#
לאחרונה אני נוטשת יותר ויותר ספרים. בכעס, יש לציין למרות שהכעס צריך להיות מופנה כלפי. השם המתקתק, הכריכה המתקתקה, ואף ההמלצה של אחת הת'ר מוריס, שכתבה, מסתבר, ספר בשם "המקעקע מאושוויץ", הם מספיק אזהרות לגבי הספר הזה, שאני לא זוכרת איך הגיע אלי. שלא להזכיר את אזהרתו המפורשת של עומר ציוני בביקורתו.
לפני שנטשתי סופית במחצית הספר, קראתי את "דבר המחברת" שבסופו. היא מספרת שהיתה בטיול בשנחאי, נכבשה באקזוטיות העיר, בריחותיה, מאכליה ותבליניה. על פתח אחד הבניינים ראתה מגן דוד חלוד, הסתקרנה והלכה לקרוא ספרים. היא למדה שסין איפשרה לכ 12000 פליטים מאירופה המדממת להגיע לשיטחה, כאשר רוב מדינות העולם (כולל אוסטרליה, מכורתה) נעלו את דלתם והפנו את הפליטים חזרה לארצם ולמוות.
ובכן הגברת מאנינג החליטה – כמו סופרות רבות לאחרונה - לכתוב רומן היסטורי. היא החליטה להיות מקורית – לא לכתוב על גורל היהודים בצרפת, אלא בשנחאי. וכמובן – היא רוצה שיקראו את ספרה. לכן היא כותבת ב 430 עמודים סאגה בת כ-75 שנים, הכוללת סיפורי אהבה ומסתורין, חיים של מהגרים, ליל הבדולח, סודות במשפחה, סבים אהובים וסודיים וזה רק עד חצי ספר.
אין לי דבר נגד רומנים רומנטיים. לא יוצא לי כל כך לקרוא אותם אבל אני די בטוחה שכמו בסוגות אחרות יש בהם טובים, בינוניים וגרועים. אין לי דבר נגד רומנים היסטוריים. במיטבם הם מלמדים אותך פרק על העבר, שבדרך כלל לא ידעת. אבל יש לי הרבה מאד נגד סופרים הסבורים שמה שקרה באירופה באותן 12 שנים אפלות הוא רוטב ראוי לסיפורים המגיעים מדמיונם הקודח (כי המציאות לא מספיק מעניינת,לדעתם). במיוחד כאשר כל הקשר שלהם למה שקרה הוא דרך קריאת ספרים או צפייה בסרטים.
אני יודעת שאני נשמעת כמו תקליט שבור ונמאס כבר לשמוע את זה. אבל אנא, בבקשה, je vous en prie, Please, הניחו כבר לשואה לנפשה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
