אמרו לנו בגן

זה מפתח הקסמים

סבלנות

עכשיו

זה הדבר היחיד שאין לי

אולי בגלל זה

אף קסם לא מתרחש

וחיי

נמתחים על ימים

חסרי סבלנות

ונטולי קסם

שלומי קשור בחוט

אל שלומך

על אף שאין לי

כל דרך לדעת

פרפרים בבטני

מכריזים על בואך

אך אתה

כלל לא מגיע

ואני נאחזת

בחיוך

קלוש בניצוץ של אור

שאולי כן ואולי

לא

אתה

// קרדיט לזלדה

לפעמים קשה לזכור שזאת סבתא שלי.

הזקנה הזאת, המקומטת, עם העיניים הכבויות והראש המורכן, זאת סבתא שלי.

כי סבתא שלי היא האישה הכי שמחה ומוארת בעולם. פשוטה כזאת אבל עם חכמה מהממת, מחנכת דגולה.

סבתא שלי תמיד צחקה שהיא היתה צריכה לנצח בתחרות מלכת היופי, או לפחות בכוכב נולד. אז איך זה יכול להיות שעכשיו היא כמעט ולא מחייכת? וגם כששרים לה שירים מפעם כבר קשה להוציא ממנה תגובה.

סבתא שלי תמיד שמחה בנכדים ורצתה שנבוא לבקר יותר. אז איך זה יכול להיות שהיא כבר לא מגיבה אפילו בחיוך לתמונה של נכד חדש? איך זה יכול להיות שעכשיו כשאנחנו מבקרים היא אפילו לא מבינה שהגענו לכבודה? לא מסכימה לשבת ליותר מכמה דקות, כל הזמן קמה ורוצה להמשיך להסתובב במעגלים סביב החדר.

לפעמים, יושבים שם איתה, ולא מבינים מי זו בכלל האישה הזאת.

ורק אבא מספר כמה סבתא מדהימה, האישה הכי חזקה בעולם, כמה היא מיוחדת.

ואז פתאום מגיע רגע כזה, ביציאה, ליד הדלת, היא תופסת לי ביד, ומחייכת, ולא נותנת לי ללכת בלי להדביק על לחיי נשיקה אחרונה.

ונזכרתי, זאת סבתא שלי.