“עוד אחד מאותם ספרים שאני מנסה שוב ושוב ולא מרחיקה קרוא מעבר לכמה עמודים. ואז, כמי שזקוקה לספרים מודפסים בשבתות, מנסה לגאול את שפע הספרים הללו מנטישה סופית ומנסה שוב.
אז עד עמוד 147 התמדתי, ועכשיו הוא נמצא באחד הארגזים שעתידים להישלח לסיפור חוזר, כשיהיו לי 200 ספרים למסירה והם יגיעו לאסוף אותם ממני (יש לי כבר 130 ספרים למסירה, בשביל פחות מ-200 הם לא באים).

כמו ספרים רבים על בסיס היסטורי, הסופר/ת עושים מחקר ראוי ומרשים (שאין לי דרך לדעת אם הוא מדויק, או לא, אבל הם נראים בסדר...) רוב הספרים הללו מתנהלים בשני מישורים. מישור היסטורי ומישור עכשווי. בהווה מישהו מוצא יומן/צוואה/מכתב/תמונה/מישהו זקן הולך לעולמו, והגיבור של ההווה מנסה לברר מה קרה שם ולפצח סודות משפחתיים עלומים.

בספר שלנו, משפחה יהודית-וינאית נמלטת לשאנגחאי ב-1938 ומשתקעת שם ואחר כך מהגרת לאוסטרליה.
בהווה יש לנו אשה בשנות השלושים לחייה, אוסטרלית שחיה בבריטניה והיא ממוצא סיני.
מכיוון שהיא נכדה של הילדה מווינה, שאמה הסינית אומצה על ידי הילדה ההיא, היא מבקשת לברר את שורשיה הסיניים ונוסעת לשאנגחאי.
הבנתם? לא חשוב אם לא.
ומכיוון שהילדה הווינאית ההיא, רומי, נעשתה בבגרותה מרפאת סינית ומומחית גדולה בנושא, אין עץ, צמח, זרעון, עשב מרפא או עשב רעיל, פטריה, שיח, עלה, ענף, שורש, אבקנים, עלי כותרת, בקיצור, כל מה שצומח, שלא מוזכר בספר בצמוד למחלה, מיחוש, כאב, תופעה או התקף שהוא מונע או מרפא.
ואם נשים את הספר במסננת או נפה וננפה את כל עולם הצומח בספר, נגלה שירדו איזה 200 עמודים לפחות.
ואם לא די בזה, אין גם מאכל סיני כלשהו (לא אגרול) שלא מתואר בספר בערגה, בגעגוע, עם תיאורים מתפעמים שאמורים להעלות רוק בפה (אצלי התיאורים גרמו לתחושת גועל מסוימת).
ובין לבין יש גם סיפור מן העבר וסיפור מההווה, כמובן.

אני מתארת לעצמי שאחרי עמוד 147 יתגלו הסודות, כולל הסוד של תליון אבן הירקן, ויהיה רומן מרטיט בין אלכסנדרה הנכדה לבין השכן הסיני, מעצב הגנים, שהוא חתיך המחץ, שרירי ויפה תואר וגם מתוק כמו רוטב צ'ילי מתוק. ואלכסנדרה, שהיא מומחית להשקעות בבורסת הסחורות העולמית ועולמה חומרי וכלכלי, בטח תושפע מסבתה המרפאת הסינית ותתקרב אל הטבע, והעלים של הסבתא והעלים של החתיך, מעצב הגנים, בסמליות מעוררת השראה, יביאו לחתונה מאושרת.
אבל שיעשו אותה בלעדי ושלא ישלחו לי הזמנה.”

“#
לאחרונה אני נוטשת יותר ויותר ספרים. בכעס, יש לציין למרות שהכעס צריך להיות מופנה כלפי. השם המתקתק, הכריכה המתקתקה, ואף ההמלצה של אחת הת'ר מוריס, שכתבה, מסתבר, ספר בשם "המקעקע מאושוויץ", הם מספיק אזהרות לגבי הספר הזה, שאני לא זוכרת איך הגיע אלי. שלא להזכיר את אזהרתו המפורשת של עומר ציוני בביקורתו.

לפני שנטשתי סופית במחצית הספר, קראתי את "דבר המחברת" שבסופו. היא מספרת שהיתה בטיול בשנחאי, נכבשה באקזוטיות העיר, בריחותיה, מאכליה ותבליניה. על פתח אחד הבניינים ראתה מגן דוד חלוד, הסתקרנה והלכה לקרוא ספרים. היא למדה שסין איפשרה לכ 12000 פליטים מאירופה המדממת להגיע לשיטחה, כאשר רוב מדינות העולם (כולל אוסטרליה, מכורתה) נעלו את דלתם והפנו את הפליטים חזרה לארצם ולמוות.
ובכן הגברת מאנינג החליטה – כמו סופרות רבות לאחרונה - לכתוב רומן היסטורי. היא החליטה להיות מקורית – לא לכתוב על גורל היהודים בצרפת, אלא בשנחאי. וכמובן – היא רוצה שיקראו את ספרה. לכן היא כותבת ב 430 עמודים סאגה בת כ-75 שנים, הכוללת סיפורי אהבה ומסתורין, חיים של מהגרים, ליל הבדולח, סודות במשפחה, סבים אהובים וסודיים וזה רק עד חצי ספר.

אין לי דבר נגד רומנים רומנטיים. לא יוצא לי כל כך לקרוא אותם אבל אני די בטוחה שכמו בסוגות אחרות יש בהם טובים, בינוניים וגרועים. אין לי דבר נגד רומנים היסטוריים. במיטבם הם מלמדים אותך פרק על העבר, שבדרך כלל לא ידעת. אבל יש לי הרבה מאד נגד סופרים הסבורים שמה שקרה באירופה באותן 12 שנים אפלות הוא רוטב ראוי לסיפורים המגיעים מדמיונם הקודח (כי המציאות לא מספיק מעניינת,לדעתם). במיוחד כאשר כל הקשר שלהם למה שקרה הוא דרך קריאת ספרים או צפייה בסרטים.

אני יודעת שאני נשמעת כמו תקליט שבור ונמאס כבר לשמוע את זה. אבל אנא, בבקשה, je vous en prie, Please, הניחו כבר לשואה לנפשה.”

“הספר מתואר כרומן היסטורי עוצר נשימה.
אצלי זה לא עבד. הגעתי לעמוד 85, ועצרתי את הקריאה.
אולי אני נוקשה מדי, ואולי לא...
אבל ממש חשובה לי דרך הכתיבה, ואם היא לא סוחפת אותי להמשיך
ולנבור בסיפור, אוזלת לי הסבלנות.
האלמנטים לסיפור טובים!! מלחמת העולם השנייה,
הפליטים היהודים שברחו בעור שיניהם, שנגחאי המסתורית,
ואלכסנדרה הנכדה שבורת הלב.

ולמרות זאת, לא אהבתי את אינסוף התיאורים של עשבי המרפא והתבלין,
את הקפיצה של עשרות שנים קדימה ואחורה כל מספר עמודים,
את הרצף הסיפורי שנקטע, ובעיקר את סגנון הכתיבה.
אז הפסקתי....
הפכתי להיות מבית שמאי”

“סיפור מקסים ביותר ומבוסס על אירוע אמיתי שהוא פחות מוכר לנו, אם כי אני התוודעתי אליו כשנסעתי לסין.
הסיפור מתחיל באירופה עם עליית הנאצים, משפחות יהודיות נמלטות לסין שהיתה המדינה היחידה שלא סגרה את שעריה בניגוד למדינות רבות בעולם.
הפליטים שהגיעו לשנחאי שנחשבה אז "כפאריז של המזרח הרחוק" חיו בשקט ובשלווה עד לכניסת יפן למלחמה עם סין. חייהם התהפכו.
הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן כאשר ב2016 אלכסנדרה אשת עסקים מגיעה מלונדון לאוסטרליה לבקר את סביה. לאחר מותו של סבה היא מקבלת הצעת
עבודה בשנחאי ושם היא מחליטה לחפש את שורשיה הסיניים של אמה. (היא התייתמה מהוריה שנהרגו בתאונת דרכים וגדלה עם סביה). בהגיעה לשנחאי היא מתקשה
לגלות את שורשיה שכן היו חסרים מסמכים שאבדו במלחמה, אף מוצאת אהבה..
בספר הזה יש המון אהבה, ריחות תבשילים, חמלה אנושית, אומץ לב וחברות אמיצה בין שתי חברות שמקשר ביניהן אותו "תליון"...
ממליצה בחום.”