#
הספר הזה לא משעשע בשום עמוד מ-620 עמודיו. ובכל זאת מצאתי שם קטע שהצחיק אותי ממש. שני הגיבורים מחפשים משהו בישימון מושלג. בשלב כלשהו מתחילה גם סערת שלג. קיפאון. השניים רועדים מקור על אופנוע שלג – גם באוגוסט הצטמררתי לרעיון – ואחרי נהיגה ארוכה ומקפיאה מגלים במקרה איזו ביקתה. הם פורצים אליה כדי לנוח ולהתחמם קצת. בחיפוש אחרי מזון הם מוצאים לחם באחת ממגירות המטבח וחמאה וריבה במקרר...
תגידו לי אתם. מה מקרר במזג אוויר כזה?
זה לא שנסבו הוא חסר הומור. צריך לקרוא את "ציידי הראשים" שלו, ספר מחריד/מצחיק, כדי להיווכח בהומור המבריק ויוצא דופן שנסבו שולף בו. הספר הזה כתוב כמו שאר המותחנים בהם מככב הולה: טון עגמומי, שבא לומר שהארי הולה, החוקר רוצחים סידרתיים, נתקל במוחות מעוותים של פושעים נוראים. גם בחיי היומיום שלו הוא לא מתרווח וצופה בקומדיות: אהוביו אינם איתו. או שהם גוססים. או לא מסוגלים לדמיין שהוא נזקק להם. הוא במצב בינארי קבוע - או אלכוהוליזם, או עבודה. ואם כבר – למה לא קצת סמים לעיצוב האישיות? ומה עם מעט הימורים בשביל החברה? וחוץ מזה – הוא מהווה מלכודת לזכרי האלפא בעלי המוחות החד-סיטריים של משטרת נורבגייה אלה נמשכים להתנגש בו ולהבהיר לו כמה הוא לא אלפא (לא נכון...) וכמה מהר הם יחסלו אותו, אחרי שיגמרו לשתות לו את הדם.
הספר הזה מתאר גם פיסות מהמנטליות הנורווגית: אכסנייה ממשלתית יוקרתית בה מתאכסנים אנשים שמעוניינים לטייל בהרים המושלגים. האכסנייה הזו מתנהלת על ידי המתאכסנים בה. צריך להזמין מקום, להגיע ביום ההזמנה. אם יש מיטה פנוייה - בחדרים יש יותר ממיטה אחת – יופי. אם אין – יש שם שקי שינה ורצפה... המתאכסנים מתבקשים למלא את ספר האורחים ולכתוב על תוכניותיהם להמשך. הם מעבירים את התשלום לפני או אחרי שהתארחו במקום. מה שנקרא "ללא מגע יד אדם" ולמרבה הפלא השיטה עובדת מצויין. נראה שהמתאכסנים גם משאירים את המקום נקי לבאים אחריהם.
זה ספר מעניין ומותח. נסבו יודע לכתוב, לטוות סיפור ולהפוך אותו על פיו לא פעם אחת. הוא אלוף בהפתעת הקורא שלו, ומספק לו סיפורי מישנה שתמיד קשורים איכשהו לסיפור המרכזי, לכן על הקורא להיות ערני. הוא גם משקיע זמן ומלים כדי לצייר את רגשותיהם של דמויותיו, את ההיסטורייה שלהם, את מחשבותיהם הכמוסות, את חולשותיהם. כל אלה עשויים ממלים ומלים הופכות לעמודים. כבר אמרתי שבספר הזה יש 620 עמודים. מישהו היה צריך לעצור את נסבו בזמן, אבל נראה שהוא השתכר ממילותיו וסיפוריו ולא הצליח להפסיק. נהניתי מרובו והוא כמו (כמעט)תמיד בעל רמה גבוהה – בכתיבה ובטוויית הסיפור וגם בבניית התשתית לסיפור הבא. אבל... באיזה שהוא שלב פשוט נמאס לי מבעיותיו של הולה וגם מהניתוח הפסיכולוגי (הדי חובבני, יש לומר) שלו, המצוי בשפע בספר. התעייפתי קצת מהנסיונות שלו לפתור את בעיותיו על ידי עשיית ההיפך ממה שצריך. אז כמו תמיד אחרי קריאת אחת מעלילותיו אני לוקחת לי חופש והולכת להאזין ל"עוץ לי גוץ לי" שלעולם לא מאכזב...


















