המשך לספר הראשון "לפני שהקפה יתקרר". חוזר על עצמו ולא מחדש כלום. מיותר לטעמי

שני כוכבים ולא אחד כי אני משאירה מרווח לזה שאני פשוט לא תפסתי את יחודו של הספר. מוכרח להיות משהו שעבר לידי כי אחרת הספר נקרא כמו מין סיפור אגדה גרוע שאין פה את הקסם של אגדות. או סתם בדיחה גרועה על כמה נמוך הקוראים ירדו כדי לשכנע את עצמם שהם קוראים ספרות טובה כי - כי מישהו אמר שזה מה שזה.
אם פיספסתי את גדולתו של הספר, אחרי הכל הוא חלק מטרילוגיה, אני לוקחת את זה לעצמי. ואם המלך הוא אכן עירום ראו הוזהרתם.

הספר השלישי בסדרת "לפני שהקפה יתקרר"
הפעם עברנו מקום התרחשות מטוקיו לעיר הנמל הקודאטה שבצפון יפן. הסיפור כולו מתרחש בקפה 'דונה דונה'.
(שני קודמיו התרחשו בקפה 'פיוניקולי פוניקולה' בטוקיו. שני בתי הקפה קטנים, ממוקמים בסימטאות קטנות וצרות, תלולות העולות לצלע הר. מעט חשוכים, מעט נסתרים, בשניהם אפשר לדעת מה קורה בחוץ רק אם פותחים את הדלת ובשניהם אחרי פתיחת הדלת עלי השלכת בולטים. מה השעה ביממה? – שלושה שעונים בבית הקפה אחד מאחר, אחד מקדים וזה האמצעי – מדויק.
חלק מהדמויות חוזרות שוב מהספרים הקודמים (בני משפחת טוקיטה הם בעלי ועובדי שני בתי הקפה) דוגמת נאגארה טוקיטה מנהל דונה דונה, שנכח בספרים הקודמים כמנהל פוניקולה. אמו יוקארי ובתו מיקה ועוד מספר עובדי הקפה בני אותה המשפחה מספקים את הקפה הכה מיוחד עם האפשרות לחזור אחורה לעבר למספר דקות, או (חידוש מהספרים הקודמים) ללכת קדימה לעתיד למספר דקות – אל נקודת פגישה אנושית מאוד מיוחדת, לרוב לשם סגירת מעגל רגשות, כדי שההולך בזמן יוכל לחזור להווה ולהמשיך את חייו באופן שלם יותר או טוב יותר עם עצמו. וחלקן חדשות וחלקן אורחות בספר זה.
כמו בשני הספרים הקודמים, הסיפור כולו מתרחש בבית הקפה, הוא מלא בתיאורים מפורטים קטנים קטנים של המקום, בתיאור הדמויות בפירוט דק ועדין ומלא פרטים: הבעות פנים, תנועות גוף, לבוש, התנהגות.
וכמו בשני הספרים הקודמים, במוקד ארבעה סיפורים אנושיים אישיים מאוד של אנשים הבאים לבית הקפה לאחר ששמעו על האפשרות לעבור בזמן לדקות למפגש עם איש יקר להם שאינו עוד. הסיפורים שלהם שהם הרקע לצורך בפגישה, הפירוט שלהם, ותיאור המסע בזמן והמפגש עם המכר/ה של הדמות שאיננו/ה עוד ותוצאות המפגש.
ולמעבר לעבר / עתיד ולמפגש הקצר: כללים ברורים ונוקשים מאוד יש להם, ורק אם אותם כללים מתקיימים המפגש מתקיים ועובר בהצלחה – על העובר בזמן להתיישב בכיסא אחד מסוים (עליו יושב לאורך כל היום, כל יום, ג'נטלמן דומם לבוש שחור, קורא ספר, ולוגם כוסות קפה – זוהי רוח רפאים של אדם שעבר לעבר בעבר אך לא קיים את כלל החזרה, כלומר הניח לקפה המעבר שלו להתקרר בטרם שב מהעבר. לא הבנתם? כמובן, אז הכללים הם:
העובר בזמן מתיישב בכיסא המסוים, אפשרי רק פעם ביום כשרוח הרפאים קמה למספר דקות. הוא מקבל מבת משפחת טוקיטה - קפה רותח, עליו ללגום ממנו ולהקפיד לחזור מהמעבר בזמן ללגום לשתות את כולו בטרם הקפה יתקרר. לא קוים הכלל והקפה התקרר? – הרי אתה הופך לרוח רפאים. תנאים נוספים שעליהם להתקיים: הדמות איתה העובר בזמן הולך להיפגש חייבת הייתה לבקר בעבר (או חייבת לבקר בעתיד) בבית הקפה הזה, על העובר בזמן לדעת בדיוק מתי זה היה (יהיה) ולכוון להגיע לאותו הרגע בבית הקפה, לשם המפגש.
אז, ארבעה סיפורים, ועוד מספר דמויות קבועות. והרבה תיאורים קטנים ומפורטים והרבה תשומת לב לאסתטיקה של הפרטים. וסיפור איטי-איטי ויפה יפה. ושקט שקט. ולמעשה, אחרי טיול ביפן אפשר להבין יותר את האסתטיקה המפורטת הזו של פירוט החפצים, הבעות הפנים, הלבוש ופירוט השקט ואף את תשומת הלב לשינויי הצבע היומיים של עלי השלכת הנראים על מפתן הדלת של בית הקפה.
קטן (208 עמ'), גם תמציתי גם מפורט, בורח מהמציאות לסוג של אגדה, ויפה יפה.

לגבי העלילה, לא אוסיף כי נכתב פה רבות עליה ואין לי הרבה מה להוסיף. הספר הוא קליל, חמוד מאוד, נוגע ללב ואנושי. יש בו קצת תובנות לחיים ואני מאוד אהבתי את הפסקה האחרונה, בה יש מסקנה אחת שנגעה לליבי, במיוחד בתקופה הקשה הזו שאנחנו עוברים. אז גם אם אין כאן איזו יצירת מופת, נהנתי מאוד לקרא...

כמה יפה.
סיפור אגדה יפני (אין, אין, אין על התרבות והמנטליות היפנית) כמה עדינות ואסתטיקה וכמה רוע ונוקשות דרים יחדיו.
ובספר הזה נטו מנטליות יפנית עדינות, אסתטיקה, ירידה לפרטים קטנים, אגדת דמיון ומציאות שזורה בה כמו זר פרחים יפני טבעי כשדמיון בצורת כל מיני עיצובים שזורים זו.
קוראת ומתגעגעת ליפן.
ארבע דמויות מציאותיות נפגשות קבוע בבית קפה ומגיעות גם דמויות דמיוניות.
ארבעה סיפורים אישיים שמסופרים תוך כדי לגימת קפה ושקיעה בדמיון מודרך או משהו דומה.
לאט ובשקט ארבעה סיפורים נהיים לסיפור אגדה יפה יפה בארומה הרבה יותר שווה משל "ארומה".
געגועים לטוקיו

הספר הזה הוא לגמרי כוס הקפה שלי!




יש לי מסורת קבועה במהלך הפסקת הבוקר בעבודה: שתיית כוס קפה.
אין יום שבו אני מגיע לעבודה ולא חוזר על המסורת הזו. לפעמים נס, לפעמים טחון, לפעמים טורקי, לפעמים חלב רגיל, לפעמים סויה או שקדים - אבל מה שכן, תמיד אבל תמיד כוס קפה חמימה בהפסקה, לנשום איתה מעט את האוויר שבחוץ.

הספר הזה הוא כמו "מסורת כוס הקפה" שלי: שוב פעם אותו בית הקפה שניתן לחזור בו בזמן, שוב פעם סיפורים מרגשים על אנשים ושלל סיבותיהם לחזור לעבר או להגיע לעתיד, שוב פעם רוח רפאים על כיסא קוראת בספר, שוב פעם הכללים המעצבנים שמגבילים את ההשפעה על החזרה בזמן.
שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. אבל יודעים מה? מסורת זו מסורת! כמו שבמהלך כל התקופה שאני עובד, הספקתי לשתות כבר איזה אלפי כוסות קפה בהפסקות הקפה שלי, ואף פעם לא נמאס, אז כך גם כאן - מצידי תתנו לי עוד אלפי ספרים של טושיקאזו טוואגוצ'י אודות בית הקפה הקסום הזה, עם אותו גימיק שחוזר על עצמו, ורק עם סיפורים שונים, ולעולם לא באמת יימאס. כל סיפור וסיפור בו על אדם שרוצה לחזור בזמן, הוא עולם בפני עצמו, והקונספט הוא כמו גימיק ממכר שכיף להלביש עליו סיפורים מרגשים ואישיים של כל מני דמויות.

***

הסיפור הראשון עוסק בשני חברים טובים, כשאחד החברים מת והחבר השני לוקח את בתו התינוקת של חברו ומגדל אותה כאילו הייתה ביתו. הוא מרגיש אשמה שהוא לא מספר לה מי אביה האמיתי ושלא מדובר בו, ועל כך שהוא "לקח" מחברו הטוב את הבת שלו.
הסיפור השני עוסק בבן שמגלה שאמו מתה לאחר מאבק במחלה קשה, כשהוא לא ידע כמו כולם שלא נותר לה הרבה זמן לחיות, ולא הספיק להיפרד ממנה כמו שצריך.
הסיפור השלישי עוסק בגבר שלא נשאר לו זמן רב לחיות, שמגיע לעתיד כדי לגלות מה עלה בגורל אהובתו ואיך היא התמודדה אחרי מותו הצפוי.
הסיפור הרביעי עוסק בגבר שחוזר לעבר כדי לפגוש את אשתו שמתה ושהמוות שלה יושב על מצפונו, כדי לתת לה מתנה שלא הספיק להעניק לה כשעוד הייתה בחיים.

נהניתי מכל ארבעת הסיפורים, כשבחלקם תובנות מעניינות, הסיפור הרביעי אף היה מקסים במיוחד. עם זאת, את הספר קראתי בתקופה שבה לא כל הריכוז שלי הופנה אליו. קראתיו בתקופה קצת מבלבלת שגרמה לי לחשוב שאיזה באסה שאין באמת בית קפה כזה שבו ניתן לחזור בזמן, כי גם אם לא ניתן באמת לשנות את העבר או לתקן אותו, החזרה עדיין יכולה להועיל ולעזור לי להתמודד נפשית עם בעיה שקורית לי בהווה, מה שנקרא "תרפיה בחזרה בזמן", וכמו כן אולי הייתי יכול להגיע לעתיד ולראות מה יעלה בגורלי. אז יכול להיות שהייתי נהנה ממנו אף יותר אם הייתי קורא אותו בתקופה שקטה יותר כשכל הריכוז שלי מתמקד רק בו, ולכן על אף ההתלבטות הקלה בין ארבעה לחמישה כוכבים, אני מעדיף לתת לו חמישה. החיבור לדמויות, הגימיק המקורי (אמנם חזרה לזמן זה הכי חרוש שיש, אבל הספר הזה ללא ספק מעצב מחדש את המושג ומעניק לו נופך ייחודי משלו) והאווירה והכתיבה לגמרי עשו את שלהם.




יאללה, ביי, הלכתי לשתות כוס קפה. אין מה לעשות, מסורת זו מסורת.

מאוורר התקרה המסתובב לאיטו, העמודים והקורות החומים כהים, החריטות בדלת הכניסה והקירות הצבועים בחום אדמדם ושלושת שעוני הקיר שכל אחד מהם מורה שעה אחרת. בית הקפה בגון סֶפְּיָה (Sepia), כתוצאה מכך שהתאורה היחידה בו בוקעת מבעד לאהילי המנורות. המסדרון הצר המוביל לשירותים.
אותו האוויר, אותה האווירה, מזה עשרות שנים. כמה? יותר ממאה שנים. כמה? מי סופר. כאן הזמן כמו עומד מלכת. בוקר או לילה, קיץ או חורף - לא מורגשים.

קלאנג-דונג

צלצול פעמון מרחף באוויר בכניסה לבית הקפה "פוּניקוּלוֹ פוּניקוּלה" השוכן בקומת מרתף בבית פינתי ברחוב צדדי במרכז טוקיו.
כאן מגישים רק קפה. ולא, לא גם לאטה וגם אספרסו קצר או כפול ואמריקנו והפוך מכל הסוגים ואיטלקי וברזילאי. לא, רק "קפה". תמיד באותה הטמפרטורה, באותו המרקם, באותו הטעם ובאותם הכלים.

וכאן גם אפשרי בתנאים וכללי התנהגות מאוד, מאוד, מאוד נוקשים ומפורטים, לחזור בזמן לאחור אל רגע מוגדר בעבר האישי (או קדימה אל רגע מוגדר בעתיד האישי) ואם החוזר בזמן אינו מציית לאחד התנאים / כללים, או אז.. ראו מה קרה לאישה בשמלה הלבנה היא רוח הרפאים.

את הספר הראשון "לפני שהקפה יתקרר" מאוד אהבתי.
יצירה נהדרת - האוויר והאווירה, הדמויות, הסיפור המדויק הנקי והמינימליסטי היפה. הדימיון והריאליה שמתערבבים בחן - אגדה יפנית יפה. וכשראיתי שספר שני יצא - חטפתי ולא התאכזבתי, גם הוא כקודמו, גם כאן ארבעה סיפורים אנושיים קטנים ויפים, כשבכל אחד מהם יחזור המבקש שכל כך רוצה אל רגע של נקודה / צומת / מפגש בעברו, הם כאלה שמבקשים וכל כך רוצים להשקיט את הנפש ולסגור פינה פתוחה וכואבת כדי להמשיך הלאה שלמים יותר, אולי שלווים יותר.
התנועה היא לזמן קצר אל רגע מוגדר בעבר האישי של החוזר או יכולה להיות גם אל רגע מוגדר בעתיד. הוא כן יכול להיות מצויד בטלפון נייד ולצלם או להקליט את רגעי למפגש המחודש שם בעבר או לזה שיתרחש שם בעתיד יכול החוזר לקחת עמו טלפון סלולרי ולצלם או להקליט את המפגש וכן יכול להביא אתו חפץ מתנה, מכתב או דבר אחר לאדם איתו הוא הולך להפגש.
אצל כולם החזרה להווה מהעבר הרגעי חיוך רגוע או בכי מרורים שמבטאים הקלה, סגירת פינה או מעגל ואפשרות אולי להמשיך שלמים יותר. במסגרת אותה תנועה אחור /קדימה בשום אופן אין אפשרות להשפיע / לשנות את שהיה, הווה, יהיה.

קלאנג דונג

בבית הקפה השקט מסתובבות כל הזמן גם אותן הדמויות מן ספר הקודם ושכמעט תמיד שם: האישה בשמלה הלבנה היא רוח הרפאים. קאזו טוקיטה המלצרית הרגועה חייכנית ומעט המסתורית והיא היחידה שמגישה את הקפה המיוחד לטקס תוך כדי טקס שמחזיר אדם אחור בזמן. גוהטארו צ'יבה מנהל בית הקפה שאת הקפה ה"רגיל" יכול להגיש אף הוא. ועוד שניים-שלושה לקוחות קבועים.
ובספר הזה נפגוש גם חלק מארבעת הדמויות שסיפוריהן סופרו בספר הקודם ושחזרו אז אחור בזמן, הם מגיעים לקפה שקט ותוך כדי יספרו אולי מה בינתיים התחדש בחייהם.

בתחילת ספר זה ישנה סקירה קצרה על הדמויות החוזרות מן הקודם ואלה הקבועות וחזרה על תיאור בית הקפה וכללי הטקס - כך שאין חובה להתחיל בראשון, אם כי מומלץ בחום.

אגדה יפה. פסטלית שקטה וחזקה. מינימליסטית ונעימה. מקסימה.

מקום כזה לא מוצאים כל יום.
בסימטה צדדית בטוקיו שוכן לו בית קפה קטן ומינימליסטי במרתף. הגוון השולט בו הוא חום- סֶפּיָה ויש בו מקום לכתריסר איש ושלושה שעוני קיר שמראים שעות שונות, אחד את הנכונה. קופה רושמת עתיקה, תאורה קבועה ואי אפשר לדעת אם יום או לילה. למרות שיש בו מאוורר תקרה ישן ואין מזגן הוא קריר ונעים גם בשיא הקיץ. מדוע? איש אינו יודע. הדמויות המאכלסות אותו קבועות-הבעלים, המלצרית והלקוחות. מכינים בו קפה בשיטות וטעמים שונים. כשהדלת נפתחת נשמע צלצול פעמון 'קלאנג דונג'.
ויש גם דמות חריגה לבושת לבן שלא תמצאו בשום מקום אחר היושבת תמיד על אותו כסא.
הכסא הזה יוצא דופן. ישיבה עליו תיקח למסע בזמן. זה כל מה שצריך, כסא פשוט. לא מנהרת זמן ענקית בה מתגלגלים טוני ודאג חסרי אונים בזמן האינסופי או דלוריאן מעופפת בה צריך מרטי מק'פליי להגיע למהירות 88 מייל לשעה (בחזרה לעתיד).
אבל...זה לא כל כך פשוט. אפשר להגיע לזמן מוגדר ויש תנאים מעצבנים למסע הזה. ביניהם לחכות שהדמות תפנה אותו, ההווה יישאר כשהיה ומגבלת זמן. לפני המסע מקבלים כוס קפה טרי וחייבים לחזור....
<i>לפני שהקפה יתקרר.</i>
התנאים מרתיעים רבים מלנסות את המסע בזמן אבל לא את הדמויות בארבעת הסיפורים.
יש בסיפורים הנשזרים זה בזה קסם מסויים. קשר בין הבעלים נאגארה גדל המימדים, רעייתו קיי, המלצרית קוזו ומי שמגיעים תדיר למקום ביניהם גורו, פומיקו, היראיי שבבעלותה בר סמוך ופוסאגי. לכולם יש היסטוריה. שמחה ועצב, אנשים מן השורה שהחיים הובילו אותם למקומות שונים והם רוצים להגיע מסיבותיהם ולו לרגע לזמן אחר. אולי לתקן משהו, להגיד משהו שהיה צריך לומר.
אגדה חביבה עם דמיון, טאץ' של סיפור ילדות ו'טעם של פעם' אך יש בכתיבה משהו נאיבי ופשטני, לפעמים מתארך שלא לצורך בפרטים ומבלבל מעט, כמו העובדה שלא משנה מה יקרה במסע - ההווה לא ישתנה. דמות זרה שצצה ולא ברור מי היא ומה תפקידה, מה שיתברר בסיפור הבא.
<b>קלאנג דונג.</b>

(יש ספר המשך- סיפורים מבית הקפה)

"בסופו של דבר בין שהאדם חוזר לעבר ובין שהוא נוסע לעתיד, ההווה אינו משתנה. עולה אפוא השאלה, אז מה הטעם לשבת על הכסא ההוא?"

והכסא ההוא הוא כסא מסוים מאוד שנמצא בבית קפה קטן, אינטימי, מסתתר, אפלולי ואחר.
ואגדה אורבנית אחת שמספרת שבתנאים מאוד מסוימים ומדוקדקים, היושב על הכסא הזה יכול לחזור בזמן אל נקודת זמן מסוים בעבר שלו, או לקפוץ אל זמן מסוים בעתיד שלו - לכמה דקות.
דלתות מסתובבות? כן ולא. כן כדי לנסות להבין בדיוק מה היה או יהיה שם. לא - כי לא ניתן לשנות שום פרט שהיה / יהיה. ובעצם, גם במחשבה על צמתים, על רגעים של בחירה או החלטה, דלתות מסתובבות - לא ניתן לשנות דבר. וההווה שנהיה הוא ההווה שיש.

קלאנג דונג (בשפת הסיפור)

סיפור קטן - שקט ואיטי - קצת שמח, הרבה עצוב - אגדה קסומה, כל כך יפנית.
בהירה למרות האפלולית, רכה, עדינה על מקום קטן ושונה, על מספר דמויות מאוד מעודנות, מאוד רגישות, מרוחקות וחלקן לא מביעות כמו שהיפנים יודעים להיות, חלקת שקופות, אהבתי את האמפתיה - הסיפור שומר על אמפתיה כלפיהן גם אל המיוחדות או המעצבנות או השקופות, כשבכל רבע סיפור אחת מהן תופסת את מרכז האגדה עם סיפורה האישי זה עולה ומטופל. יש בהן שכמו מתעופפות במרחב, צופות-על שקטות, שקופות רואות כל.
על הרבה מאוד ספלי קפה חם, שלעתים משמח, לעתים מנחם. לעתים מתקרר בטרם נלגם ולעתים אסור לו להתקרר.
על שלושה שעונים מתקתקים - כל אחד מכוון לשעה שונה אף אחד מהם לא מכוון לשעה הנכונה.
וארבעה שולחנות מאוישים כמעט תמיד.

לו יכולתם האם הייתם בוחרים לזוז לכמה דקות רק לכמה דקות אחורה או קדימה בזמן לפגישה שנותרה פתוחה בהרגשה, לסצנה פרטית מאוד שנותרה לא פתורה, ועל כן ההווה מרגיש כזה, או לחילופין אל העתיד מחשש החשש, האמנם כמה דקות שכאלה ומחשבה חוזרת על שהיה, או כמה מילים שנאמרות אחרת, או אפילו מבט או חיוך תמורת מילה קשה, יכולים כן לשנות את ההווה - באמת או רק דרך המחשבה? אמממ... קלאנג דונג

בין כמה וכמה ז'אנרים אהובים עליי - יש את סגנון ספרים שאהוב עליי במיוחד - היפני. והנה עוד אחד כזה: קטן, מקסים, מעודן ושונה ולגמרי לא מאכזב, הזכיר לי במשהו את הספרים של בננה יושימוטו.

סוג של אמנות יפנית, מינימליסטית, מרוחקת, נקייה וקטנה. קלאנג דונג