדם שאוהב,בלי חברים ,משפחה...מי היה מרים אותנו למעלה כשהיינו על הסף,כשלא היינו מוצאים תכלית בחיים או שהחיים כבר לא היו מפתיעים ומסקרנים אותנו יותר הם רק היו חיים שצריך לחיות ותו' לא.
.אני מניחה שלאנשים נורמטיבים שקמים כל בוקר לעבודה,נפגשים פעם בשבוע עם חברים ומשפחה,אנשים שטרודים להחזיר משכנה ולגדל את ילדיהם בדרך הכי טובה שהם יכולים כל כך עסוקים פיזית ומחשבתית בחיים עצמם ומחשבות על מוות של הגוף והנפש הן מותרות .יותר מכך זה בגדר תעלומה לוותר על כל ההפתעות שהחיים מספקים לנו..
פוג מצא לאורך הספר חתיכות חתיכות של פאזל המרכיב את סיפור חייו .אנשים שמצאו אותו והוא אותם .אנשים שהטביעו חותמם בו באלפי זוויות חדשות שהפכו להיות הוא.
"תחשוב על העיניים שלך ועל הכח המופלא שיש ברשותך לראות את העולם.תאר לעצמך שאתה מביט במשהו שמואר באורות השונים שהופכים את העולם לנראה:"

לאלון,לקורא,למחשבות..תודה שבזכותכם הכרתי את אוסטר ולקחתי ממנו פיסה לטעום....והטעם בהחלט טעם של עוד.

ברור שמומלץ כי רק גאון יכול לכתוב עלילה נפלאה שכזו

קראתי את "ארמון הירח" לפני 30 שנה והוא המם אותי בתחושת האדם האובד במרחבים, המסתחרר במרחבים הבלתי נתפסים של ארצות הברית, מרחבים שהם תודעתיים לא פחות מאשר פיזיים.

אני לא מדבר על סמים או על האפשרויות הכלכליות, הקיומיות והתודעתיות שנמתחות מהשיכור עם בקבוק האלכוהול מתחת לגשר, דרך המנקה שעובדת בשלוש משרות ולא מצליחה להרוויח מספיק (כמו שלמדה ברברה ארנרייך על בשרה כשניסתה לחיות כמנקה ועובדת דראגסטור, ואת חוסר היכולת לחיות כך סיכמה בספרה "כלכלה בגרוש") ועד העשירה החטובה והבלונדינית שעושה ג'וגינג כל בוקר סביב האגם בסנטרל פארק עם אייפד ואוזניות.

אני מדבר על תנועה ותנודה ברחבי ההיסטוריה האמריקאית, התרבות, הג'אז, תנועה שהיא ממהותו של החלום האמריקאי. הגירה אל אמריקה ובתוכה היא תמצית הקיום האמריקאי (ברוסיה או צרפת, למשל, אין הגירה. האיכר צמוד לקרקע. בגרמניה, ההגירה למזרח בתקופה הנאצית היתה אידאולוגית, לא רוויית חירות כמו זו האמריקאית), ואל התנועה הבלתי פוסקת מתלווה תחושת תלישות, תחושה של קיום ארעי, לא ממשי, תלוי, צף בחלל ובמרחב. כל התעגנות, הישארות במקום מסוים למשך זמן קצר, מביאה עמה מלנכוליה.

את השניות הזו , הישארות מול תנועה, תפס אוסטר ב"ארמון הירח". מאז קראתי רבים אחרים של אוסטר, אבל אף אחד מהם לא השתווה ל"ארמון הירח" בתחושת הראשוניות שלו. אני מניח שאם אקרא אותו עכשיו, הקסם יתפוגג, כי ראשוניות, מטבעה, חווים רק פעם אחת.

שלום פול,
נראה לי שאחרי שקראתי ארבעה ספרים שלך ("מוסיקת המקרה", "מר ורטיגו", "לוויתן", ו"ארמון הירח"), אוכל לפנות אליך בשמך הפרטי.
הרי אנחנו כבר מכירים.
לפחות, אני אותך.
אני מכירה כבר את צורת הכתיבה שלך, את הדמויות שלך, שתמיד מגיעות לתחתית, שכמעט מאבדות את עצמן בדרך, או בדרכים שהן עושות, ואחרי נפילה מאוד תלולה שלהן, יש איזה שביב של תקווה שמגיע בסוף הסיפורים שלך.
הסופים מותירים את הקורא ואותי המומים! תמיד באי וודאות.
אני מרגישה קירבה גדולה אליך, אז אני מניחה שזה בסדר מבחינתך, שאפנה אליך באופן אישי- פול.

ראשית, פול, רציתי לקשור צירוף מקרים אישי שלי לצירופי המקרים הרבים שבספר (ובכלל בספריך): הבת שלי קיבלה עבודה לפסח על "מערכת השמש", וביקשה ממני עזרה דווקא בכתיבה על הירח. כן. מצאתי עצמי קוראת בויקיפדיה על "הירח", ובערך הזה מופיעות גם תמונות, שאחת מהן הזכירה לי ממש את התיאור המדויק של הציור "אור הירח" בספר.

שנית, רציתי לספר לך כי, כשלקחתי לידיי את הספר, ולפני שהתחלתי בקריאתו, הראש שלי היה עסוק במחשבות על שם הספר "ארמון הירח". וואוו. שם כל כך פיוטי. שם כל כך מסתורי. שם שמתחבר לי בראש לציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט.
כרגיל, ביד אמן, עשית את כל החיבורים בספר לשם הזה, וטווית מארג של חוטים המתחברים אל השם.

לפני עשרים שנים, חברה טובה של אימא שלי נסעה לארה"ב. לניו-יורק.
אני אף פעם לא הייתי באמריקה.
היא נסעה והייתה ארבעה חודשים אצל האחיין שלה, שמאוד הצליח שם, ועבד כמייעץ למוזיאונים.
אני הייתי אז מורה צעירה לתולדות האמנות, בתחילת דרכי, ויותר מכל, עניין אותי מה משמעות העיסוק "מייעץ למוזיאונים".
בכל פעם שרציתי שהיא תספר על עיסוקו, היא התחילה, ומיד סטתה כדי לספר על העיר ניו-יורק. סיפוריה חרוטים בזיכרוני.
פעם היא אמרה שהיה לה נחמד שכמות האנשים שם הופכת אותך לאנונימי, ולא משנה אם היא תרד בפיג'מה ובנעלי בית לשתות קפה, אף אחד לא יסתכל עליה בצורה מוזרה.
בניו-יורק אפשר "להיעלם"! אולם גיבור הספר שלך- מרקו סטנלי פוג לא נעלם. הוא שורד. הוא עובר תהפוכות חיים שלא יאמנו, וגילויים מרעישים, מתרסק ונוסק, ולבסוף, אחרי הטלטלה שלו, שהיא גם שלנו, משאיר פתח לעתיד טוב יותר.

התרגשתי כשקראתי על כל מערכות היחסים של פוג עם מעסיקו אפינג, עם ידידו (ויותר מכך)- סולומון, ועם אהובתו- קיטי.

מצאתי קווי דמיון בספריך-
תמיד יש בהם אמירה חזקה על ערכים של- אהבה, חברות, משפחה ושל כסף.
אדם יכול לאבד את כל אלו ברגע, וברגע אחר להיות בפסגה.
לימדת אותי להעריך יותר את כל הדברים שיש לי- משפחה, אהבה, חברים, מאשר את אלו שהייתי רוצה שיהיו, שרחוקים ממני כמו הירח.

מצאתי עוד, שתמיד שלובים בספריך תיאורים מהאמנות הפלסטית- כמו בספר הזה, והם קרובים מאוד ללבי ולעיסוקי, או תיאורים מהאמנות הרוחנית- מוסיקה.
אלו, כמובן, מוסיפים מיימד מקסים לכתיבה שלך.

הפעם מצאתי עוד עניין בספר שלך, שלא מצאתי בספריך הקודמים שקראתי- הספר הזה הצליח גם להצחיק אותי.
היו בו תיאורים כל כך מעוררי חיוכים.

לסיום,
רציתי להודות לך על העונג הצרוף שגרמת לי בקריאת הספר הזה.

שלך,
חגית.