#
יש סופרים שנראה שהמניע שלהם לכתוב הוא לייצר לעצמם עולם תחליפי, פיצוי על העולם האמיתי בו הם לא שיחקו תפקיד חשוב. בעולם התחליפי הם גדולים ויפים וכולם מעריצים אותם. הם משתמשים בכישרון הכתיבה(?) לברוא לעצמם עולם בו יקבלו את מאווייהם הכמוסים. גם אנשים שאינם סופרים עושים את זה לפעמים. לפעמים הם מאושפזים, או צריכים להיות, לפעמים הם פוליטיקאים. לסופרים יש לגיטימצייה לעשות את זה. כשהם מצליחים – זה יופי. כשהם לא – מגיעה להם ביקורת כזו.
זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת. לפי התוצאה, כנראה גם האחרון. עמודים ספורים אחרי התחלה מעניינת הוא הזכיר לי למה אני ממעטת לקרוא ספרות ישראלית. הגיבורה – קוראים לה יולי – היא סופרת מצליחה. היא גם אם למתבגרת, גרושה מאיזה נודניק, עם בן זוג לא יוצלח. היא מתָחזקת קשרים מגיל ההתבגרות, יש לה שתי חברות "הכי טובות", כמה חברי-נפש ממין זכר, וכ-ו-ל-ם מוכנים לעזוב הכל ולהתגייס לעזרתה, אם היא רק צריכה.
הבת שלה מעוניינת לדעת פרטים על נעוריה של אמה, ו...הופ היא מגלה יומן, שלמען הנוחות הועלה על המחשב והודפס, שיהיה נוח לקריאה. היומן מתאר את חייה של יולי הצעירה, שבניגוד למתבגרות שגילו את ההורמונים, היא לא מתבלבלת, לא מגושמת, לא טובעת בדמעות של חוסר ביטחון ולא צורכת עצות ממגזינים. יולי עוברת ממחזר אחד לשני, מתוך מאגר שנראה בלתי נדלה, בקלילות של פרימה-בלרינה ובשמחת-חיים של פו הדב. היא גם אם מצטיינת, שביתה בת ה-16 מעריצה וחושבת שהיא הדבר הכי טוב שקרה לה... תתביישו לכם, אתם המגחכים עכשיו...
הייתי יכולה לסלוח לקראוס-ויינר על סידרת ההצלחות והחיזורים שסידרה לגיבורה שלה. אבל התחיל לבצבץ אלמנט חשוב נוסף. חלומות (מנבאי-עתיד), קבלה, גלגול נשמות, תפילות... הכל ברצינות תהומית. אני נהנית ממדע בדיוני ולא איכפת לי לקרוא על תופעות שאינן מוכרות למדע הרשמי, במיוחד אם הסופר/ת משכנע אותי. לפעמים התיאורים אפילו מתובלים בהומור, ואז אני שבוייה של הסופר/ת. הנימה בספר הזה, כמו הדרך בה תוארה הגיבורה, היתה של רצינות נטולת ספקנות ומחסור משווע בהומור.
קראתי כמאה ועשרים עמודים (מתוך 368) ופקעה סבלנותי. חששתי שהפרצוף שלי עלול להישאר בהבעה קבועה של "נו, באמת!" אם אמשיך לקרוא. יש לי איפה להשאיר את הספר, למי שיאהב יותר ממני.















