#
אין מה שמחבל בהנאה מספר מתח, יותר מאשר ציפייה לסיפור מרתק, מתוחכם ומותח. הציפייה הזו כבר הרגה לי כמה ספרי מתח שקוראים הפליאו בשבחם. וגם את הספר הזה. כל הסיפור מתרחש במינסוטה בחורף, שזה בדיוק ההיפך מבחינת מזג האוויר ממה שמתרחש בתל-אביב ביוני.
יש בו כמה דברים המהווים חידוש בתחום: "הבלשית" אינה בלשית אלא עובדת סוציאלית. לא רק זאת, היא עובדת סוציאלית שיש לה פודקאסט מצליח על פשעים אמיתיים נגד ילדים, והיא כבר פתחה כמה תיקים קבורים ומצאה כמה פושעים שיתנו את הדין על מעשיהם. אין לי מושג איך מתפרנסים מפודקאסט (אין בספר שום רמז לפרסומות) אבל אלי, הגיבורה המספרת את הסיפור בגוף ראשון, חיה את תהליך הכנתו שעות רבות וארוכות, מוותרת על שינה ואוכל כדי לעלות על רמזים חשובים. רוב הספר די מעניין, המתח מרוכז בסוף, כמו ברבים מהספרים בז'אנר הזה.
על מה אני מתלוננת? סוטר-קלארק תכננה פה פשעים מאד מורכבים בהם מעורבים חטיפות, הרעלה, התעללות, יהירות וכמובן אכזריות. אבל הפעילות המורכבת ולעתים המסובכת של הרוצח – המתוארת בפרקים נפרדים בסיפור - מוסברת בדרך שכל כך לא מסתדרת עם ההגיון, שהיא מקלקלת את המתח שהיא מנסה ליצור. סיפור העלילה מחורר בחורים כל כך גדולים, שקשה להבין איך מצליחים השוטרים (האמיתיים) והבלשית (המדומה) להבין מה לפניהם, שלא לדבר על פיתרון המבוסס על חקירה מסודרת.
הספר גרם לי לחשוב על הקסם שיש לרוצחים סידרתיים בעיני כותבי (וקוראי) מותחנים. יש באמת המון רוצחים סידרתיים באמריקה מכל מיני סיבות שבודאי סוציולוגים וקרימינולוגים מנסים להסביר. אבל נראה לי שהרוצחים הסידרתיים בספרות המתח מכפיל את האוכלוסייה הדוחה הזו, ומאדיר אותה. נראה כאילו ליבם של כותבי המותחנים גס בפשע של יחיד והם לא מוכנים לטרוח אם אין להם לפחות רוצח של כמה עשרות בני אדם, רצוי חסרי-ישע ורצוי ברמת אכזריות מצמררת. והנה מסר חשוב, שנכתב בספר הזה כלאחר יד: אל תתנו להם במה.
0
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
