האם זה היה פרי דמיון?

האם הכול היה לשווא?

רק האמת. רק את האמת.

האם מה שחווים הוא הדדי?

האם הדמעות שמזילים הן לא היחידות?

מה קורה כשהלב מתרסק?

מה קורה כשאתה חש מנוצל? כאילו הפשיטו אותך והותירו במערומיך?

מה קורה כשהלב לא סובל שקרים.

מה קורה כשמשקרים יותר מדי אנשים והלב פגיע ודואב מלהכיל?

האם יש אפשרות למחוק זכרונות?

מה היה קורה, אילו היה אפשר?

הלב היה מרגיש חיסרון או מתמלא?

כביכול זה היה עוד יום שגרתי.

עסקתי בענייני אך המחשבות התרוצצו במוחי.

לא הייתי רגועה אבל השתדלתי בכל מעודי להשתיק את הזבוב הטורדני של הספקות.

התקשרתי אליה, לוודא היכן היא.

אין מענה.

הדאגות החלו לכרסם יותר ויותר.

דפיקה בדלת.

לב הולם.

אני פותחת.

הוא לבד. היא לא איתו.

" איפה היא?"

אין מענה. הפחדים שעשה לה דבר מה רצים בתוכי.

הטלפון מצלצל. אני עונה. זו היא. דואבת ומיוסרת.

אני לוקחת את המפתחות ורצה. לא חושבת על כלום.

רק תמונה אחת מצמררת מול עיניי. מוגזמת מעט אך מתבקשת לאור תחינת הכאב שנפלטה מפיה.

אני תומכת בה בזרועי והדמעות זולגות.

ברגעים הללו אני חשה לבד.

אין אף אחד. גם מי שאמור לתמוך לא תומך. דווקא ברגע כה מעורר מורא אין יד מושטת.

והתמונה ההיא לא יוצאת לי מהראש.

הכאב עדיין לא פסק מלרטוט ולעורר זכרונות ביעותים.

כואב לי. אין כתף להישען ולהתרפק עליה ברגעים קשים.