#
במרתף אחד ביפן יש בית קפה עתיק. במקום יש רק שלושה שולחנות לזוג, שלושה כיסאות ליד הבאר ושירות לא ידידותי. בכיסא אחד מסויים אפשר לחזור בזמן לתקופה שהחוזר קובע. התנאי הוא שאפשר להישאר באותו זמן רק כל עוד הקפה – שחייבים לשתות אותו – לא מתקרר. אי אפשר להשפיע מהסיור בעבר על ההווה, אבל אפשר ללמוד המון דברים על עצמך ולנסות להשלים את מה שלא הספקת.
על פניו – רעיון מקסים שהיה אמור למצוא מאד חן בעיני. יש לו רק ליקוי אחד – הכתיבה כל כך פשוטה ופרימיטיבית, שמנעה ממני כל הרגשה של עונג. הסופרת מפרשת בשביל הקורא את הכל – מוסיפה משפטי תיאור חסרי כל ערך – מי שתה את הסאקה, מי לא אוהבת סאקה, איזה צבע יש לסאקה משובחת, מה אמרה מי למי... הזכיר לי את שיעורי החיבור ביסודי, לאו דווקא של אלה שהיו כישרון גדול בתחום... קראתי בביקורות כאן שאנשים חשבו שהסיפורים אגדתיים (בסיפור הרקע הזה זה בהחלט נכון) וכתובים בעדינות. אני לא חשבתי על עדינות דווקא, כשקראתי את זה. חשבתי על בנליות, ועל כך שגם בסיפור הכי בנלי טמון איזה גרעין מעניין, בתנאי שיודעים לחשוף אותו. קאוואגוצ'י כותבת את סיפוריה בלי לטרוח להיכנס לעובי הדמויות, למעט תיאור חיצוני שלהן. בלי לנסות להסביר את הפרדוקסים שהסיפור שלה יוצר *ספויילר לדוגמה* [האם עובר בן 12 שבועות יכול להיחשב לאדם שביקר בבית קפה?]
קראתי שאנשים התייחסו ליפניוּת הסיפור. יפניוּת זרה לי. קראתי מעט מדי ספרות יפנית אותנטית, אך מספיק , לדעתי, לזהות אמינות וזהות. גם יפנים חיים חיים מורכבים ויוצרים קשרים מורכבים. גם ליפנים יש ספרות לא מלהיבה, בצד ספרות נפלאה, בדיוק כמו אצלינו. לצערי דווקא את הספרות הלא מלהיבה זוללים קוראים מערביים בשמחה (ראה "הרפתקאות של חתול נודד", למשל) ובטוחים שהספרות הבינונית והקלה לעיכול היא ספרות יפנית במיטבה.
זה ספר פשטני ובנלי בעל כתיבה רדודה ויכולת סיפורית בינונית מינוס. הוא לא משעמם, הוא לא ארוך ויש לו כריכה נחמדה. אני מתביישת שאלה הנימוקים שמצאתי לזכותו...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
