#
ספר חדש למדי, יצא לאור בשנת 2020, שאספתי מהספסל בזכות "גיא אוני" ו"מקומון" של הסופרת, שאהבתי.
התקשיתי לעמוד על טיבו. הוא מותחן? יש בו תעלומה (קטנה מאד. הקוראים יודעים מי עשה מה ולמה) יש בו דמויות מסיפורי-עבר של לפיד - ליזי בדיחי על כפות רגליה הגדולות ועגילי הפלסטיק שלה (השם ישמור – פלסטיק!!!) וגם עורכת-דין עם פה מלוכלך שהיא המעסיקה החדשה של ליזי, מחליפה את המעסיק הקודם שלה עם הפה המלוכלך. דורשת, כמו קודמה, תמורה בעד כספה וכמוהו דורסת את עובדיה. הספר כתוב באי-התאמה בין השפה - עברית יפה מאד אבל קצת ארכאית - לבין הסיפור והדמויות. אנשים רגילים – שאינם מורות לספרות - לא מדברים ככה ביומיום, נראה לי.
המילייה הספרותי המתואר פה נראה כמו שאני מדמיינת אותו. משמים ואפור, פומפוזי, עלוב ורחוק ממחשבה מקורית. הוא כתוב בהומור משומש לעייפה, ובאופן מאד מרומז וצמחוני, כאילו הסופרת נזהרה מלפגוע במישהו. קראתי בעבר שני ספרים העוסקים במילייה הזה. "תולעת משי" של גלבריית ו"מר מ' היקר" של קוך. שניהם לא הטובים ביותר שכתבו הסופרים, שניהם מצליחים להיות הרבה יותר פארודיים, משמעותיים וממוקדים במטרה מהספר הזה.
סיגנון הכתיבה רכלני. סיפורי היסטוריה משפחתית של דמויות לאו דווקא ראשיות, בדגש על בגידות וגירושים. זה לא תורם דבר לסיפור אבל יוצר הרגשה של מין יאכנע התופס/ת אותך במדרגות ומספר/ת לך דברים – ללקק את השפתיים...
סוף הספר – כמו בספרים רבים – מנסה לפתור בחיפזון דילמות שנוצרו במהלכו, ולהשאיר מקום לעוד סיפור על הפלטפורמה שנוצרה. סוף שאינו מתעלה אפילו לרף הלא-גבוה של הסיפור כולו.
הספר לא מעניין במיוחד, לא משעמם במיוחד. בעיקר תפל. וטפל.
2.5 כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.
1/2


















